סיפורים מהכיכר האדומה: מוסקבה תחגוג 70 שנה לניצחון על הנאצים

״ואת תייצגי את ישראל בטקס?״

״אהיה בטקס, אבל עוד לא ברור אם אני אייצג את ישראל״.

״עניין הטילים לאיראן?״

״אני לא רוצה לפרט, אבל בנושאים מהסוג הזה עוסקים המנהיגים״.

 

חיים צ׳סלר, מייסד Limmud fsu, נקי מעכבות דיפלומטיות. ״על ראש הממשלה לשקול את עמדתו מחדש ולשגר נציג בכיר מטעם הממשלה לחגיגות 9 במאי״. לפי צ׳סלר, ״הצבא האדום תרם תרומה מכרעת לניצחון על הנאצים, ובמיוחד לשחרור אושוויץ, וזה עומד מעל לכל אינטרס או שיקול״.

 חגיגות ניצחון הרוסים את הנאצים בכיכר האדומה, אשתקד. צילום: רויטרס
 

אילנה מיכאלי היא יועצת ראש עיריית תל אביב לקשרים עם הקהילה הרוסית בעיר. היא הגיעה לכאן להרצות בכינוס של עיריית מוסקבה למען אנשים נכים. אמה, אינה, איבדה את הוריה בשואת יהודי לטביה. האם ניצלה לאחר שהסתתרה בפחי זבל. ״9 במאי הוא החג הכי גדול שלנו״, היא אומרת, ״בלעדי הצבא האדום לא היינו נשארים בחיים״. ישראל טועה לפי דעתה, בכך שאינה שולחת נציג בכיר לחגיגות. ״אין לקשור בין אז לעכשיו״, היא אומרת.

 

בדרך מנמל התעופה דומודדובו לכיכר האדומה ראיתי את ההירואיקה מתנוססת. עמודים גבוהים ועליהם תמונות של חיילים בחאקי פרולטרי. טנקיסטים מאז, חמושים במשקפי אבק. חי״רניקים שחולצתם מחוץ למכנסיים. לכל ה״גרישה״ וה״מישה״ היה מבט טהור והם הביטו אל האופק. בכניסה לכיכר האדומה ראיתי את ברית המועצות חוזרת. על הקיר האחורי של מוזיאון המלחמה נתלו סמל הפטיש והמגל. לידו אות הניצחון ״הכוכב האדום״ והכתובת ussr. המרשל גיאורגי ז׳וקוב, המנצח הגדול של המלחמה, דהר על סוסו.

 

ציפורניים אדומות הושלכו לרגלי פסלו. ההיסטוריון אנטוני ביוור מספר שביום שבו צעד במצעד הניצחון הראשון (24.6.1945) ירד גשם שוטף על הכיכר. סטלין הגיש לז׳וקוב הצעה שלא היה יכול לסרב לה. ״תרכב אתה על סוס לבן בראש המצעד, אני זקן מדי״. סטלין היה אז בן 65, וז׳וקוב רכב. האם בגלל זה דאג אחר כך יוסיף דז׳וגשווילי להשיל ממנו את אדרת תהילתו?

 

ליד קבר החייל האלמוני בונים מעקה חדש. לאחד המסגרים קוראים סשה והוא מסביר לי שזו לא עבודה ככל העבודות. ״אני עובד פה למען המולדת שלי, לזכר סבתי ששרדה תחת שלטון הגרמנים״.

 

״מה היא סיפרה לך?״

״בכל פעם שפחדה שרה לעצמה שיר: 'לא לא, לא מפחדת מאף אחד, אבא כבר יעזור לי'״. אבל אבא שלה, סבא רבא של סשה, נהרג ב״מלחמה הגדולה״. ועכשיו סשה מרכיב את משקפי המלחימים וחוזר לעבודה.

 

בשעה 17:00 הרוח ארקטית ופעמוני הכנסייה מצלצלים. למי צלצלו הפעמונים? אולי לחתן וכלה צ׳צ׳נים שבאו לפוטואופ בכיכר? ואולי לאיש שדומה לפוטין וגובה אלף רובל תרומת קליק עם תצלום של המקור ביד? ואולי לזוג שמתנשק נשיקה ארוכה כמו בטיימס סקוור ביום סיום המלחמה? אבל שתי ילדות אומרות שאינן מבינות על מה המהומה ומנחיתות אותי חזרה על הלבנים הקרות. ולדימיר (26) אומר לי שכל התכונה כאן ממש לא נוגעת בו. הוא מסנט פטרבורג - לנינגרד היא נקראה במלחמה - ושם היה סיפור אחר. ימים רבים סיפרה לו סבתא על המצור הנורא, ״אבל מבחינה כלכלית לאומית צריך להתגאות בניצחון״.

 

״עבר מפואר״.

״כן, אבל אני מוטרד מההווה. בשנים האחרונות דבר לא קרה פה. שוב אין חשיבות לערכים, ליושר ולנאמנות. למרות העבר צריך לחפש גאווה חדשה״.

 

מולנו שתי נערות מאוקראינה, לא רוצות לדבר, ״ואתה מבין למה״, הן אומרות לי. השתיים חוששות כנראה שאם ישבחו ניצחון רוסי דווקא בימים אלה, יחכו להן צרות בבית.

 

ואתה שואל את עצמך, האם סכסוכים מקומיים של ימי Wifi אלה ימחקו עבר הירואי? האם תהילת עולם היא דבר והיפוכו? ואיך אפשר להסביר שישראל, בשם אינטרסים צודקים ככל שיהיו, בגלל מחלוקות אמיתיות ככל שיהיו, לא תשגר לכיכר את הנציג הבכיר ביותר שהיא יכולה לשגר?

 

אני עוזב את הכיכר אסיר תודה היסטורית לכל ״מישה״ ו״גרישה״.