ליד הבית שלי ישנו בניין עם חצר פרטית גדולה, שאליה אני מתגנב עם אורי הכלב שלי כשאני מוציא אותו לטיול. החצר הזאת מושלמת. יש בה כל מה שמוציא כלבים כמוני צריך: דשא ושיחים מסוגים שונים, שרק מחכים לכלב שירים רגל להשתין עליהם; ברזייה שאתה יכול באמצעותה למלא לכלב קערה עם מים; צל במקומות הנכונים; וספסל שעליו אתה יכול לשבת בזמן שהכלב מתרוצץ.

בעולם שלנו, שבו מכשיר הטלפון שלך נותן לך את האופציה לצאת לטיול עם הכלב בלי לעזוב את המשרד, הספסל הזה הוא מצרך חיוני במיוחד. אני מתיישב עליו, משחרר את הכלב בגינה וממשיך לשלוח מיילים או לדבר בטלפון, כאילו מעולם לא עזבתי את חדר העבודה. אי אפשר לעשות את זה בעמידה. אי אפשר לעשות את זה תוך כדי הליכה, כשביד אחת אתה מחזיק רצועה ובסופה משתלשל כלב היפראקטיבי. בשביל לנהל שיחת טלפון נורמלית, לשלוח הודעה או מייל ראוי מהסלולרי, אתה חייב ספסל טוב. כזה שנותן לך את הנחת ואת היציבות הפיזית הדרושה לתקתוק איכותי במקלדת הסמארטפון. 

באחת הפעמים שישבתי על הספסל שמתי לב ללוחית מוזהבת שמוטבעת על קצהו. בלוחית היה רשום: “ספסל זה מוקדש למיכאל בירוביץ' ז"ל שכה רצה לשבת עליו בגינה זו".
 
לא ייחסתי ללוחית הזאת חשיבות. להפך, אפילו ראיתי בה סוג של מטרד. מעולם לא הבנתי מדוע כל מרוץ אופניים, כל אגף בבית חולים, כל ספרייה ציבורית ועכשיו גם הספסל הזה, צריכים להיות קרויים על שם מישהו. אף פעם לא הצלחתי להבין את הניסיונות האלו להחיות את המתים. זה נראה לי אידיוטי. אפילו מגוחך. 
 
כמובן שעוד יותר הזויים ומטרידים הם אלו שתורמים כספים בשביל שיקראו מבנים על שמם בעודם בחיים. את השיא אפשר למצוא בבית חולים תל השומר, בבניין הלב, שנקרא על שם לב לבייב. כן, כן, מרכז הלב ע"ש לב לבייב. ככה קוראים למקום. זו לא בדיחה. אני חושב על החולה שאומרים לו: “אין ברירה, אנחנו הולכים לשלוח אותך לניתוח במרכז הלב לב לבייב". אני חושב על מה שעובר לו בראש ברגע שהוא שומע את זה. אני חושב על החרדה שלו מפני האפשרות שיישלח לניתוח במקום שבו יש אנשים שלא מבחינים באבסורד המגוחך של שם המקום.
 

ואז אבא שלי מת וכל מה שחשבתי על העולם התהפך.
 
***

ב-1 במאי מלאה שנה ללכתו של אבי - האיש שהלך בשדות, שם את הראש על דיונה, הסביר ש"הכל על יד, כמעט ובערך" ועלה השמיימה בסערת הרס עצמי. במקביל, באותו ציר זמן, בשנה האחרונה, גיליתי את האבהות. זו הייתה השנה הראשונה שלי בתור אבא, שנה שבה גיליתי שבשביל להיות אבא צריך דבר ראשון להפסיק להיות ילד. לו הייתי צריך לתאר את השנה האחרונה בחיי במונחים מעולם הפיזיקה, הייתי אומר שבשנה האחרונה הפכתי ממוצק לנוזל.
 
לאחר שאבי נפטר, מצאתי בין חפציו תמונה שלא יכולתי להתעלם ממנה. התמונה צולמה בשנת 1999, ואפשר לראות בה את אבי עומד מעל הקבר של אביו בבית העלמין בנהלל ומביט מטה. הדבר שהופך את התמונה הזאת למיוחדת במינה הוא ש-15 שנה לאחר הצילום שלה, אבי יגיע שוב לבקר בבית העלמין ויתמקם שורה אחת אחרי הקבר של אבא שלו, כך שאולי אפשר להגיד שמה שאנחנו רואים בה הוא אדם מביט בעבר (הקבר של אבא שלו) במרחק חצי מטר מהעתיד שלו (בשורה שאחרי).
 
לפני שאבי נפטר הייתי יכול לחטוף בחילה ממשית, פיזית, מהסמליות הקיטשית שזועקת מהתמונה הזאת. היום התמונה הזאת תלויה אצלי על לוח השעם בחדר העבודה, והיא הדבר הראשון שרואה מי שנכנס לחדר. אני מביט הרבה בתמונה הזאת ומתרגש כל פעם מחדש. אני לא מבין בדיוק איך זה קרה, אבל המוות של אבא שלי שינה אותי. השיל מעלי שכבת חספוס שלמה.

היום אני מוצא את עצמי מביט בטלוויזיה, רואה כתבה ב"עובדה" על מבצע צוק איתן, ובקטע שבו נראית הלוויה של אחד החיילים שנהרגו, אני מתחיל לבכות כשאני נזכר בלוויה של אבא שלי. גם לילד הטרי שלי יש תרומה נכבדה לריכוך הכללי שאני עובר. השבוע נסעתי באוטו וברדיו התנגן השיר “ילד של אבא". מצאתי את עצמי מקשיב למילים ומזדהה.

באיזשהו שלב אפילו מצאתי את עצמי מקשיב למוקי שר את השורות הדביקות כל כך: “ואבא כאן תמיד/ לחבק ולשמור אותך/ עד סוף העולם אני לא עוזב אותך". חשבתי לעצמי “כן, זה נכון, זה באמת ככה". ואני לא בטוח אם זו רק הזיה או מציאות ממשית, אבל אני אפילו זוכר במעורפל שברגע מסוים הסתובבתי לילד ושרתי לו מספר שורות, שאני לא בטוח שהנייר יוכל לסבול: “היה לאילן/ תפוס ירח, שוט על ענן/ כי זה הזמן שלך לזרוח/ ולדעת ולגעת בהכל". אתם מבינים, הפכתי למישהו שפוקד על הילד שלו בזמרה לשוט על ענן, ובוכה ב"עובדה".
 
המציאות היא שהיום, כשאני יוצא עם הכלב ומתיישב על הספסל, אני חושב לעצמי שזו מחווה מאוד יפה, הספסל הזה. פעם אחת חזרתי מסיבוב עם הכלב והכרזתי בפני אשתי ש"הלוואי וגם אני אהפוך לספסל יום אחד. הלוואי וגם שכשאני אמות, יהיה מישהו שיעשה איזה משהו מרגש לכבודי כמו הספסל הזה".

“מה שאתה אומר זה שאתה רוצה ספסל על שמך כשתמות?", היא שאלה.
 
“כל רהיט טוב מבחינתי, לא חובה ספסל".

***
באחד הימים, עת יצאתי עם אורי הכלב והתיישבתי על הספסל בבניין ליד, שאלתי מישהו שיצא ממנו וחלף מולי מי היה אותו מיכאל בירוביץ'. הוא הסביר לי שזה היה מישהו שהתגורר כאן, נפטר בשנת 2000 ואהב מאוד את הגינה. מעבר לזה הוא לא ידע להגיד לי. “אבל שתדע לך", הוא הוסיף ואמר, “בזכות הספסל יש פה אווירה מאוד מיוחדת בבניין. הספסל הזה ראה הרבה חיבורים כאן בבניין, אנשים שונים מהבניין למדו להכיר אחד את השני כאן על הספסל הזה".
 
האמת שלא הבנתי על מה הוא דיבר, כי היחיד שאני רואה על הספסל הזה זה אותו. הוא יושב עליו לבדו כל לילה, כשהוא מחזיק בידו ג'וינט בגודל של לפיד אולימפי, והדבר היחיד שמתחבר זה השפתיים שלו לג'וינט.
 
שכן אחר שהיה יותר מפוקס גם לא ידע להגיד לי הרבה על אותו מיכאל בירוביץ', מעבר לכך שבני המשפחה שלו תרמו את הספסל הזה ושזו מחווה יפה. “רק חבל שאנשים היום כל הזמן ממהרים ואף אחד לא עוצר לשבת וליהנות מהספסל הזה", הוסיף.
 
“חוץ ממני, לי יש זמן", אמרתי. זה היה שקר. אין לי זמן לכלום. אני חי במרוץ בלתי אפשרי בין מיליון דברים שאני אף פעם לא מצליח להספיק. עוד לפני שמשהו נגמר בחיי, מתחיל משהו חדש. אבל זה נראה הדבר המתאים ביותר להגיד באותו רגע, אז אמרתי אותו. זה אגב, המזל הגדול שלי, שאין לי רגע פנוי לכלום ואני לא יכול להרשות לעצמי להיכנס למחשבות מיותרות. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה אם היה לי זמן פנוי למחשבות מיותרות בשנה האחרונה. זה היה יכול להיות אסון.
 
“בוא, אורי", קראתי לכלב וקשרתי אותו לרצועה, “חוזרים הביתה".