יש מספר סיבות להחלטת ממשלת רוסיה למכור את סוללות טילי ה-300־S לאיראן. לא ברור עדיין אילו דגמים של טילים יועברו למשטר האייתוללות במסגרת העסקה, אך גם אם יסופקו הדגמים הישנים, עדיין מדובר באחת ממערכות ההגנה הטובות בעולם. הן יקשו מאוד על כל מי שמתכנן תקיפה אווירית נגד מתקני הגרעין באיראן, ובוודאי על חיל האוויר הישראלי, כפי שבכירי החיל עצמם מודים.

אולי החשובה שבסיבות היא הרצון לשמר את איראן כאזור השפעה רוסי ולמכור סחורות מכל הבא ליד בשוק האיראני, המהווה כ-80 מיליון תושבים. בנוסף לעסקת הטילים, בטהרן ובמוסקבה מדברים על עסקות של נפט, תבואות, מיכון ועוד בהיקף של כ־20 מיליארד דולר. סיבה נוספת היא הרצון לנקום בארה״ב על החלטתה לספק נשק לאוקראינה, המצויה בסכסוך דמים עם שכנתה הגדולה, ועל הטלת העיצומים הכלכליים נגד רוסיה.
ההחלטה הרוסית נובעת גם מתחושת מנהיגיה כי בקרוב (המועד שנקבע הוא חודש יוני, אך זה לא בהכרח תאריך סופי) ייחתם הסכם הקבע לצמצום תוכנית הגרעין של איראן. עם החתימה צפוי המערב להסיר את הסנקציות שהוטלו עליה. אגב, אני נוטה לקבל את גרסת ממשל אובמה כי הן יוסרו בהדרגה, ולא את טענת איראן כי הובטח שהן יוסרו מיד עם החתימה.


עשה הכל כדי לא להרגיז את פוטין. ליברמן. צילום: ישראל ביתנו 

כך או כך, החשש הרוסי הוא שעם השגת ההסכם יואץ הדו-שיח שכבר מתנהל מאחורי הקלעים בין וושינגטון לאיראן. אפשר שיחודשו היחסים הדיפלומטיים, ובעקבות כך ינסו חברות אמריקאיות לכבוש מחדש את השוק האיראני ולהחזיר, לפחות חלקית, עטרה ליושנה מתקופת השאה.
אין ספק כי המו״מ בין המעצמות לאיראן הוא שהאיץ את החלטת רוסיה לחדש את העסקה שהוקפאה לפני כחמש שנים. אך בסופו של דבר, בראש ובראשונה זו החלטה עצמאית של ממשלת פוטין, שנובעת מהאינטרסים הלאומיים שלה ומתפיסתה את היחסים הבינלאומיים.
ולכן שגתה ממשלת ישראל כשקודם כל מיהרה להאשים באחריות לעסקה את ממשל אובמה, כפי שעלה מהודעתו של השר לענייני מודיעין, יובל שטייניץ, שאחראי בממשלה לנושא הגרעין האיראני. הודעתו, שמן הסתם תואמה עם ראש הממשלה נתניהו, היא עוד טעות ברצף המשגים שהובילו את ישראל למסלול עימות עם הממשל האמריקאי. הכתובת לזעם ולמרירות ולקובלנה הישראלית צריכה להיות מוסקבה, ולא וושינגטון. אך ישראל נהגה כמו החנון שבריוני השכונה מתנכלים לו, ובמקום להתעמת איתם הוא מאשים באחריות למצבו את אחיו.
רק בחלוף יממה טרח ראש הממשלה להתקשר לפוטין ולמחות בפניו על ההחלטה. אך נתניהו לא מיהר, כפי שעשה לפחות פעם אחת בעבר, לטוס למוסקבה ולהיפגש עם הנשיא. מהלך כזה לא היה מבטל את העסקה אך היה משדר תחושה של בהילות, כפי שניסה לעשות ראש הממשלה כשטס לוושינגטון לנאום בפני הקונגרס נגד העסקה המתגבשת עם איראן. לא שעזר לו.
החלטת רוסיה היא יריקה בפניה של ישראל, אך בהתנהגותה ישראל רוצה ליצור את הרושם שזהו גשם.
• • •
במשך שנים התחנפה ישראל לרוסיה בהנהגת שר החוץ אביגדור ליברמן ונתניהו, ועשתה כל שביכולתה כדי לא להרגיז את פוטין. היא סיפקה נשק לגיאורגיה אך בגדה בה וחדלה מכך עקב לחץ רוסי. לאחרונה ישראל ואיראן היו בין המדינות הבודדות בעולם שלא גינו את כיבוש חצי האי קרים בידי רוסיה.
אחת המטרות במדיניות פייסנית ומאירת עיניים זו כלפי מוסקבה הייתה למנוע מרוסיה לספק נשק בכלל ואת הטילים נגד מטוסים מדגם 300־S בפרט. במשך שנים שמעתי דוברים בכירים מישראל, ובהם ליברמן, שסברו כי יש לנהל מדיניות פחות תלותית בארה״ב ולהפגין ידידות כלפי רוסיה. ״זה ישתלם לנו״, הם אמרו. כעת מתברר שזה לא השתלם.
אך האמת היא שגם בלי הטילים המשוכללים שסופקו לאיראן, סביר להניח שישראל לעולם לא תתקוף את איראן -אף שאצלנו יש מי שעוד ממשיכים למלמל את המנטרה ש״כל האופציות על השולחן״. לישראל היו כמה הזדמנויות טובות לעשות זאת, בעיקר בתקופת שלטונו של הנשיא האוהד ג׳ורג׳ בוש. שר בכיר ישראלי אמר לי כבר לפני שבע שנים כי ״החמצנו את ההזדמנות״.
בשנים 2010־2012, בתקופתם של נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, ישראל נראתה כמי שעומדת על סף תקיפה. אני מדגיש את המילה ״נראתה״, כי אני סבור שישראל לא באמת התכוונה לתקוף. נתניהו וברק רק רצו לעשות רושם כזה. חיל האוויר התאמן ועשה הכל כדי שאימוניו ייראו במצלמות של הל לווייני העולם. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אף דיבר בכמה הזדמנויות על ״בזבוז של 11 מיליארד שקל״ שהועברו למטרת ההכנה לתקיפה. הצמד ב' את ב' העביר רמזים לכל מי שרק יכלו כי אוטוטו הם עומדים לתקוף. הם אפילו הורו או רמזו שהורו לרמטכ״ל גבי אשכנזי ״לדרוך את המערכת״, קרי, להכין את הצבא לתקיפה.
הנראטיב שהושרש בציבור בישראל, וגם בחו״ל, היה שרק בזכות עמידתם האיתנה של אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן וראש השב״כ יובל דיסקין, נמנע המעשה ההרפתקני שסופו מי ישורנו. בדיעבד, נוטים יותר ויותר מומחים להאמין כי מהלכים אלה היו חלק ממעשה הונאה ודיסאינפורמציה מהמתוחכמים ביותר שנוצרו בתקופה המודרנית. ב' את ב' לא התכוונו לתקוף. הם רק רצו לעורר רושם כזה כדי שהעולם יתעורר מתרדמתו ויטיל סנקציות על איראן. בכך הם הצליחו. איום התקיפה המריץ וזירז את ממשל אובמה ואת ממשלות האיחוד האירופי להבין שכדי למנוע מלחמה ולאלץ את איראן לצמצם את תוכנית הגרעין שלה, יש להטיל עליה סנקציות.
התזה שלי מרחיקת לכת  אף יותר. לדעתי, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של ישראל כלפי איראן, נתניהו וברק הונו גם את ראשי מערכת הביטחון. כלומר, נתנו גם  להם להבין שכוונתם היא להורות לצה״ל לתקוף, ובכך חיזקו עוד יותר את אמינות האיום הישראלי.
על פרחים וניצולים
בראשית השבוע ביקרו חברי המטכ״ל ב״יד ושם״, ובמקביל נפגש הרמטכ״ל גדי איזנקוט עם ניצול שואה. דובר צה״ל מיהר להפיץ את התמונה, שפורסמה בכמה כלי תקשורת. המפגש היה במסגרת המיזם ״פרח לניצול״, שמתקיים במתכונות שונות מאז 1995 בשבוע שבו מצוין יום הזיכרון לשואה. הוא נערך ביוזמת חיל החינוך, הקרן לנפגעי השואה בישראל ובית לוחמי הגטאות, ובמסגרתו מבקרים חיילי צה״ל אצל ניצולי שואה ומגישים להם פרח ותעודת הוקרה.
הביקור ב״יד ושם״, כמו המטס של חיל האוויר מעל אושוויץ לפני כמה שנים, כמו המפגש של הרמטכ״ל, הם חלק מהניסיון של צה״ל ושל הממשלות להנחיל את זיכרון השואה ולקשור בין אירועי העבר למצבה של ישראל בהווה - קשר די מלאכותי וציני, שתכליתו, בין השאר, גם לעשות מניפולציה רגשית ולאומית באסון שפקד את העם היהודי לפני יותר מ-70 שנים.
בישראל חיים כ-190 אלף ניצולי שואה, שני שלישים מהם נשים. כרבע מהם, 45 אלף, חיים מתחת לקו העוני ונאלצים להתקיים על הכנסה של פחות מ-3,000 שקל בחודש. הנתונים האלה ואחרים התפרסמו השבוע מטעם הקרן לרווחת ניצולי השואה, בשיתוף מכון ברוקדייל והמוסד לביטוח לאומי.


חרפה לאומית של כל הממשלות. ניצולי שואה בהוסטל. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
לחרפה הזו אחראיות כמובן כל ממשלות ישראל לדורותיהן. מדינתן של ניצולי השואה יודעת לפרוט על זיכרון השואה כדי לשנורר כספים מכל מקור אפשרי בעולם ולקדם את מדיניות החוץ והביטחון שלה. תרומת גרמניה, בסך של כמיליארד דולר וחצי לבניית צי של שש צוללות לחיל הים, היא רק דוגמה אחת לכך. דוגמה אחרת היא השילומים שהעבירה במשך עשרות שנים ממשלת גרמניה ישירות לממשלת ישראל ולא לניצולים ובני משפחותיהם של הקורבנות. כספים אלה שימשו למיזמים לאומיים, כולל בניית הכור הגרעיני בדימונה.
ממשלות ישראל וארגונים יהודיים בעולם ידעו גם לזעוק חמס ולפעול בתקיפות נגד בנקים בשווייץ, חברות ביטוח וממשלות במרכז ומערב אירופה שהחזיקו עשרות שנים בחשבונות של נספים בשואה ובנכסיהם וסירבו להחזירם ליורשיהם.
אך בביתנו, ממשלות ישראל ומוסדות לאומיים כמו ההסתדרות הציונית, בנק לאומי, חברות ביטוח, קרן קיימת וחברות התעלמו ממצוקת הניצולים ויורשיהם ועשקו את כספם. בעשור וחצי האחרון, בלחץ ציבורי, בעיקר של התקשורת וגם כמה חברי כנסת אכפתיים כמו קולט אביטל, ניכרת מגמת שיפור מסוים. אך השיפור הזה היה מלווה גם בבזבוז כספים מיותר: הוקמו עשרות ארגונים שפועלים למען ניצולי השואה ומחזיקים מנגנונים מנופחים עם משכורות שמנות והטבות אחרות.
נכון שהאחריות לשיפור מצבם של הניצולים ההולכים ומתמעטים - כ-14 אלף מהם נפטרים מדי שנה - היא של ממשלת ישראל, אך צה״ל מתגאה ומתנאה לעתים בתרומתו לחברה ובנכונותו להיחלץ לעזרה במצבי מצוקה לאומיים, ולכן, אך יפה היה עושה אם היה מפגין מחווה של ממש כלפי הנזקקים, ולא רק ״פרח לניצול״. מה היה נגרע מיכולתו או מתפקודו של צה״ל אם היה מעביר תרומה ל־45 אלף ניצולים, שקצבתם אינה משגת לחימום חדרם בחורף, לקניית מזון שאינם יכולים להרשות לעצמם או לרכישת תרופות.
תקציבה של מערכת הביטחון נאמד ביותר מ־50 מיליארד שקל. רוב הפרשנים הצבאיים מצדדים בעמדת שר הביטחון ומפקדי צה״ל כי אין לקצץ בתקציב, ואף יש להגדילו. מיעוט מקרב הפרשנים, כולל כותב שורות זה, סבור כי צה״ל יכול לקצץ בתקציבו, להתייעל ולהיפטר משומניו גם בלי ש״שריריו״ המבצעיים יינזקו.
אך גם בלי שיקוצץ תקציב הביטחון, לא היה פוקד שום אסון את צה״ל אם הרמטכ״ל ושר הביטחון היו נוקטים מחווה דרמטית של ממש ותורמים, באופן חד־פעמי, בשל הנסיבות המיוחדות ולאור אוזלת היד של שאר רשויות הממשלה, סכום כסף לאותם ניצולים שחיים בעוני וחרפה. רק לדוגמה, תרומה של 45 מיליון שקל, פחות מפרומיל מתקציב מערכת הביטחון, הייתה מעניקה עוד 1,000 שקל לכל ניצול נזקק. שערה משערות ראשו של צה״ל לא הייתה נפגעת. אך מעבר למעשה הסמלי, היא הייתה משמשת זרז לניעור הציבור ושאר משרדי הממשלה לצאת מאדישותם ולעשות מעשה שאולי היה מקהה במקצת את הבושה והחרפה.
משרד החוץ אינו עונה
משרד החוץ הוא אחד המוסדות הזריזים והיעילים בממשל הישראלי בכל מה שקשור לקשר עם התקשורת. ולכן מוזרה במיוחד, אם לומר בלשון המעטה, התנהלותו סביב שרבוב שמה של ישראל לשערורייה הפוליטית המסעירה את מקדוניה.
כפי שדיווחתי כאן במדור בשבוע שעבר, המדינה הקטנה בבלקן נסערת מטענות והאשמות האופוזיציה כי שירותי הביטחון האזינו בסתר וצותתו לכ-20 אלף בני אדם, כולל עיתונאים ופוליטיקאים יריבים. במסגרת ההאשמות חשפו דוברי האופוזיציה הקלטות של ראש שירות הביטחון סשו מיאלקוב ושל שופטת (לשעבר פקידה במשרד הפנים האחראי על השירות החשאי) בשם סווטלנה קוסטובה, ששוחחו ביניהם כמה פעמים לפני כשנתיים. בחלק מההקלטות יש גם שיחה עם חיים הקיני, בכיר ישראלי לשעבר ממערכת הביטחון, שבה נידונה העברת כספים עם ״אפסים רבים״ לחשבון בנק של חברה פרטית במקדוניה.
בתקשורת במקדוניה נרמז כי מדובר בכספי שוחד ששולמו בתמורה לעסקה לרכישת ציוד ההאזנה מחברה בישראל, שבשמה לא ננקב. בתגובתו בשבוע שעבר הכחיש הקיני כל קשר לפרשה.
לאחרונה פרסם מיאלקוב הסבר משלו למקור הכספים שעליו דיבר בהקלטה. לדבריו, הכספים שהועברו לחשבון של חברה מקדונית הם ״תרומה״ של ממשלת ישראל. ב״תרומה״ זו לא נרכש ציוד האזנה אלא ציוד אחר, שאותו לא ציין, שיועד לכוחות המיוחדים של מקדוניה.
בהמשך פרסם מיאלקוב תגובה נוספת, שבה האשים את האופוזיציה כי בפרסום הקלטות היא מאשימה את ישראל במתן שוחד, וכי אלה הן האשמות שווא. כמו כן, לטענת מיאלקוב הפרסום פוגע ״בשותף אסטרטגי״ של מקדוניה (הכוונה כמובן לישראל - י״מ) ובעצם פרסום שמו של ״הנציג של משרד הביטחון הישראלי״ (לפרסום שמו של חיים הקיני) היא ״חושפת אותו לאיומים בעתיד״. מיאלקוב מתנצל בהודעתו בפני משרד הביטחון הישראלי.
את הודעתו המפורטת של מיאלקוב אפשר לפרש בשני אופנים. האחד שהוא מנסה לנער מעליו את ההאשמות של האופוזיציה כלפיו בהמצאת סיפור כיסוי, כאילו הכסף המדובר הוא מענק של ממשלת ישראל באמצעות משרד הביטחון לרכישת הציוד. פירוש אחר הוא שאולי מיאלקוב דובר אמת או אמת חלקית, ואכן יש דברים בגו, וישראל, כ״שותף אסטרטגי״ במלחמה בטרור, פעלה במשותף עם מוסדות מקדונים, וכאות תודה אפשרה למקדוניה לרכוש ציוד האזנה ששימש אותה אולי גם למאבק בטרור - אך גם כנראה להאזנות סתר של אזרחים מקדונים. אם יש רגליים לפירוש השני, אזי גם הקיני, שמוצג בהודעה כ״נציג משרד הביטחון״, פעל בידיעת מוסדות ממלכתיים בישראל.
עיתונאים מקדונים וגם כותב שורות אלה פנו לקבלת תגובה של משרד החוץ. ביקשתי לדעת אם נכונה טענת מיאלקוב כי ממשלת ישראל - משרד החוץ או הביטחון או אחד מגופי המודיעין -תרמה את הסכום, כ־5 מיליון יורו, עבור הכוחות המיוחדים או כל גורם אחר במקדוניה.
ככל הידוע, ישראל אינה נוהגת לתרום כספים לממשלות זרות, ועוד בסכום נכבד של יותר מ־20 מיליון שקל, ולהעבירו לחשבון בנק של חברה פרטית. סיוע החוץ של ישראל מתועל ישירות לממשלות, וברוב המקרים לא מדובר בהעברת כספים אלא באספקת ציוד (רפואי, מזון, חקלאות) או בשיגור מומחים בתחומי החקלאות והרפואה למדינות שנקלעו לאסונות טבע או משברים הומניטריים.
תשובתו של משרד החוץ התעכבה במפתיע במשך יומיים, ובסופו של דבר התקבלה התגובה של ״אין תגובה״. אפשר לשער שמשרד החוץ אינו רוצה להסתבך בשערורייה הפנימית של מקדוניה, או שהוא פשוט לא רצה להכחיש את טענות ראש שירותי הביטחון, אך גם לא רצה לשקר.❖