שבעים שנה אחרי ששבר בין שיניו אמפולת ציאניד, ירה בראשו, צנח מת על ברכיה של אווה בראון, רעייתו זה 40 שעות שבלעה ציאניד שניות לפניו, נכנסו קלגסי האס.אס שומרי ראשו לחדרו בבונקר מתחת לרייכסטאג, עטפו את גופתו ואת גופת גברת היטלר בשמיכות, נשאו אותם במעלה המדרגות אל מחוץ לבונקר, הניחו את השניים בקופסת עץ שהוכנה מראש, שפכו עליהם ארבעה ג'ריקנים של בנזין שנשאב ממיכלי מכוניות, הטילו לפיד בוער על המתים הספוגים היטב, נקשו במגפיהם בנקישה העצית שליוותה את חייו ומותו של הרייך השלישי, הצדיעו במועל יד אל עבר הלהבות שגבהו בקרמטוריום-זוטא שממנו תיכנן מחריב האנושות להמריא אל הנצח ואל מושבו בשורה הראשונה של ההיסטוריה ולא משו ממקומם תחת עיניהם הפקוחות של מרטין בורמן ויוזף גבלס, לוודא שלא ניתן יהיה לזהות את המתים, כאשר הארטילריה של הסובייטים שניהלו קרבות מאסף נגד ילדי ההיטלר-יוגנד היו במרחק של 300 מטר מפתח הבונקר נופלת סביבם - שב היטלר ומסייט את חגיגות ה-70 לניצחון כוחות הברית על גרמניה הנאצית. 



באקט נפשע של בורות היסטורית וכעס שלא סר לקול ההיגיון, דאגו הסובייטים – שאנסו ושחטו את כל מי שנקלע בדרכם בשעטת הניצחון אל הבונקר – לתמוך בתרגיל הודיני של היטלר והעלימו את הראיות הפתולוגיות.

כדי שלא ייפלו חלילה בידי הבריטים והאמריקאים שזינבו בהם בדרכם ללב ברלין וכדי להדק את אחיזתם בקביעה שהם מי שמוטטו את שרידי הרייך השלישי וגם לקחו חזקה על שרידי הפיהרר, בניסיון לתעתע ביכולת לקבוע בוודאות שאדולף היטלר מת עבור אוהדיו המעדיפים לחיות את חייהם בידיעה שמחמלם ומשוש נפשם לא עלה בסערה השמיימה כפי שגורסת ההיסטוריה הקאנונית. 
 
אלא, מי יודע? הרי רק לאחרונה התגלה בארגנטינה המתחם המפואר שהוכן לקבל את פניו ולהעניק לו מחסה. כאשר התבקשו לפשפש בזיכרונם ולספק תשובה לשאלה מה עלה בגורל היטלר ורעייתו, זאת שכונתה מאחורי גבה "הפרה השוטה", טענו הסובייטים כי נטלו את השאריות המפוייחות ושמרו אותן במקום מבטחים. בתיקון אזימוט היסטורי וכעדות לתחושה שחזקתם על הממצאים הפתולוגיים מסוכנת מדי עבורם בטווח הארוך, שינו את גרסתם והכריזו כי בשנת 1970 חפרו את העצמות היבשות ממקום קבורתן, שרפו אותן לאפר דק ופיזרו אותו בנהר נטול שם. 
 

אינני טוען שהתנהלות אחראית יותר, תחת עינם החקרנית של פתולוגים מקצועיים שהיו מאשרים את זהות המת, הייתה מונעת את הקאמבק שעושה היטלר בימים אלה ואת האופן שבו ניטלה דמותו הנשגבת מהבנה מחזקת ההיסטוריה ונדדה באין מפריע לדיון כמו-משועשע בחוגים רבים ומרכזיים מדי בתרבות הפופולרית. המפתח לדיון התרבותי בפיהרר כדמות נטולת הקשר מיידי להשמדת-עם האחראית לעידן המזעזע ביותר בתולדות האנושות, הוא מה שהתרחש ב-105 הימים שהעבירו היטלר ונאמניו הקרובים ביותר בבונקר מתחת לרייכסטאג. זה הסיפור שאליו שבים פעמים רבות מדי פרשנים קולנועיים, טלוויזיוניים וספרותיים,  בתוספות ותיקונים קלים ככל שחולף הזמן ונדמה שהצטבר מידע חדש הראוי לעדכון היסטורי. 
 
גם בגרסאות השונות נשארות העובדות על כנן: היטלר ופמלייתו נכנסו לבונקר ב-16 בינואר 1945; ב-22 באפריל, במהלך המצור הסובייטי המתהדק על ברלין, לקה היטלר בהתמוטטות עצבים אחרי שדווח כי כוחות האס.אס בפיקודו של הגנרל פליקס סטיינר, לא יגיעו בזמן להציל את ברלין.



היטלר של ברונו גנץ, לא היה היטלר אנושי ועגמומי ממנו. צילום: IMDB


 ב-29 באפריל נשא היטלר לאישה את אווה בראון בטקס אזרחי שאותו ניהל פקיד שהובהל לבונקר ונאלץ – כשהוא מחרף את נפשו – לשאול את היטלר האם הוא ממוצא ארי טהור, כפי שדרש החוק; הנישואין נערכו בצל ההחלטה להתאבד ביחד, כמה רומנטי, באמצעות אמפולות ציאניד שהיינריך הימלר מקורבו, חילק חודשים קודם לכן ביד רחבה לכל דורש (הימלר עצמו התאבד אחרי שנחשפה זהותו על ידי הבריטים שלכדו אותו בעת ניסיון בריחה); בשעה שהפיהרר שלו היה ספון בבונקר, ניסה הימלר להיכנע לבריטים, יוזמה שדרדרה את היטלר לאחד מהתקפי הזעם המפורסמים שלו שבמהלכם היה מסמיק פרצופו כעגבניה בשלה, קצה בלוריתו השטוחה כיסתה את עיניו הכחולות שהמבט המטורף והרושף שנבע מהם גרם לאנשים להרטיב את עצמם והוא נהג לחבוט באגרוף קפוץ על חזהו ולצרוח נגד מקורביו הבוגדים בו ולקלל את הגרמנים כמי שאינם ראויים לו ולגדולתו וטוב להם שייכחדו בתוכנית שהגה שאת ביצועה הטיל על אלברט שפר, האדריכל האישי שלו. 
 
התקף הפארנויה נגד הימלר העלה אצל היטלר את האפשרות שמפקד האס.אס נתן לו ציאניד פגום ולכן הורה לשומר ראשו לנסות את אחת האמפולות על בלונדי, כלב הזאב האהוב שלו, שמת מיד; בבוקר האחד במאי דווח סטלין על התאבדות היטלר בערב הקודם, אבל חלפו שלושה ימים עד שנמצאו שרידי גופתו. 
                                                         ***
עשרה ימים שקעתי בקרבי ההיטלרמניה. צפיתי בסרטים תיעודיים ודרמטיים רבים מדי. קראתי ספרים שקראתי בעבר ונדמה היה לי ששכחתי את עיקרם. קראתי כתבות שנותרו חרוטות בזיכרוני. וכל הזמן הזה נדמה היה לי שאני חסין מהאירועים ההיסטוריים שמעליהם ריחפה רוחו הרעה של היטלר. גדלתי בתוך המציאות שעימתה אותנו – לעתים צפוף ולחוץ מדי – עם השואה, למרות שבפרטיותי נהגתי להרחיב את העניין שלי בתקופה למלחמת העולם השניה בהקשריה הרחבים יותר שאינם גורעים מאחריותו של היטלר אלא מעניקים לה פרספקטיבה חיונית. 
 
אסור לה לשואה שיהיו לה מנכסים ושוטרי מקוף נרגנים כקלוד לנצמן. השואה איננה רכושו של איש אחד. לא התעצלתי ובעת הצפייה בסרט מטומטם וזניח, "הנערים מברזיל" (אין בקולנוע כסצינת הסיום שבה נלחמים למוות לורנס אוליביה בתפקיד עזרא ליברמן, בן דמותו של שמעון ויזנטל, וגרגורי פק בתפקיד יוזף מנגלה) נזכרתי כי ברונו גנץ גילם שם מדען גרמני המסביר לליברמן את תורת השיבוט שבאמצעותה ביקש מנגלה לתת לעולם 96 היטלרים חדשים, מפיסת עור שלקח מבטן המנהיג וחצי ליטר מדמו. גנץ מגלם את היטלר הקולנועי הטוב והאמין ביותר ב"הנפילה" הגרמני (2004). הבחילה, התיעוב וגועל הנפש, הלכו וגאו במהלך הימים. אינך יכול לצפות בארבע-חמש גרסאות שונות לסיפור הבונקר וספיחיו מבלי לפתח פסיכוזה.  
 
הבמאי הגרמני פאבסט חקר את הבונקר ב"עשרת הימים האחרונים" (1955). אלק גינס גילם את היטלר המשוטט בבונקר כגולם שהלך לאיבוד, עם דגש על סכך השיער והעיניים הכחולות. גינס עושה היטלר חלש ופתטי, מלא רחמים עצמיים להתפקע, על סף בכי תמידי, חברו הטוב ביותר של כלבו ושל פילגשו הפרתית, אוהב ילדים מדופלם, צובט את לחי מזכירתו טרודל, מין אובי וואן כ'אדולף בלתי מזיק שגורלו נגזר, בהפקה איטלקית מ-1973. אחריו, במלוא העזוז ההיסטרי שלו, אנתוני הופקינס הבלתי נמנע, במיני-סדרה טלוויזיונית בשם "הבונקר", שרגע אחד הוא קטטוני אילם עם מבט של אלף שנות רייך ובמשנהו הוא מתפוצץ כפצצת עומק היסטרית, צורח ויורק כפי רק הופקינס יודע, דורש להוציא להורג את הימלר על יוזמת הכניעה שלו ואת הרמן גרינג, סגנו הנאמן ושודד אוצרות האמנות של אירופה, המודיע לו במברק כי אם לא יחודש הקשר עם הפיהרר תוך 24 שעות, הוא גרינג, יכריז על עצמו כמנהיגה הבלתי מעורער של מה שנותר מגרמניה.
 
 צפיתי גם ב"היטלר" הצעיר בגילומו של רוברט קרלייל, המתעד את עלייתו לגדולה במיני-סדרה נוספת וב"היטלר, סרט מגרמניה" (1977) מאת הנס יורגן זיברברג, שמונה שעות עינוי נאצי. כבר שם, ואולי שם, החלה מרימה ראשה האפולוגטיקה ההיטלראית בניסיון סר טעם למקם את היטלר בהקשרים גרמניים ובתודעה הגרמנית האלמנטרית. סרט מעורר חימה ושאט נפש המחופש לאמנות המכריח את הצופה להאזין להיטלר הבוקע מקברו ומתרץ את מעשיו כבלתי נמנעים ומחוייבי המציאות. 
 
לתוך המעורב הברלינאי הזה השלכתי, כחובת צפייה, את "המפיקים" של מל ברוקס בגרסה המקורית, המשכנע אותנו בהיבט הפארודי שלו כיצד יציל את עצמו המפיק מקס ביאליסטוק מפשיטת רגל על ידי העלאת מחזה הנקרא "אביב להיטלר" שהוא מחזמר רווי בכל הסימבוליקה הנאצית, כולל מגפיים רוקעות, מועל יד, צלבי קרס למכביר ושירים בהפקה עשויה למשעי. כמובן שההצגה מצליחה מעבר למשוער ולא מביאה על ביאליסטוק הצלה כלכלית אלא גורפת ממון רב. 
 
עם גרמניה והחוצפה המזדקרת בגווה בימים אלה, במה שהיא מכנה ניסיון ללמוד לחיות בשלום עם עברה, אי אפשר אלא לדחות בגועל ובתחושת קבס עזה. מי שחושב שברלין היא עיר אירופאית תמימה ונטולת הקשרים היסטוריים - שייטב לו. אני חי באמריקה ולעולם לא אסלח לה על שתי פצצות האטום שהשליכה על יפאן, אבל לפחות איני מתגורר בלוס אלמוס, ניו מכסיקו. 
 
"הנפילה" יוצא מגדרו – לא היה היטלר קולנועי עגמומי ואנושי יותר מברונו גנץ עד כדי כך שליבנו נופל כשהוא שולח יד בנפשו – כדי להבהיר לנו שהיטלר היה אדם ככולנו, שהתייחס בחיבה לטבחית שלו, למזכירותיו הצעירות ולכלבו. הנאצים הבכירים שמצאו את העוז – האם מצאו ועוז הן המילים הנכונות? – להתאבד ביום פקודה מאשר ליפול שבי בידי האויב ומשם למשפטי נירנברג ולהוצאת רוב בכירי הרייך להורג, צמודים להיטלר בבונקר, כמו צואה לסוליה.

ביניהם מגדה ויוזף גבלס, צארינת וצאר התעמולה, בכירי מרעילי הבארות, על ששת ילדיהם הקטנים המבהירים את הסתייגותי מ"צלילי המוזיקה" (לפני כמה חודשים במדור זה) שעניינו ילדיה ברוכי הכישרונות של משפחת פון-טראפ. ילדי גבלס שרים ב"הנפילה" להיטלר שירי עם נוגים ומכיוון שהם שם ואין לאן לברוח, לא נותר להוריהם אלא להרדים אותם ואחר כך לפצח בפיהם אמפולות ציאניד ולהמיתם כדי שלא יחיו בגרמניה ההרוסה ללא הפיהרר. זה רגע מזעזע בסרט ו"הנפילה" גורם לנו לרחם על המלאכים הקטנים הללו ועל הוצאתם הפולחנית להורג, אך נועד להשכיח מאיתנו את כל הילדים שניספו בשואה ובמלחמה. 
 
יותר מאשר הגרמנים אשמים בהאנשתו של היטלר – אשמים גם האמריקאים. הגרמנים החדשים קוראים לזה ללמוד לחיות עם עברם ולהשתחרר מתחושות האשם הכבדות, וכבר הוצגה לפני שנים ספורות תערוכת היטלר, עם החפצים, הספרים והמוזיקה שהגדירו אותו. האוצרים דיברו על קרקורי קיבה לפני הפתיחה אבל התערוכה עברה בשלום. חובת גרמניה להתמודד עם עברה, כולל באמצעות סאטירה ופארודיה, מובנית אם כי לא בהכרח אהודה. המסוכנים והמרגיזים באמת הם מי שמגיעים להיטלר ממעמקי הנאיביות האמריקאית והנחת העבודה שהכל ספורטיבי. בראשם המתעד הגדול של השואה ומצביא "רשימת שינדלר", שלפיו גוי אחד בשם אוסקר, שמצץ את לשד ניצוליו שנים אחרי שהציל אותם, הוא הדוגמה המאפיינת את מה שקרה.
 
סטיבן ספילברג, הבמאי המוגבל אינטלקטואלית עד כאב שגישתו הפשטנית גרמה כבר נזק בלתי הפיך לתרבות, החל זורם עם הבנליזציה של הרשע בסרט השלישי בסדרת אינדיאנה ג'ונס. בעיצומה של אורגיה גדולה של שריפת ספרים בברלין, קלע את אינדי לדרכו של היטלר עם פנקס המכיל את פתרון חידת הגביע הקדוש והיטלר – שחקן אלמוני נוסף שהיה מוכן לענוד את שפם המברשת והבלורית הנופלת – נוטל את הפנקס ומשרבט בו את חתימתו.

זה הנתיב שבו פסע טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד", שגם בו היטלר הוא שטן מגוחך ומכוער קומית היוצא מגדרו נוכח מסע ההרג של אלדו ריינס וקוטלי הנאצים שלו. זה הכל בצחוק, כאילו ולא באמת, אבל בימים שבהם אנו סופרים לאחור לקראת המועד המכונה "סוף השואה", העת שבה לא ישארו יותר ניצולים חיים לספר מיד ראשונה את סיפורם וחובת ההוכחה תהפוך כבדה וקשה יותר, אסור לטשטש את המציאות בגרסאות סרק מגונות של האמת ההיסטורית.  
                                                         ***
 
בשבוע שעבר ראה אור באנגלית Look Who’s Back, ספרו הסאטירי של טימור ורמס שכבר ראה אור בעברית ובשפות אחרות, ובו חוזר היטלר ומופיע בברלין 2011 ונחשב בטעות לשחקן או מישהו מיו טיוב. הספר נמכר בשני מיליון עותקים בגרמניה ואין עדות טובה ממנו למצב רוחם העולץ של הגרמנים בקשר לעברם. בימים אלה מציינת ישראל 50 שנה לפיוס עם גרמניה וההסכמה לכספי השילומים, ואין תאריך הולם יותר לבדוק האם הלקח הוטמע.

התשובה, למרבה הצער, היא לא. ושוב לא. הכל בגרמניה החדשה זר ומוזר לפיהרר. התקשורת, המכשור, פלאי האלקטרוניקה, מצב הרוח והדמוקרטיה המשגשגת. עם נתון אחד הוא חי בשלום; גרמניה חפה מיהודים. "כ-100,000 יהודים נותרו" אומר היטלר, "כחמישית ממספרם ב-1933". נתון שאפשר לחיות איתו בשלום. 
 
כל הדרכים מובילות אל העיתונאי רון רוזנבאום. ספרו "היטלר – מסע אל שורשי הרשע", הוא הניסיון הנהיר ביותר להבין את היטלר למרות שרוזנבאום עצמו מטיל ספק באפשרות שזה יקרה. רוזנבאום הוא העיתונאי שאת התייחסותו תמצאו במקומות שונים כל פעם שדיון כזה או אחר בהיטלר יתפתח. הוא שומר הסף המסור של ההיסטוריה מפני השטויות המוטחות בה בידי אינטרסנטים למיניהם המבקשים להסביר את היטלר עם תיאוריות סרק המחופשות לעובדות.
 
אם התעלומה בעניין רצח קנדי נסובה סביב תיאוריית המתנקש הבודד, אחת התיאוריות בדבר היטלר, עוסקת באשך היחיד. התיאוריה גורסת שלהיטלר היה אשך אחד, או אם תרצו, ביצה אחת, והייתה לכך השפעה מכרעת על אישיותו. אפילו פרויד לא התעלם מבעלי אשך בודד וייחס להם תכונות

פסיכו-היסטוריות, אבל משם ועד הסבר אישיותו הרצחנית, מיניותו והאנטישמיות שלו, המרחק רב. האם היה היטלר כה טיפש שנענה לאתגר חבריו כילד והשתין לפיו של תיש שנעל את שיניו ותלש אחד מאשכיו, או שמא איבד אותו בעת פציעתו בקרב על הסום ב-1916 כאשר נפגע בירכו. מותר לדלג ברגל קלה מעל הניסיון להוכיח שהיטלר היה הומו. אין כל עדות לכך. לקביעה שהיטלר לא קיים מעולם יחסי מין כהלכתם, כולל עם אווה בראון, יש סותרים רבים. כולל הסיפור שהיטלר הושיב את נוויל צ'מברליין שבא לבקר אותו, על הספה, הדביקה יש להניח, שעליה קיימו הוא ובראון מין תקין. 
 
התיעוד הדוחה ביותר הוא של יחסיו עם אחייניתו גלי ראובל, בתה של אחותו למחצה אנג'לה, שחיה במחיצתו כנערה. את הסיפור מספר הסופר הנחשב רון הנסן בספר Hitler’s Niece ובו מתואר היטלר כמי שהכריח את ראובל האומללה לדגמן עבורו בעירום, התעלל בה מינית ועשה עליה את צרכיו, עד שהאחיינית התאבדה ביריה או נורתה בידי היטלר שביקש להסיר ראיות מרשיעות מדרכו לצמרת. 
 
תיאוריה נוספת, נטולת הוכחות אף היא, קידם צייד הנאצים ויזנטל. לפיה נבעה שנאת היהודים של היטלר בשל מחלת הסיפיליס שבה הדביקה אותו פרוצה יהודיה שאותה נהג לבקר. התיאוריה הזאת מטורללת מכדי להתמודד עם אמיתותה, אבל אחריה משתרכות תיאוריות מופרכות לא פחות בדבר מוזיקאי יהודי שהיה מאוהב בגלי ראובל ורופא יהודי שנכשל בניסיונו להציל את אמו האהובה של היטלר שחלתה ומתה מסרטן השד ב-1907. לא נשכח את תיאוריית היתוש העוקץ שגרם להיטלר לחלות באנצפיליטיס, מחלה שגרמה להתפתחות אישיותו הפסיכוטית שהתאפיינה בשנאת יהודים. 
 
חולי לא חסר לו למרות שאיננו יודעים את סיבותיו. החל מסוף 1942 סבל היטלר מבעיות עיניים קשות. שמש הכאיבה לעיניו. הוא האריך את מצחיית כובעו. החל מסתגר בחדרים אפלים והתנזר מאור השמש. על פי עדות רופאיו, בגיל 55 נראה והתנהג היטלר כישיש. עייף ומותש. כתפיו שחות, חזהו משוקע ונפול, נשימתו שטוחה ורדודה. הוא פיתח רגישות גדולה לריחות וטעמים. 
 
ניסיון ההתנקשות של פון-שטאופנברג הותיר אותו פצוע, עם ידיים רועדות כשל חולה פרקינסון ובסיבוביו בבונקר גרר את רגליו ואיבד את שיווי משקלו. רופא השיניים שלו העיד שריח הפה שלו היה כשל מי שאבריו הפנימיים הרקיבו. ד"ר מורל, רופא הבונקר שכונה "שר הזריקות" של הרייך, האביס את היטלר בתרופות נרקוטיות עד שקשה היה לדעת מתי שמע עדכון על המצב המדרדר צלול ומתי מרחף בעננה נרקוטית. למרות שהיה צמחוני ועיקר הדיאטה שלו תפוחי אדמה וירקות, הייתה לו תאווה לדברי מתיקה. בעיקר עוגות עתירות קצפת, שגרמה לבונקר להריח כקונדיטוריה אוסטרית במלוא תנופתה. 
                                                       
***

ב-25 באפריל 1983 ערך המגזין הגרמני "שטרן" מסיבת עיתונאים נרגשת ובה מסר הודעה סנסציונית: בידי העיתון נמצאים יומניו האישיים של היטלר שאבדו בהתרסקות מטוס ב-1945. על פי "שטרן", עשרות המחברות בכתב ידו של היטלר שאת תוכנן המלא התכוון המגזין לפרסם בהמשכים, יחייבו שכתוב מסיבי של ההיסטוריה. שכן היומנים שופכים אור חדש על היטלר, עיקרי חשיבתו ומקורות התנהגותו. היה בהם הכל: מהרגלי שבירת האוויר של הפיהרר ועד ריח הפה של פילגשו, היריון היסטרי של בראון והגילוי המסעיר מכולם, שהיטלר לא ידע על השמדתם השיטתית של היהודים. 
 
לא חלפו שבועיים ובניין הקלפים העיתונאי, אחת מאחיזות העיניים הגדולות בתולדות העיתונות, קרס תחת משקל השקר. את היומנים זייף בחיפזון רשלני קונרד קוזאו, נוכל מוכר שהצליח לשכנע את "שטרן" ועיתונים נוספים שעמדו בתור לרכוש את המציאה. מה שצרם כל כך בדיעבד הייתה העובדה שבשום מקום שבו עסקו היסטוריונים רציניים בהיטלר, לא נאמרה מילה על יומנים שכתב באופן סדיר ופורה כל כך. החיבור בין דמות היסטורית מוכרת ומתועדת וקרן אור של פנס קסם המושלכת על סדין לבן, הוא שאיפשר את יומני היטלר.

האופן שבו הלכה והטשטשה עם השנים הדמות האמיתית ונתנה מקום למקדמי תיאוריות ומתרצים למיניהם לנצל את העצלות האינטלקטואלית שנפלה על העולם נוכח הגייתו המאגית של השם היטלר. כמו היה השם מנטרה דמויית השליח ממנצ'וריה, הנפרד מהמציאות כאשר נלחשת המנטרה באוזנו. היטלר הפך למערכון. אנשים מצחיקים בעיני עצמם חיברו לקטע מ"הנפילה" טקסט שבו מתרעם היטלר על ליהוקו של בן אפלק כבטמן. בתוכנית טלוויזיה גרמנית פופולרית מופיע מוטיב קומי חוזר שבו מגלם היטלר מגמגם את דמותו של סטיב קארל ב"המשרד". 
                                                         
***
ואולי הצומת הקטלני שבו נפרדה הבדיה מהמציאות היא ספרו מ-1982 של ג'ורג' סטיינר, "העברתו לסן כריסטובל של א.ה". תרגיל אינטלקטואלי שהיטלר במרכזו שבו לוכדת חוליית מוסד את היטלר בן ה-90 במעבה יערות הגשם בדרום אמריקה כאשר הפוקד עליה בשלט-רחק נשמע באורח חשוד כוויזנטל.

חוליית המוסד נושאת את היטלר במעין ערסל דרך היער אל הציוויליזציה שהשתקמה בהיעדרו ומשימתה העיקרית עד מסירתו לעורף - היא לאסור עליו לדבר. אפילו לסתום את פיו בכוח אם יהיה צורך. כמובן שאנשי המוסד חלשים מכדי לעמוד בקסמו של היטלר ותוך זמן קצר הוא נושא באוזניהם נאומים באין מפריע ומנסה לשכנע את חוטפיו שהוא לא השטן שעליו גדלו. תמצית המסר הארכני של היטלר הנפרש על פני 170 עמודים, הוא שהיהודים, כשהם כורעים תחת נטל ואשמת "העם הנבחר", הם שהעניקו לו את רעיונותיו הטובים ביותר. הוא, בתמורה, נתן להם את ישראל. 
 
היטלר: "את לקחי למדתי מכם. הכל. לייחד גזע לעצמו. להגן עליו מטומאה. לנופף לפניו בארץ מובטחת. לטהר את הארץ הזאת מיושביה או לעשותם לעבדים. אמונותיכם. יוהרתכם. הזרקורים בנירנברג. העסקן הממולח ההוא, שפר. מתנשאים אל עומק הלילה. זוכרים אותם? עמוד האש שיוליך אותכם לכנען. וחרדת אלוהים תאחז באמורים וביבוסים ובכנענים, אותם תת-אדם שאינם באים בבריתו של אלוהים. 'האדם העליון' שלי? מוצר יד שניה. אשפה פילוסופית משל רוזנברג. מפה לאוזן לחשו לי, שגם הוא, השם. הגזענות שלי הייתה רק פארודיה על זו שלכם, חיקוי נלעג, צמא. מהו רייך בן אלף שנים בהשוואה לנצח ציון? אולי הייתי המשיח הכוזב ששוגר טרם עת. דונו אותי – ועליכם לדון את עצמכם. איברמנטשן, הנבחרים!"
 
אנשים רבים, וסטיינר ביניהם, הופתעו והתאכזבו כאשר במהלך מחזה שהיה מבוסס על הנובלה "העברתו של" שהוצג בלונדון, מחא הקהל כפיים בהתלהבות בסוף המונולוג הארוך של היטלר. היה ברור שהתגובה הייתה לתוכן הדברים ולא לכישרונו של השחקן שגילם את היטלר. 
מה שאמור היה להיות הסוף, הוא בעצם ההתחלה.