חליתי. קורה לכולנו, אלו שיותר ואלו שפחות. כאב חזק בגרון התפשט והחמיר והחום עלה. אז חייגתי לאמא. לאמא הפתרונים במצבים האלו. "תלכי לרופאה מחר", פקדה בטון האמהות הדואג הידוע. "כן, אני אלך". "את יודעת שצריך להתקשר ב-7:30 בבוקר למשרד ולנסות לקבוע תור כדי שיקבלו אותך" , היא אמרה. "כן, יודעת. באינטרנט התורים תפוסים בחמשת הימים הקרובים", הוספתי.
 
השעון המעורר צלצל בשעה 07:28. אני אקדים ואתקשר, חשבתי לעצמי, ואדלג בקפיצות קלות ובגרון דואב אל המרפאה והשמש תזרח והכל ישוב על סדרו.
"שלום, הגעתם למערכת ניתוב השיחות של קופת חולים... למשרד הקישו 3". הקשתי. הטלפון נותק. "מה? מה קרה עכשיו?". לא ויתרתי, אינני מוותרת בקלות, חזרתי ועברתי את כל התהליך פעם ופעמיים ושלוש, עד שהחלטתי לשחק קלף פרוע. חייגתי "2" אל חדר האחיות. 
 

הו, ענו! האחות המנומסת להפליא אמרה לי שבמשרד שינו את השעות ועכשיו הם פותחים רק ב-08:00 , ולא, היא לא יכולה לעזור לי, כי הרי זה מחוץ להישג ידה לקבוע תורים. צודקת. להגיד את זה בהודעה קולית זה בעייתי ועדיף פשוט לנתק את החולה מהקו, הגיוני לגמרי, חשבתי. עוד ליקוק לימון, עוד כפית דבש. המתנתי.

בשעה 08:00, עירנית וטובת לב הקשתי את הספרה 3. "שלום מדברת חגית, במה אפשר לעזור?", צעקו עליי מהצד השני של השפופרת. "הי, אני רוצה לקבוע תור להיום אצל ד"ר...." "מה המספר?", קטעה אותי בצווחה. "מה?" שאלתי. "מה המספר תעודת זהות?", קראה חגית בקול. ודאי יש לה ריאות גדולות ובריאות עד מאד, חשבתי לעצמי והשבתי בצעקות כי חגית לא שמעה אותי טוב לטענתה. אולי האוזניים שלה פחות בריאות, המסכנה.

"הרופאה שלך חולה היום", אמרה. השתנקתי. "אבל יש רופאה מחליפה, ד"ר פניה" (שם בדוי). "הללויה", חשבתי לעצמי. הרופאה חולה ויש לה מחליפה. איזו מערכת בריאות, תענוג. יש לי תור. 
נסענו למרפאה.
 
"הרופאה המחליפה, כבר הייתי אצלה", הדרכתי את בן זוגי שליווה אותי, "היא צעקה עליי פעם כי לא נכנסתי לחדר וחיכיתי בחוץ שיקראו במערכת ה"חכמה" את המספר שלי. ולא קראו, אז ישבתי וחיכיתי. היא נורא כעסה על זה". הפעם למדתי ומיהרתי להיכנס לחדרה, כדי שלא תכעס עליי. טלית שכולה תכלת, כתכלת השמים. 
התקבלתי בצרחות. 
 
לא עליי, חלילה, על יעקב עם המפתחות, שאיתו דיברה הרופאה דרך הטלפון הנייד: "אז תיקח את המנעול, יעקב! ותסגור אותו! לא, אמרתי שתסגור וזהו! ותשים בתיבת דואר!" 
 
את הפרטים הרפואיים אני אשאיר בצד, אבל אספר שהדוקטור לעסה משהו תוך הוצאת לשונה באופן תכוף, ואז אמרה לי "תפתחי פה גדול", רכנה מעבר לשולחן, משכה לי את הסנטר כלפי מטה, כדי לראות מה קורה בגרון שלי (בלי כפפות כמובן או שום מכשור רפואי מעורב בעניין, היא הרי רופאה מומחה) וכדרך אגב תקעה את האצבע שלה בשפה שלי.
נשלחתי למשטח גרון אצל האחות.
 
האחות שיטחה לי את המשטח. לא נעים, לא נורא. בזמן שהחזיקה את המקל, מישהו הגיש לה בדיקת שתן טרייה וצהבהבה להפליא. האחות לא היססה, העניקה שירות מהיר ביותר לבחור הצעיר, ובאומץ רב לקחה את השתן ממש באותה היד, תוך שמקל הבדיקה שלי מתנפנף באוויר. אין כפפות ברפואה המודרנית, אם לא ידעתם. היום הכל וירטואלי ופנומנלי, גם החיידקים.

חזרתי לרופאה וחיכיתי סתם ככה בתור, כי הרופאה כאמור לא אוהבת לעבוד עם מספרי תורים. ואותה אני לא רוצה להכעיס (עוד יותר).
 
אישה הפציעה במסדרון וצעדה לכיוון הדלת. קפצתי ממקומי והכרזתי: "סליחה, יש מישהי בפנים ואני אחריה". אסרטיביות זה שם המשחק כאן, ככה אמא לימדה. אבל אז הגברת שלפה את הטריק הכי ישן בספר: " אני רק צריכה לקחת ממנה כדורי שינה... זה אפילו לא בשבילי, תאמיני לי, זה בשביל מישהו אחר. אני יכולה? בבקשה?" הנהנתי. הוא הרי לא כאן כדי שאני אתווכח איתו. זה בשבילו, לא בשבילה.
 
האישה נכנסה, ואז הגיע אדם מבוגר אחר, ופנה אליי בתחנונים, משל הייתי הסלקטורית של מועדון הדוקטור פניה. "אני ממש רק צריך לקחת משחה וזהו, זה בשביל ה...", "לא! אל תגיד לי, בבקשה ממך, אני לא רוצה לדעת!", אטמתי את אוזניי. בן זוגי, שיחייה, התערב אז: "היא חולה, אי אפשר ככה. תחכה בתור".
 
נכנסתי, קיבלתי מרשם ואישור מחלה וסוף סוף, יצאנו מהיכל הנוזל לחיטוי, שמחים וטובי לב. אפילו השמש זרחה. אז, יקירי הטיל פצצה של ממש, שהייתה עלולה להחזיר אותנו על עקבותינו: "תסתכלי שהיא כתבה נכון את התאריכים, ראיתי שהיא מתקתקת שם כמה דברים בו זמנית, היא בטח טעתה".
הסתכלתי על הטופס בחשש-מה: "כן... עד ה-9 במאי, זה בסדר". "רגע", קפאתי על מקומי, "עד ה-9 במאי... 2101. רשום כאן שיש לי סך הכל 31,416 ימי מחלה". 
 
שנינו פרצנו בצחוק אדיר ולא יכולנו להפסיק. 
 
החיים פה הם סיפור של קישון. אפשר לבכות, עדיף לצחוק.