מחאת יוצאי אתיופיה נמצאת כאן יותר מ-20 שנה. כמו סיר לחץ היא צוברת מסה, אנרגיה, תסכול ורגשות. מדי פעם מתרחש פיצוץ קטן שמשחרר לחץ, עד שיגיע הפיצוץ הגדול. הפעם הראשונה הייתה ב-1994, בעקבות החשיפה ב״מעריב״ (על ידי העיתונאי הצעיר והמבטיח רונאל פישר) שבני העדה אינם מורשים לתרום דם, ואם בכל זאת נלקחות מהם תרומות דם, הן מושמדות בסתר.

אחר כך היו עוד לא מעט עימותים, פיצוצים ומחאות, אבל השיא הבא נרשם בינואר 2012, כשהתברר שיש שכונה שלמה בקריית מלאכי שתושביה התאגדו למנוע מגורים של יוצאי אתיופיה בטענה כי הם ״מסריחים״.
 
ב-10 בינואר 2012 הפגינו אלפים מיוצאי אתיופיה בקריית מלאכי, באחת ההפגנות המרגשות שנראו בישראל. הצצתי אתמול בפרסומים מההפגנה ההיא, ותחושה כבדה של דז׳ה-וו אחזה בי. ״עם אחד, לב אחד״, קראו האתיופים, ״לי יש עור שחור ולב לבן, לכם יש עור לבן ולב שחור״. וגם ״הדם שלנו טוב רק למלחמות״, ״כאן גרים בכיף גזענים״, ועוד ועוד. צעירות אתיופיות הסתובבו בחולצות ועליהן הכיתוב ״ברוך שעשני אתיופית״, והטקסטים שהושמעו שם זהים כמעט לאלה אותם אנו שומעים עכשיו.
 
גם אז, לראש הממשלה קראו בנימין נתניהו. מיד לאחר ההפגנה הוא ״הורה ליועצו לענייני אתיופים לפעול למיגור תופעת הגזענות נגדם״. נו, טוב. אבל נתניהו לא הסתפק בכך ש״הורה ליועצו״. את הסיפור הבא כבר סיפרתי, אבל היום הוא רלוונטי יותר מאי פעם. נתניהו, שידע שהוא מתקרב לבחירות, המתין חודשיים ויצא לקריית מלאכי ב-22 במרץ 2012. הוא לקח איתו את שרי החינוך, השיכון, הרווחה, הקליטה, סגן שר האוצר, מנכ״לים ופקידים. לשר הרווחה קראו אז משה כחלון.

הם הגיעו לקריית מלאכי לאירוע שהיה מבוים ומתוזמר מראש על ידי אנשי ראש הממשלה. ביבי ישב שם,מול פעילים אתיופים, מכובדים וקייסים, השים עצמו כמקשיב לטענותיהם, הצטלם, ואפילו הכניס צוות טלוויזיה ברגע הנכון, כדי שכמה פעילי ליכוד אתיופים יצהירו אמונים לו ולהבטחותיו ויודו לו על כל מה שעשה למענם.
 

משה כחלון, אז שר הרווחה והיום שר האוצר המיועד, היה שם, באירוע הזה, ונדמה לי שבאותו היום נזרעו זרעי פרישתו מהליכוד. כך לפחות סיפר לי. לכחלון יש רגישות חברתית אותנטית. כשר רווחה הוא הכין תוכנית סדורה למען הקהילה האתיופית, חבילה ממשלתית שתסייע להם להיחלץ מהבור שבו הם נמצאים מאז החל גל העליות משם. הוא דיבר עם נתניהו מדם לבו. ״בהשוואה למה שאנחנו עושים לאתיופים״, אמר כחלון לנתניהו, ״ההורים שלנו שבאו מצפון אפריקה קיבלו כאן קייטנה״. נתניהו הקשיב, אבל לא ממש התרשם. כשכחלון הציג בפניו את תוכניתו, ביטל אותה נתניהו בהינף יד. אין צורך. הרי הוא כבר הצטלם בקריית מלאכי.
 
בשיחות סגורות שקיים אחר כך סיפר כחלון ששנתו נדדה כל אותו הלילה. הוא הבין שלנתניהו לא באמת אכפת. הוא אמר אז, למי שאמר, שהוא הבין שהדבר היחיד שאכפת לנתניהו באמת, הוא גורלו האישי. על פי עדותו, באותו האירוע גמלה בלבו ההחלטה לצאת לדרך חדשה.
 
אגב, אתמול פרסם נתניהו את ההודעה הזאת: ״ראש הממשלה יכנס מחר דיון בהשתתפות נציגי יוצאי אתיופיה, וייפגש גם עם החייל דמאס פקדו, שצולם כששוטרים מכים אותו. בישיבה ישתתפו גם נציגי משרדי הבט״פ, הרווחה, הקליטה, הפנים, מרכז השלטון המקומי ומפכ״ל המשטרה״. נכון, בדיוק אותה הודעה כמו ב-2012, בדיוק אותה תגובה, אותו דפוס פעולה. כל הפגנה גוררת ישיבה, שגוררת ועדה, שלא עושה כלום. למה? תשאלו את כחלון. כי לנתניהו לא באמת אכפת.
 
אם לנתניהו היה אכפת מהאתיופים, הוא היה נחלץ לעזרתה של צגה מלקו, שהייתה מנהלת רשת א' של ״קול ישראל״ והודחה, ללא סיבה, בבושת פנים, על ידי עושי דברו ומלחכי פנכתו של נתניהו, האדונים יוני בן מנחם ואמיר גילת, מנכ״ל ויו״ר רשות השידור. ליוויתי בזמנו את מאבקה של צגה האמיצה נגד שני הבריונים הללו. נתניהו ידע הכל, ושתק. למה? כי לא באמת אכפת לו.

מלקו, אחד הסמלים הגדולים של העלייה האתיופית, שנחשבת לפה ולחלון הראווה של העדה, והצליחה להגיע לתפקיד של מנהלת רשת תקשורת בישראל, נאלצה בסוף להתקפל. זה לא מקרה שכחלון הציע לה להיות מספר 2 ברשימת כולנו. רק תקלה טכנית (היא לא התפטרה בזמן מעבודתה ברשות השידור) מנעה ממנה להוביל היום, כחברת כנסת, את המאבק ולגייס אליו גם את כחלון.
 
לא, הגזענות הקשה כלפי יהודי אתיופיה אינה באשמת נתניהו. הוא אחראי לאפס המעשה שלנו בשש השנים האחרונות, לא יותר. מי שאשם בתופעות האיומות שאיתן נאלצים בני העדה המקסימה הזו לעבור על בסיס יומי, זה אנחנו. כולנו. אלה שמעקמים את האף כשלשכונה נכנסת משפחה אתיופית, אלה שלא מתלהבים לראות ילדים אתיופים בכיתה של הילדים שלהם, אלה שלא יגיעו למועדון שיש בו אתיופים, אלה שיקבלו אתיופי לעבודה רק אם הם מוכרחים, וכל האלה האלה - זה לגמרי כולנו. אני מציע שנפסיק לחכות לנתניהו, כי האחריות שלנו. ובינתיים, למי ששכח, כדאי לנסות להאזין שוב ל״עבודה שחורה״, אחד השירים החזקים יותר של אהוד בנאי. השיר הזה נכתב ב־1987 (אהוד בנאי והפליטים) ומסתיים כך:

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל מאצל הדורה, מעבר להרי החושך אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור
האחים כהי העור יחפים בצד הדרך מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.