יש ליאיר לפיד את הכישרון לקחת מטרה טובה ולקדם אותה בצורה כל כך שלומיאלית ומעוררת אנטגוניזם, שאפילו תומכיה הנאמנים ביותר מתחילים להתנגד למימושה. זוכרים ששוויון בנטל היה מטרה מאחדת של כל המפלגות הציוניות? בוודאי של המפלגות החילוניות? מאז הקדנציה של לפיד, שהייתה אמורה לפתור את הבעיה לשביעות רצונם של כל הציונים המשרתים, זאת הפכה להיות מטרה פוליטית, כמעט מגזרית. אפילו הנציגים החתומים על החוק שעבר לא גאים בו וממעטים להזכיר אותו ברשימת ההישגים שלהם.
ועכשיו עניין הממשלה הגדולה: שוב - הרעיון נכון ואפילו מוסכם למדי. כולם מסכימים שעדיף לקצץ בהוצאות הממשלה ולא להגדיל אותה. אף אחד לא אוהב שרים בלי תיק. כולם מבינים שזה אילוץ פוליטי ומעדיפים להימנע ממנו. הממשלה הנוכחית אכן גדלה קצת לעומת הקודמת - מ-21 שרים ל-22. אבל להפוך את נושא גודל הממשלה, החשוב אך המנהלתי בעיקרו, לעיקרון מקודש שצריך להפיל בגללו את הממשלה ולעתור לבג"ץ? זה מהלך דווקאי ומכעיס שרק יזיק לעיקרון הנכון שהוא מנסה לקדם.
הרי מה שחשוב לכולנו הוא ממשלה מתפקדת, יציבה ומוצלחת, שיודעת לתכנן ולבצע. אנחנו רוצים ממשלה קטנה יותר כי אנחנו מאמינים שממשלות כאלה יעילות יותר ובזבניות פחות. אבל מה אם כדי לייצר ממשלה יציבה כזאת צריך להגדיל אותה מעט? ברור שעדיף למדינה ממשלה יציבה של 22 שרים על פני ממשלה לא יציבה של 21 שרים, כמו הממשלה היוצאת. העלות של עוד שר, או אפילו של שינים ושל שלושה שרים ועוד שני שרים בלי תיק, בטלה בשישים מול העלות של אי יציבות שלטונית.

ובכלל, אם נביט במספרים, הרי ממשלה של 22 שרים היא לא כזאת גדולה. שרון מינה שרים וסגני שרים כמו פטריות והמציא לפרס משרד שלם יש מאין - "המשנה לראש הממשלה". לאולמרט היו 24 שרים, כולל משרד חסר כל משמעות שהוא המציא כדי להכניס את ליברמן - המשרד לאיומים אסטרטגיים.
ב-2009 היו לביבי 30 שרים ועוד תשעה סגנים (וזאת הייתה אחת הממשלות היציבות והיעילות ביותר). בקיצור, מצבנו לא רע כל כך. חבל שלפיד וחבריו מהאופוזיציה נטפלים לעניין מנהלתי טהור. אמורים להיות להם עניינים ערכיים ומהותיים יותר להילחם עליהם. העתירה הנוכחית לבג"ץ על גודל הממשלה היא קטנונית, שטחית, מזיקה לעניין עצמו ומציגה את האופוזיציה כעדר של שוטים דווקניים במקום לשמש חלופה מכובדת יותר לממשלה המכהנת.