הסקוטים נוהרים לקלפיות: אירופה חוזרת לשורשים הלאומניים

45% מהסקוטים הצביעו בשנה שעברה בעד עצמאות, והבדלנות הזאת אינה יוצאת דופן באירופה. האיחוד האירופי מורכב מ־28 מדינות שונות, עם שפות שונות ותרבויות שונות, שגם הן עצמן מורכבות בהרבה מקרים ממיעוטים ששואפים לעצמאות. האיחוד המלאכותי הזה, שנועד להבטיח שלום, רווחה כלכלית וערבות הדדית, ניסה, ובמידה מסוימת הצליח, לטשטש לחלוטין את הזהות הלאומית של תושביו. בשנות השגשוג הכלכלי זה עוד איכשהו עבד, אבל כשהשגשוג הופך למשבר מתמשך, וכשגלי הגירה המוניים מאיימים על אופיין של המדינות - אזרחי אירופה חוזרים ללאומיות.
  

למעלה מ־40 תנועות בדלניות פועלות באיחוד. בבלגיה אלו הפלמים שרוצים להתנתק מהוואלונים דוברי הצרפתית, שבתורם רוצים איחוד עם צרפת. בספרד אלה הקטלונים והבאסקים, בצרפת האלזסים והקורסיקאים, בגרמניה הבווארים, ובאיטליה אלה תושבי דרום טירול ותושבי האי סרדיניה.

בקפריסין אלו הם תושביו הטורקיים של צפון האי שרוצים להצטרף למדינת האם או לקבל עצמאות, בצ'כיה המוראבים, איי פארו בדנמרק ועוד ועוד. חלק מהתנועות האלה מיוצגות בפרלמנטים, וחלק לא, יש הזוכות לאוטונומיה תרבותית נרחבת, ויש שזוכות להתעלמות ממסדית. והן תמיד היו קיימות, זו לא המצאה חדשה. אבל עכשיו הן לראשונה מצליחות לסחוף המונים. 

מיום הקמת האיחוד האירופי יש למהגרים מהעולם השלישי תמריצים רבים לנסות להגיע לאירופה, גם במחיר סיכון חייהם. מרגע שכף רגלו של מסתנן דורכת על אדמת האיחוד, הוא יכול לבחור להגר לכל מדינה שירצה, כמעט ללא בעיה. 
 

לאורך השנים הגיעו מאות אלפי מהגרים ממדינות אפריקה והמזרח התיכון, כמו גם ממדינות אירופיות עניות שאינן משתייכות לאיחוד, כשהם חודרים דרך הים התיכון או הבלקן. זרם הפליטים הכניס מאות אלפי מהגרים לאיחוד ושינה את פני היבשת. במדינות רבות החלו התושבים לחוש שלא בנוח עם דחיקת התרבות שלהם לטובת רב־ תרבותיות. אלה החלו לפנות למפלגות הלאומיות, שבמשך שנים התחזקו לאט־לאט.
 

אבל בשנים האחרונות, ובעיקר כתוצאה מהמלחמה בלוב, הסכר נפרץ והזרם הפך לשיטפון. המצב הכאוטי בלוב מאז הדחתו של הדיקטטור מועמר קדאפי, הפך אותה לגן עדן למבריחים. אלה גובים 1,000־1,500 דולר מכל מהגר שהם מבריחים לאירופה, ונהנים מכלכלת הברחות משגשגת. לקוחות לא חסרים להם. 
 

מהגרים לאירופה שחולצו ממימי הים התיכון. צילום: רויטרס

מתחילת השנה טבעו 1,727 מסתננים מאפריקה, לאחר שנדחסו לסירות רעועות, לעתים סירות גומי גדולות, כשהם מקווים לצלוח את הים התיכון. עד סוף 2014 הפעילו האיטלקים תוכנית להצלת המהגרים, ומשו מהים לא פחות ממאה אלף מהגרים. אולם בעיות תקציב וסנטימנט של התנגדות להגירה בקרב מדינות אירופה הביא לביטולה. 
 

170 אלף מסתננים נכנסו לאיטליה ב־2014. חלקם הגדול המשיך למדינות אחרות, עשירות יותר וששיעור האבטלה בהן נמוך יותר, אבל גם איטליה קלטה לא מעט. גרמניה קלטה ב־2014 200 אלף מהגרים. הונגריה, שער נוסף לאירופה, מצאה עצמה בין 2012־2014 תחת שטף מהגרים - פי 20 מכמות ההגירה בשנים הקודמות. בהונגריה חוששים שהקשחת מדיניות ההגירה במדינות העשירות תגרום להשארת המהגרים אצלם, דבר שמחזק את מפלגות הימין הקיצוני, שלא טורחות בכלל להסתיר את שורשיהן האידיאולוגיים הפאשיסטיים ואף הניאו־נאציים. 
 

בשנת 2014 לבדה נרשמו באירופה 626 אלף מבקשי מקלט - מהגרים לא חוקיים שמבקשים להסדיר את מעמדם. נתון זה לא כולל כמובן המוני מהגרים לא חוקיים שלא הגישו בקשה למקלט. 
 

אירופה הישנה והשבעה מתחילה להרגיש את הקרקע בוערת תחת רגליה. האירופים רואים את ארצם משנה את פניה מבפנים, בגלל ההגירה, אבל גם מבחוץ, בגלל המסגרת של האיחוד האירופי. בתגובה הם מתכנסים חזרה לתוך הזהות הלאומית שלהם, על חשבון הזהות האירופית, ובהרבה מקרים גם על חשבון הזהות המדינתית. פתאום ההטבות הכלכליות וחופש התנועה שמבטיח האיחוד פחות קורצים לאירופים. ובעוד הנהגת אירופה מתקשה למצוא פתרון למשבר ההגירה, מחפשות המדינות פתרונות משלהן, שהדרך אליהם כרוכה בהתרופפות הקשר לאיחוד ואולי אף בעזיבתו. 
 

הממשלה הבאה בבריטניה, אם תישען על קולות השמרנים והסקוטים, עשויה להיות הראשונה שתלך בדרך שמובילה ליציאה מן האיחוד.