הרבה כעס וזעם יש בקרב הישראלים, שרובם כבר נולדו בארץ וחלקם הגיעו מחו"ל מאתיופיה הרחוקה. הסיפור התחיל ממש לפני שבוע, סיפור תקיפה אכזרי של שוטרים כנגד חייל צה"ל, דמאס פיקדה, שהיה בדרכו לביתו.
הרבה מאוד אנשים חושבים ואומרים (כפי שהם אומרים במקרים אחרים) "עוד אתיופי" וחלק גדול מהעיתונאים שמדווחים על האירועים אומרים "החייל האתיופי". ובכן רבותי העיתונאים ורבותי הפטפטנים, לכל אדם יש שם שנתנו לו אביו ואימו, והחייל האתיופי קיבל את השם דמאס פיקדה.
בחודש פברואר 2013 נערך טקס בו חולקו פרסים של מצוינות במדעים ובתרומה לקהילה על שם האסטרונאוט אילן רמון ובנו הטייס אסף זכרם לברכה. החייל האתיופי דמאס פיקדה זכה באות בגין הישגיו בלימודים, אישיותו האיכותית ופעילותו למען הקהילה. דמאס, המתגורר בחולון, התנדב בשנים האחרונות בכל מקום שהיה נדרש אליו. הוא התנדב בבתי אבות, בארגונים המחלקים מזון, הוא לימד זקנות איך לעבוד במחשב, הוא עזר לתלמידים בכיתות י' וכיתות ט' שהתקשו בלימודים, רשימת הפעילות והאיכויות שלו ארוכה כאורך המסע של אחינו מאתיופיה שעשו דרכם לארץ הקודש אליה התפללו מידי יום.
דמאס הוא החייל שראיתם חוטף מכות רצח מחלאות לובשות מדים על יד ביתו בחולון ועל לא עוול בכפו. אדוני ראש הממשלה נתניהו, לקח לך יותר משבוע להתנצל. רק כששמעת את הצעקות וההפגנות המתקרבות לפתח ביתך ברחוב בלפור פתאום הדוברים שלך הודיעו שראש הממשלה מגנה את התקיפה. איפה היית עד אז? אדוני המפכ"ל מר דנינו, אתה שיבחת את איפוק השוטרים, איפה היית עד עכשיו? מאות צעירים מהקהילה האתיופית הוכו, נעצרו עד תום ההליכים, איפה היית?!
כולם הואשמו בתקיפת שוטרים, את החייל דמאס פיקדה הצילה מצלמה קטנה מחורבנת שישבה על קיר הבית בדיוק מול האירוע בו הוא חטף מכות, אחרת הוא היה יושב עד עכשיו עצור על תקיפת שוטרים בבית המעצר באבו כביר. המצלמה הקטנה הזאת הצילה אותו. הדברים האלה לא יכולים להימשך.
"אין לי הורים שיעזרו לי וידחפו אותי קדימה"
מדובר במישהו שונה לחלוטין מתדמית "העבריין השחור" שמסתובב בלילה ברחוב. וכדי שיבינו קצת יותר טוב במי מדובר אצטט קטע שאמר דמאס כאשר הוא נשאל על עצמו בתקופה בה קיבל את הפרס, וכך הוא סיפר: "באתיופיה שיחקתי כדורגל, כשהגעתי לבית אלפא שיחקתי בקיבוץ ברקאי בקבוצת הנערים של מכבי תל אביב וכבר אז קלטו שאני טוב בזה. אחר כך עברנו לחולון והתחלתי ללמוד בפנימייה, מהקבוצה היו באים לאסוף אותי למשחקים ואז הגיע הרגע שבו הייתי צריך להחליט במה אני משקיע בכדורגל או בלימודים. אחי הגדול רצה שאמשיך לשחק ואחי הצעיר דחף אותי ללמוד, הקשבתי לאחי הצעיר כי הבנתי שהשכלה זה משהו שיעזור לי כל החיים ולא רק לתקופה מסוימת".
עוד סיפר החייל: "כבר בגיל צעיר לקחתי על עצמי אחריות ללמוד שפה חדשה ולהשקיע בלימודים, קראתי המון ספרים ואספתי מחברות של ילדים מהכיתה כדי להשלים פערים. אין לי הורים שיעזרו לי וידחפו אותי קדימה והבנתי שאני צריך לדחוף את עצמי. כשהגעתי לבית אלפא הכרתי את שושנה שהפכה להיות הסבתא שלי. בזמן הניקיונות לפסח עברתי ליד הבית שלה וראיתי שהיא נפלה על הרמפה, נכנסתי אליה הביתה עזרתי לה לקום, ניקיתי לה את הבית והכנתי לה אוכל ומאז נוצר קשר חזק בינינו. אחרי שעברנו לחולון היא עברה להתגורר ברמת גן ושמרנו על קשר טוב. כשאימי הייתה בחיים היא אמרה לה 'אני רוצה לקנות את הבן שלך' ואמא שלי אמרה לה 'אני נותנת לך אותו במתנה', אז אני מקיים את המילה של אימא שלי וכשאני מגיע הביתה מהפנימייה אני ישר הולך לבקר אותה ברמת גן . שושנה רשומה לי בטלפון כ'סבתא שושנה'. היא מתקשרת אליי כל הזמן ושואלת לשלומי. היא קנתה לי פלאפון וגם עשתה לי את הבר מצווה ובאירועים משפחתיים או בחגים היא מזמינה אותנו אליה יחד עם כל הילדים והנכדים שלה".
אני מאחל לכל ההורים במדינת ישראל שיהיה להם ילד כזה. אני מקווה ששוטרים בכל רחבי הארץ מתוודעים לדברים האלה וגם איש אחד, הרמטכ"ל המוערך על ידי מאוד, מר גדי אייזנקוט. מר אייזנקוט, החיילים נמצאים תחת שמירתך, אתה האבא הגדול שלהם, אתה האיש שצריך לדאוג לשלומם, לבריאותם, לביטחונם. אתה הזנחת את החייל פיקדה, אתה הזנחת אותו כי לא הגבת כשהכו אותו. כשצעקו וזרקו אבנים על המכונית של החייל הלבן מגבעתי אתה גינית את זה, כאן לא זרקו ולא קיללו כאן "פיצצו" לו את הצורה ואתה לא הגבת.
אתה היית צריך לתפוס את דנינו בצוואר (בעדינות כי אתה איש חזק), לנער אותו ולהסביר לו ששוטר שייגע בחייל לבוש מדים על לא עוול בכפו צריך לא רק לעוף מהמשטרה אלא צריך להיעצר כאחרון העבריינים עם אזיקים, להביא אותו לבית משפט להארכת מעצר עד תום ההליכים ולשפוט אותו כעבריין שפוטר מהמשטרה. המשטרה צריכה לבדוק את התיקים של כל אחד ואחד ממאות הצעירים האתיופים שיושבים כעת בגין כאילו תקיפת שוטר. ועדה שאינה מורכבת משוטרים צריכה כאמור לבדוק את התיקים שלהם ולשחרר אותם במידה ומסתבר שגם הם נפלו קורבן לזה שלא הייתה מצלמה על קיר הבית ממול שהיתה יכולה להוכיח שהם לא עשו כלום ונעצרו והוכו בגלל שהם שחורים.
"נפש עדינה, טהורה שכולה טוב"
היום אחר הצהריים מול בינוני עזריאלי (מרחק קצר מאוד מבניין המטכ"ל שם יושב למעלה הרמטכ"ל) תערך הפגנה נוספת של הישראלים (ואני מדגיש ישראלים, לא יהודים מאתיופיה, הם ישראלים כמוכם לכל הרוחות והשדים ויש להם שם!). אני אקח כמה קופסאות סיגריות ומברשת שיניים ואלך להפגנה אני אקח את הדברים האלו כי אני מקבל את הג'ננה בהפגנות כאלה. אני נורא רוצה שההפגנה הזו תהיה הפגנת כוח שקט, שאנשים יאחזו איש בזרועות רעיהו ויעמדו כמו שהיו עושים פעם בשביל לא לתת צ'אנס למשטרה לפוצץ את המפגינים במכות אבל נראה מה יקרה.
הגברת רונה רמון הכירה את דמאס כאשר בפברואר 2013 היא העניקה לו את פרס המצוינות וכך היא סיפרה :"את כל האירוע הזה אני ראיתי קצת מרחוק כי הייתי בניו יורק בשבוע שעבר, כשהבנתי שמדברים על דמאס הזדעזעתי מאוד ויותר מהכל פשוט דאגתי כי הכרתי את דמאס בנסיבות של המיטב של המיטב של הנוער. דמאס עלה בגיל 15 יחד עם אחיו מאתיופיה, הוא היה רועה צאן והתגלה כגאון מתמטי, נפש עדינה, טהורה שכולה טוב. אנחנו עוברים, מלטפים ומגיעים להרבה מאוד ילדים ונוער ודמאס נכנס לליבי בצורה מיוחדת. הוא יתום מהורים עם 4 אחים שגרים ביחד, כולם מאוד פעילים בציבור ובקהילה בכלל".
עוד סיפרה רמון: "אני פשוט הזדעזעתי ממה שקרה ושמחתי לשמוע שהוא מתאושש ושזה עורר פה איזשהו גל שבהחלט זקוק להתייחסות ולבדיקה מאוד מעמיקה. אני חושבת שזו עוד תעודת עניות שלנו כחברה וחבל מאוד שאנחנו מגיעים למקום של הטיה של חברה ושל קהילה כל כך עדינת נפש, למקום של תסכול וכעס כל כך גדול. יש לנו הזדמנות לבדוק את כל הפינות. דמאס קורא לי 'אמא רונה', יש משהו בינינו שמאוד מחובר ומחבק וכשאני רואה את הילד למופת הזה מוכה ברחוב על לא עוול בכפו, זה באמת מעורר את כל הרגשות האמהיים שבי ואת המקום של להגן לא רק עליו, אלא באמת על אוכלוסייה שלמה שאנחנו עושים לה עוול".