שבעים שנה אחרי ששבר בין שיניו אמפולת ציאניד, ירה בראשו, צנח מת על ברכיה של אווה בראון, רעייתו זה 40 שעות שבלעה ציאניד שניות לפניו, נכנסו קלגסי האס.אס שומרי ראשו לחדרו בבונקר מתחת לרייכסטאג, עטפו את גופתו ואת גופת גברת היטלר בשמיכות, נשאו אותם במעלה המדרגות אל מחוץ לבונקר, הניחו את השניים בקופסת עץ שהוכנה מראש, שפכו עליהם ארבעה ג'ריקנים של בנזין שנשאב ממיכלי מכוניות, הטילו לפיד בוער על המתים הספוגים היטב, נקשו במגפיהם בנקישה העצית שליוותה את חייו ומותו של הרייך השלישי, הצדיעו במועל יד אל עבר הלהבות שגבהו בקרמטוריום-זוטא שממנו תיכנן מחריב האנושות להמריא אל הנצח ואל מושבו בשורה הראשונה של ההיסטוריה ולא משו ממקומם תחת עיניהם הפקוחות של מרטין בורמן ויוזף גבלס, לוודא שלא ניתן יהיה לזהות את המתים, כאשר הארטילריה של הסובייטים שניהלו קרבות מאסף נגד ילדי ההיטלר-יוגנד היו במרחק של 300 מטר מפתח הבונקר נופלת סביבם - שב היטלר ומסייט את חגיגות ה-70 לניצחון כוחות הברית על גרמניה הנאצית.
כדי שלא ייפלו חלילה בידי הבריטים והאמריקאים שזינבו בהם בדרכם ללב ברלין וכדי להדק את אחיזתם בקביעה שהם מי שמוטטו את שרידי הרייך השלישי וגם לקחו חזקה על שרידי הפיהרר, בניסיון לתעתע ביכולת לקבוע בוודאות שאדולף היטלר מת עבור אוהדיו המעדיפים לחיות את חייהם בידיעה שמחמלם ומשוש נפשם לא עלה בסערה השמיימה כפי שגורסת ההיסטוריה הקאנונית.
היטלר של ברונו גנץ, לא היה היטלר אנושי ועגמומי ממנו. צילום: IMDB
ב-29 באפריל נשא היטלר לאישה את אווה בראון בטקס אזרחי שאותו ניהל פקיד שהובהל לבונקר ונאלץ – כשהוא מחרף את נפשו – לשאול את היטלר האם הוא ממוצא ארי טהור, כפי שדרש החוק; הנישואין נערכו בצל ההחלטה להתאבד ביחד, כמה רומנטי, באמצעות אמפולות ציאניד שהיינריך הימלר מקורבו, חילק חודשים קודם לכן ביד רחבה לכל דורש (הימלר עצמו התאבד אחרי שנחשפה זהותו על ידי הבריטים שלכדו אותו בעת ניסיון בריחה); בשעה שהפיהרר שלו היה ספון בבונקר, ניסה הימלר להיכנע לבריטים, יוזמה שדרדרה את היטלר לאחד מהתקפי הזעם המפורסמים שלו שבמהלכם היה מסמיק פרצופו כעגבניה בשלה, קצה בלוריתו השטוחה כיסתה את עיניו הכחולות שהמבט המטורף והרושף שנבע מהם גרם לאנשים להרטיב את עצמם והוא נהג לחבוט באגרוף קפוץ על חזהו ולצרוח נגד מקורביו הבוגדים בו ולקלל את הגרמנים כמי שאינם ראויים לו ולגדולתו וטוב להם שייכחדו בתוכנית שהגה שאת ביצועה הטיל על אלברט שפר, האדריכל האישי שלו.
ביניהם מגדה ויוזף גבלס, צארינת וצאר התעמולה, בכירי מרעילי הבארות, על ששת ילדיהם הקטנים המבהירים את הסתייגותי מ"צלילי המוזיקה" (לפני כמה חודשים במדור זה) שעניינו ילדיה ברוכי הכישרונות של משפחת פון-טראפ. ילדי גבלס שרים ב"הנפילה" להיטלר שירי עם נוגים ומכיוון שהם שם ואין לאן לברוח, לא נותר להוריהם אלא להרדים אותם ואחר כך לפצח בפיהם אמפולות ציאניד ולהמיתם כדי שלא יחיו בגרמניה ההרוסה ללא הפיהרר. זה רגע מזעזע בסרט ו"הנפילה" גורם לנו לרחם על המלאכים הקטנים הללו ועל הוצאתם הפולחנית להורג, אך נועד להשכיח מאיתנו את כל הילדים שניספו בשואה ובמלחמה.
זה הנתיב שבו פסע טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד", שגם בו היטלר הוא שטן מגוחך ומכוער קומית היוצא מגדרו נוכח מסע ההרג של אלדו ריינס וקוטלי הנאצים שלו. זה הכל בצחוק, כאילו ולא באמת, אבל בימים שבהם אנו סופרים לאחור לקראת המועד המכונה "סוף השואה", העת שבה לא ישארו יותר ניצולים חיים לספר מיד ראשונה את סיפורם וחובת ההוכחה תהפוך כבדה וקשה יותר, אסור לטשטש את המציאות בגרסאות סרק מגונות של האמת ההיסטורית.
התשובה, למרבה הצער, היא לא. ושוב לא. הכל בגרמניה החדשה זר ומוזר לפיהרר. התקשורת, המכשור, פלאי האלקטרוניקה, מצב הרוח והדמוקרטיה המשגשגת. עם נתון אחד הוא חי בשלום; גרמניה חפה מיהודים. "כ-100,000 יהודים נותרו" אומר היטלר, "כחמישית ממספרם ב-1933". נתון שאפשר לחיות איתו בשלום.
פסיכו-היסטוריות, אבל משם ועד הסבר אישיותו הרצחנית, מיניותו והאנטישמיות שלו, המרחק רב. האם היה היטלר כה טיפש שנענה לאתגר חבריו כילד והשתין לפיו של תיש שנעל את שיניו ותלש אחד מאשכיו, או שמא איבד אותו בעת פציעתו בקרב על הסום ב-1916 כאשר נפגע בירכו. מותר לדלג ברגל קלה מעל הניסיון להוכיח שהיטלר היה הומו. אין כל עדות לכך. לקביעה שהיטלר לא קיים מעולם יחסי מין כהלכתם, כולל עם אווה בראון, יש סותרים רבים. כולל הסיפור שהיטלר הושיב את נוויל צ'מברליין שבא לבקר אותו, על הספה, הדביקה יש להניח, שעליה קיימו הוא ובראון מין תקין.
ב-25 באפריל 1983 ערך המגזין הגרמני "שטרן" מסיבת עיתונאים נרגשת ובה מסר הודעה סנסציונית: בידי העיתון נמצאים יומניו האישיים של היטלר שאבדו בהתרסקות מטוס ב-1945. על פי "שטרן", עשרות המחברות בכתב ידו של היטלר שאת תוכנן המלא התכוון המגזין לפרסם בהמשכים, יחייבו שכתוב מסיבי של ההיסטוריה. שכן היומנים שופכים אור חדש על היטלר, עיקרי חשיבתו ומקורות התנהגותו. היה בהם הכל: מהרגלי שבירת האוויר של הפיהרר ועד ריח הפה של פילגשו, היריון היסטרי של בראון והגילוי המסעיר מכולם, שהיטלר לא ידע על השמדתם השיטתית של היהודים.
האופן שבו הלכה והטשטשה עם השנים הדמות האמיתית ונתנה מקום למקדמי תיאוריות ומתרצים למיניהם לנצל את העצלות האינטלקטואלית שנפלה על העולם נוכח הגייתו המאגית של השם היטלר. כמו היה השם מנטרה דמויית השליח ממנצ'וריה, הנפרד מהמציאות כאשר נלחשת המנטרה באוזנו. היטלר הפך למערכון. אנשים מצחיקים בעיני עצמם חיברו לקטע מ"הנפילה" טקסט שבו מתרעם היטלר על ליהוקו של בן אפלק כבטמן. בתוכנית טלוויזיה גרמנית פופולרית מופיע מוטיב קומי חוזר שבו מגלם היטלר מגמגם את דמותו של סטיב קארל ב"המשרד".
חוליית המוסד נושאת את היטלר במעין ערסל דרך היער אל הציוויליזציה שהשתקמה בהיעדרו ומשימתה העיקרית עד מסירתו לעורף - היא לאסור עליו לדבר. אפילו לסתום את פיו בכוח אם יהיה צורך. כמובן שאנשי המוסד חלשים מכדי לעמוד בקסמו של היטלר ותוך זמן קצר הוא נושא באוזניהם נאומים באין מפריע ומנסה לשכנע את חוטפיו שהוא לא השטן שעליו גדלו. תמצית המסר הארכני של היטלר הנפרש על פני 170 עמודים, הוא שהיהודים, כשהם כורעים תחת נטל ואשמת "העם הנבחר", הם שהעניקו לו את רעיונותיו הטובים ביותר. הוא, בתמורה, נתן להם את ישראל.