כך נראה כיום חלום קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך מבית מדרשו של דוד בן־גוריון: פרשי משטרה מקוסדים, שפניהם וחרטומי סוסיהם מוגנים בפלסטיק שקוף, דוהרים בכיכר העיר אחרי קבוצות מפגינים שהשליכו אבנים, הפכו ניידת, מרטו את עצבי הנהגים בפקקים, ובאופן כללי הפריעו את מנוחת השכנים שהם כולנו. פסקול התמונות האלו הוא הססמה "מזרחי מצביע למזרחי", שמתכתבת עם המציאות שבה דתי־לאומי מצביע לדתי־לאומי, רוסי מצביע לרוסי, ערבי מצביע לערבי, ואשכנזי לבן חילוני מצביע לפיד או הרצוג, וכולם מצביעים נגד השמאל. אתיופים, כך אומרים הסוקרים, מצביעים לימין. כמו תסמונת המזרחים שהצביעו למפא"י שדפקה אותם ולליכוד שהמשיכה בכך. 
מאז ומעולם היו יוצאי אתיופיה בתחתית סולם העדיפויות הלאומיות. ממשלות אשכול וגולדה העדיפו את יהודי ארצות האסלאם והשקיעו בעליות ממרוקו והמגרב. אחריהם העלייה שהופשרה מבריה"מ. בני העדה האתיופית נדחקו לסוף, וההחלטה על העלאתם לא עברה בלא התנגדות של כמה משרי הממשלה כמו יוסף בורג, אביו של אברום בורג. 
הנחת היסוד הייתה שאחרי קבלת הפנים החמה, תבוא תקופת הסתגלות ואחריה השתלבות של הדור השני והשלישי. בפועל אנחנו עדיין בתקופת ההסתגלות, שהייתה אמורה להיות מלווה בתמיכה ממשלתית מאסיבית כנדרש על פי הצרכים - וזה לא קרה. מסתבר שלהעלות רבבות יהודי אתיופיה בגלל דחף יהודי חסר שליטה וחיפוש אחר חומר אנושי לסתימת חורים דמוגרפיים, בלא להכין תשתית כלכלית וחינוכית (לא רק בשבילם אלא בעיקר בשביל התושבים הוותיקים), החלטת ממשלת בגין הייתה חסרת אחריות וכמעט פושעת. שלא לדבר על חרפת פסטיבל מבצעי העלייה "שלמה" ו"משה", שבו כיכבו גיבורי החסמב"ה הביטחונית על רקע תפאורת "אתיופים מסכנים שזה עתה הצלנו מגורל אכזר ממוות. כל הכבוד לנו". 

ה"בעיה האתיופית" היא לא רק גזענות נוסח ישראל, אלא גם טבע האדם והחברה. הרי אין באמת הבדלים (פרט לנסיבות טכניות כמו חינוך ומנהגים) בין לבן, שחור, אתיופי, אשכנזי, מזרחי, ערבי או נורווגי. כולם נולדו בצלם, אף על פי שיש מי שסבור שמי שלא נולד בצלמו הוא צלם בהיכלו. ההבדל הוא שהגזע הלבן הצליח במרוץ אל "המודל המועדף". זה לא כי הוא שונה אנושית, אלא עקב נסיבות היסטוריות, חברתיות וכלכליות. 
הגזענות כלפי המודל הבלתי מועדף באה עם הטריטוריה הכבושה מתוך יוהרת/גסות מנצחים. זהו עולם אכזר שקבע שהצבע הלבן הוא ה"נכון". זוהי קביעה אומללה, אבל היא נתמכת בעולם שלם של דימויים היסטוריים, תוך דיכוי העולם השחור והצהוב בעולם השלישי בידי העולם הראשון והלבן (אפילו בסין מובילי הפרסום הם כוכבים מערביים). 
עד היום מודל השיווק המועדף של כל מוצר הם בראד פיט, אנג'לינה ג'ולי ודומיהם. רק בשנים האחרונות החל הטרנד של BLACK IS BEAUTIFUL לצבור תאוצת הכרה, וגם זה רק בגלל נתח השוק ששחורים תופסים בשוק האמריקאי ככוח קנייה. "לבן מוכר" זהו תכתיב עולמי, וכל השאר - מזרחים, ערבים, סינים - ממתינים לתורם כדי לקדם את הנוכחות והלגיטימיות שלהם. בגדול, זוהי הכלכלה, טמבל, וכל השאר הוא גזענות מקומית של שנאת האחר והצורך לחפש פירורי עליונות.
בשנים האחרונות מתנהל בארה"ב מאבק ברוח הפוליטיקלי קורקט, אבל עדיין הם יורים רק בשחורים. השבוע, אחרי רצף של אירועי ציד שחורים ברחובות הערים, קמה בבולטימור אחת, מרילין מוסבי, תובעת אפרו־אמריקאית, צעירה בגיל ובג'וב, והשאירה במעצר שישה שוטרים שגרמו למות עציר שחור, כשהיא מאשימה אותם ברצח מדרגה שנייה. בישראל עדיין לא נולדה התובעת הזאת. מצלמה מקרית הוכיחה שבולטימור זה כאן והוציאה את המפגינים לרחוב, שם התעמתו עם שוטרים שרובם קורבנות של מדיניות מפלה. 
הרעיון היה כאמור מיזוג גלויות והתערות במרקם החברתי והכלכלי. הביצוע הוא מאבק עם סממנים גזעניים בין השסעים הפנימיים בחברה הישראלית של היום. מי שנדפקה בגדול היא העדה האתיופית. גם בגלל הצבע, גם בגלל היותם מיעוט דמוגרפי, וגם בגלל החארות שמסתובבים כאן ומרעילים את האוויר והאווירה. בכלל, גזענות, כמו צדק, לא ניתנת לחלוקה - אם אתה גזען כלפי ערבים, שמאלנים, ואתיופים מסתנני עבודה, אתה גזען כלפי יהודים אתיופים. 
האפליה העדתית בישראל היא תוצאה של עליות שונות בזמנים שונים והיררכיה של ותק, כמעט כמו בטבע. יוצאי אירופה, ראשוני החלוצים, שומרים על תרבותם וזכויותיהם ומורישים אותן לצאצאיהם, וכל עלייה חדשה נאבקת על זהותה תוך התעמרות בעלייה שזה עתה הגיעה נוסח המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר על הרציף ביפו. ליוצאי אירופה היו מלחמות על עבודה עברית מול ראשוני החקלאים הפרטיים (כולל שביתות), למזרחים היה את ואדי סליב והפנתרים, מוזיקאים רוסים טאטאו רחובות, והאתיופים אוכלים אותה עכשיו ובגדול. 
מזל שיש כאן ערבים ופלסטינים לגיבוש הזהות הלאומית, אבל מסתבר שהדור הצעיר של יוצאי אתיופיה לא קונה את התעלול הזה ומגיש לציבור הישראלי חשבון של דורות. והמכות שחטף החייל דמאס פקדה הוציאו לרחוב תסכול בן דורות. דור ההורים הגיע על כנפי תקווה מרקיעת שחקים והתרסק במשחק החברתי שחוקיו היו סינית בשבילם. השדרה הסמכותית, הקייסים, נשחקה בבירוקרטיה הדתית שדרסה את המנהיגות ואת המנהגים. דור הבנים עומס על שכמו תא משפחתי מרוסק, זהות קהילתית שבורה והתמודדות אכזרית יומיומית עם עולם בהיר יותר. 
צעיר אתיופי שאינו מתהלך במדים, עונד מגן דוד או חובש כיפה, דינו כדין הסודני או האתיופי שהבריח את הגבול ממצרים במסע שלעומתו מבצע "שלמה" הוא עלייה במחלקה הראשונה. מה שמזכיר את תחושותיהם של יוצאי עדות המזרח בימים של מבטים אלכסוניים לעבר כל מה שדומה לערבי. 
כיפה, שרשרת של מגן דוד וצעקות "מוות לערבים" הן פתחי מילוט זמניים. הפתרון האמיתי הוא די לגזענות על כל מרכיביה ודי לפוליטיקאים שרוכבים עליה. שאף אחד לא יתבלבל, ההפגנה הייתה בפירוש נגד הממסד הפוליטי. ראש הממשלה נתניהו היה הראשון לזהות ומיהר להצטלם עם החייל המוכה פקדה ולהבטיח לחבר הכנסת אברהם נגוסה שהוועדה בדרך. גרועים ממנו היו אלו שכינו מחאה מוצדקת שפרצה ממקומות של תסכול נורא "התפרעות שיצאה משליטה". אפילו לא שרפו שם ניידת משטרה. אפילו לא צפרדעים שעולות באש דרך שגרה במאה שערים, ומה הם כבר כמה חלונות ראווה מנופצים מול זהות שבורה של עדה שלמה?