הטלוויזיה החינוכית, שמתוקצבת ומפוקחת על ידי משרד החינוך, מלמדת אותנו, בימים אלה, את ההיסטוריה של מדינת ישראל. היא עושה את זה באמצעות סדרה ששמה "אומרים שהיה פה". כל פרק עוסק בשנה משנות המדינה, ומלמד מה באמת קרה כאן כל השנים. ברור מהו הנרטיב של הסדרה הממלכתית. הוא ניכר, לפני הכל, מזהות המנחה - ההיסטוריון הרשמי של הממלכה. ואת מי בחרו מחנכי משרד החינוך כמתעד העתים שלנו - יהונתן גפן.
יצא לי להביט לאחרונה בגרסה של גפן והטלוויזיה החינוכית הזו לאירועי 1967 ומלחמת ששת הימים. רק לדוגמה, גפן מספר שהצרור היחיד שהוא ירה מהרובה שלו במהלך המלחמה נורה לעבר טרנזיסטור שממנו בקע השיר "ירושלים של זהב". הייתה לזה, כמובן, סיבה. גפן מציין שהמסרים של ההמנון הלאומי הזה הם פשיזם ואפילו גורם לבת של נעמי שמר להתגונן ולהצטדק. כך בונה לנו גפן את ההיסטוריה, לאחור. הוא מקרין לצופה שהשיבה לבורות המים, לשוק ולכיכר הייתה מעשה פשיסטי. וברור שהתגובה הראויה לכך היא לירות צרור על הטרנזיסטור, כדי לעצור את הפשיזם.