1. הסיפוח הזוחל
באוקטובר לפני שנתיים ביליתי סוף שבוע זוגי באיסטנבול. עיר מדהימה, תוססת, קוסמופוליטית, שילוב של מזרח ומערב, אסיה ואירופה, אסלאם עדכני ונצרות היסטורית. יש בטורקיה סממנים רבים שמזכירים את ישראל. דרים בה, בכפיפה (די מוצלחת) אחת, גם ליברלים בניחוח אירופי וגם אסלאמיסטים שמרנים. יש בה מסגדים ענקיים אבל גם אצטדיוני כדורגל חדישים ומועדונים והיכלי רוק ואולמות קונצרטים ומאורות ג'ז. אפשר לאכול בה מזון בהכשר אסלאמיסטי קפדני (חלאל), ובמקביל למצוא מסעדות פאר, ברים מעודכנים, סושי ושאר מטעמי המערב והמזרח הרחוק. ברחובותיה סובבות נשים במיטב האופנה המערבית המתירנית, לצד נשים עטויות רעלות ובורקות עם חרכי עיניים מצומצמים. גם בטורקיה השמרנות והדת שולטות בעיקר בפריפריה, ככל שמתרחקים מליבת התרבות העירונית (איסטנבול) וממרכזי התיירות (אנטליה).
איסטנבול היא "הבועה התל אביבית" של טורקיה. המאבק בין החילוניות, שהפרידה את הדת מהמדינה בימיו של מייסד טורקיה המודרנית כמאל אטאטורק, לבין השמרנות הדתית שמשתלטת עליה עכשיו נמצא בעיצומו. כן, זה מאוד מזכיר אותנו. ועוד דבר קטן: טורקיה היא לכאורה דמוקרטיה. יש בה, לכאורה, תקשורת חופשית. מצד שני, היא במקום הראשון בעולם במספר העיתונאים שהושלכו לכלא, רובם ללא סיבה. הם יושבים בכלא לצדם של מאות קציני צבא וגנרלים, שנכלאו אף הם, באשמה המעורפלת של תכנון "פוטש" נגד המשטר.
עשינו טיול בעיר, בליווי מדריכה צמודה. היא הייתה בערך בת גילי, לבושה כאישה פריזאית לכל דבר, מחויטת, מעודכנת וליברלית. במהלך היום, כשקצת נפתחנו והיא הבינה שאנחנו מישראל, נפרץ הסכר. היא סיפרה שהיא מפחדת. שאלנו ממה יש לה לפחד. הוא משתלט עלינו, סיפרה. מי זה הוא? הוא זה רג'ב טאיפ ארדואן, ראש הממשלה הנצחי, שהפך לנשיא, נצחי לא פחות. האסלאמיסט הקיצוני שמסיג אחורה את חוקת טורקיה המודרנית, את הכמאליזם (ע"ש אטאטורק), את הפרדת הדת מהמדינה והבידול המוחלט בין דת לפוליטיקה, בין כוהני דת לפוליטיקאים וקצינים. הוא עושה את זה עקב בצד אגודל, בשיטת הסיפוח הזוחל, כך סיפרה, בהתחלה לאט ואחר כך, בסיוע הרוח הגבית שהצליח להפיח בעצמו, מהר־מהר.
ניסינו להרגיע אותה. השינויים שהחל לכפות ארדואן באותה תקופה על הציבור הטורקי היו לכאורה לא מהותיים, כמעט בלתי מורגשים. היא הסבירה לנו שמדובר במדרון חלקלק. שבכל פעם הוא מעז קצת יותר. שדברים שלא היו עוברים בשקט לפני שנה־שנתיים, מתחילים להתקבל בציבור כמובנים מאליהם. היא סיפרה על הפחד במעוזי הליברליות, על החשש הכבד של החילונים, על תחושת המצור והמחנק. העיניים שלה היו עצובות.
הדמיון בין ארדואן לנתניהו הולך ומתגבר. טורקיה זה כאן. המודל של בנימין נתניהו הוא רג'פ טאיפ ארדואן. כמעט אחד לאחד. ההבדל ביניהם הוא שארדואן באמת דתי, בעוד נתניהו חילוני לגמרי שיודע לרתום את הדת לצרכיו הפוליטיים. ביבי זולל שרצים ומזלזל בהבלים כמו רבנים, תפילין ושאר ירקות, אבל לעולם יקפיד להגיד "בעזרת השם" בסוף או בתחילת כל משפט אופרטיבי, כמעין חותמת כשרות שרותמת לטובתו את ה"בייס" המיתולוגי שלו.
2. התקף היבריס
השבוע שבר נתניהו את כל השיאים והוכיח לאחרוני הספקנים שאיבד את הפחד, את הבלמים, את היכולת להבדיל בין דברים שעושים, לכאלה שלא עושים. הוא מינה את עצמו לשר התקשורת. מכל הבעיות הבוערות של ישראל, הוא בחר בתקשורת. היו כבר ראשי ממשלה שהחזיקו את תיק הביטחון. לעתים נדירות, את תיק החוץ. היו כאלה שדיברו על החינוך. אצל נתניהו, התקשורת היא חזות הכל. זו הבעיה הבוערת ביותר של מדינת ישראל והעם היהודי.
הוא פיטר בטלפון את המנכ"ל המוערך של משרד התקשורת ביום העבודה הראשון של הממשלה החדשה. המנכ"ל הזה עובד בחודשים האחרונים על רפורמה גדולה בבזק, בסגנון של מה שמשה כחלון עשה בזמנו לחברות הסלולר. גם כאן, זה עלול לעלות לבזק מיליארדים, ולחסוך לנו מאות שקלים. חצי שעה לפני שהיה אמור להעביר את תיק האוצר לכחלון הוא חתם, כשר האוצר, על דרישת "ביד" גבוהה מערוץ 10, גבוהה ביותר מ־10 מיליון שקלים מדרישת אגף התקציבים של האוצר, במטרה לחסל אותו. הוא הצליח. שתי הקבוצות שהתמודדו על רכישת הערוץ קיבלו רגליים קרות. האחת ירדה מהעסקה, השנייה מתנדנדת. ערוץ 10 מחזיר מלחמה ותובע את נתניהו בבג"ץ.
משה כחלון. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
סגירת הערוץ תאפשר לראש הממשלה לפצל גם את ערוץ 2, ובכך לעקר את חברת החדשות של ערוץ 2 מעוצמתה ולערער את יציבותה. על הדרך, הוא גם נטל לעצמו את האחריות על רשות השידור, או מה שנותר ממנה (כאילו היום הרשות לא משדרת על פי מנגינת החליל שלו), אף על פי שהבטיח להשאיר את האחריות הזו בידיו של השר גלעד ארדן, ובהיעדרו בידיו של "השר" אופיר אקוניס.
כל זה קורה בעוד התקשורת המודפסת ממשיכה להיאבק על חייה, מול המשך ההתפשטות של "ישראל היום", ואתרי האינטרנט מצנזרים ידיעות שליליות על נתניהו או על באי ביתו פן יבולע לאנשי העסקים המחזיקים את הבעלות עליהם. כל זה קורה בעוד המרדף הכוחני אחרי עיתונאים שמעיזים להכניס את ידם לאש ולדווח לציבור על המתרחש בבית ראש הממשלה, נמשך במלוא עוזו (גילוי נאות: אני אחד מהם).
כל זה קורה בעוד משרד עורכי הדין שמרון, מלכו, פרסקי ושות' התברג השבוע, כפי שדיווחתי כאן ביום שלישי, למקום הראשון בקרב משרדי עורכי הדין בתחום התקשורת. שני עורכי דין משפחתיים יש לנתניהו: יצחק (איציק) מלכו אחראי על יחסי החוץ של המדינה (ולכן לא צריך שר חוץ), דוד שמרון על ענייני הפנים (מו"מ קואליציוני, הגנה על הגברת וכל שאר הדברים). אף אחד מהם לא הראה אי פעם העתק חשבונית על שכר טרחה שגבה מנתניהו (על אף שביקשתי). שמרון עובד כנראה חינם, אין כסף, וכנראה יודע למה. הם בצמרת הרשימה, ואתם לא. אתמול הביא נחום ברנע פירוט של מפת ייצוגיהם ופעילותם של שני עורכי הדין הללו בתחום התקשורת, במקביל לעובדה שפטרונם הוא שר התקשורת.
עכשיו, תארו לעצמכם שזה היה אולמרט, או ליברמן, ושליועץ המשפטי לממשלה היו קוראים, נניח, מני מזוז או ששמו של מבקר המדינה היה מיכה לינדנשטראוס.
האמת היא, שאין לי טענות לנתניהו. הוא בעיצומו של התקף היבריס, הוא שואף נקם ומוסת, הוא החליט לחסל אותנו בכל מחיר והוא חותר לשם. הלוואי שהיה כל כך יצירתי ויעיל מול הגרעין האיראני. אני שואל את עצמי איך יכול משה כחלון, שדעותיו הפוכות מאלה של נתניהו, לשבת ליד ראש הממשלה, להסתכל לצד השני, להתעלם ממה שקורה ולשרוק לעצמו מנגינה עליזה. למה כחלון זורם עם התועבה הזו?
במהלך המו"מ הקואליציוני כחלון התרצה והסכים לחתום על "סעיף התקשורת" המפורסם, שבו סידר נתניהו לעצמו תמיכה אוטומטית מראש של כל סיעות הקואליציה בכל מהלך בתחום התקשורת שיעשה "שר התקשורת" (שזה הוא). אגב, אביגדור ליברמן הוא היחיד שסירב לחתום על כתב הוויתור השערורייתי הזה. בינתיים התכוון נתניהו למנות את אקוניס ל"שר במשרד התקשורת", תחת השר הממונה (ביבי), אבל היועץ המשפטי לממשלה פסל את המהלך על הסף. אז אקוניס הוא שר לענייני שום דבר (כמו בני בגין), ונתניהו ממשיך במסע הצלב שלו נגד מעוזיה האחרונים של התקשורת החופשית, ואין פוצה פה ומצפצף.
לכחלון יש כוונות טובות. הוא בשליחות חברתית, הוא מאמין בה בכל לבו, ובצדק. על הדרך, הוא מכשיר את השרץ. חבל שהוא לא מבין את משמעות שתיקתו ושיתוף הפעולה שלו עם מה שקורה כאן. כחלון רוצה לכופף את הבנקים, לפתור את משבר הדיור ולהשפיע על יוקר המחיה. מטרות נעלות, באמת. יכול להיות שיצליח, יכול להיות שלא. הוא סידר לעצמו ארגז כלים משובח, אבל ביבי סידר לו קואליציה מינימלית. לדעתי, סיכוייו גבוליים. מדינה יכולה להתקיים עם בועת נדל"ן, עם משבר דיור, עם יוקר מחיה או עם דואופול בשוק הבנקאות. עובדה, אנחנו מתקיימים. יחסית לכל זה, אנחנו מתקיימים לא רע בכלל.
לעומת זאת, דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי תקשורת חופשית. בלי חופש ביטוי. בלי כלי תקשורת שתפקידם לחטט בקרבי השלטון, לבקר את השלטון, לחשוף את מעשיו ולדווח עליהם לציבור. אין דמוקרטיה בלי כל זה. כחלון יירשם כמי שישב שם ושתק, בזמן שנתניהו דרס את הדמוקרטיה.
אני לא לגמרי בטוח שהוא מבין את משמעות הדברים האלה, ואני לא לגמרי מבין ממה הוא מפחד. אין לביבי ממשלה בלי כחלון. הוא לא היה חייב להתכופף בנושא התקשורת. אם היה ניצב זקוף ואיתן ומבהיר לנתניהו שלא, הוא לא ייתן את ידו לסגירת ערוצי טלוויזיה, להשתלטות עוינת על כל מי שמעז למתוח ביקורת, להמשך סתימת הפיות, נתניהו היה מתקפל. לא הייתה לו אלטרנטיבה. אבל כחלון הוא זה שהתקפל, בדיוק כמו שגלעד ארדן המסכן מתקפל עכשיו (לא סופי). כמה חבל.
3. אדון כחלון, דע לך
קינותיו של נתניהו על מה שמעוללת לו התקשורת הן קינות של קוזק נגזל. בואו נדבר רגע על ערוץ 2, הערוץ שאותו מנסה עכשיו נתניהו לפצל, יותר משנתיים לפני תום תקופת הזיכיון, שעלתה לבעליו מאות מיליונים.
השבוע שודר בערוץ 10 סרטה של ענת גורן "הרצוג", על הקמפיין של המחנה הציוני ובוז'י בבחירות האחרונות. בסרט נחשפים המאורעות שמאחורי הקלעים של אותו "מיני־עימות" פתטי באולפן חדשות 2, שבו לגלג נתניהו, בדמות ענקית שהשתקפה במסך המרכזי והגדול של הערוץ, על בוז'י המפוחד והזעיר שהיה כלוא באולפן. זה היה אמבוש טלוויזיוני לכל דבר. אנשי הרצוג וידאו אצל אנשי ערוץ 2 שלא יהיה "חיבור" טלוויזיוני בין ביבי לבוז'י, בסיטואציה שבה לראש הממשלה הספון בלשכתו וניבט ממסכי הענק, יתרון מובנה בסיסי עצום על הרצוג. הם קיבלו הבטחה מפורשת, הם לא היו מוכנים למארב, ונתניהו עשה מהרצוג קציצות ואילץ אותו לגמגם את המשפט האסוני ש"אני אשמור על נתניהו מאוחדת".
פרשנים רבים סבורים שלאירוע הטלוויזיוני הזה הייתה השפעה לא מבוטלת על כדור השלג הגדול שהחל באותו יום ממש לגלגל נתניהו, במטרה להפחיד את האלקטורט הימני ולנצח. כאמור, עכשיו כבר ברור שאנשי ערוץ 2 הם שגרמו את הנזק הזה להרצוג ושיחקו לידיו של נתניהו, תמורת רגע טלוויזיוני חזק ומתוקשר.
אגב, אין ולא צריכות להיות טענות לאנשי ערוץ 2. זו העבודה שלהם. לייצר מגע בין פוליטיקאים, לאכוף עימותים, לגנוב דקות טלוויזיוניות חשובות, מעוררות מחלוקת, לגרור יריבים לביצות רפש. ככה צריכה לעבוד מחלקת חדשות. התפקיד של אנשי הרצוג היה לעלות על זה מבעוד מועד ולמנוע את זה, אבל הם כשלו לגמרי בתפקידם. ואחרי כל זה, נתניהו בא בטענות לערוץ 2. הם רודפים אותו, לדעתו. הוא ישבור להם את המפרקת.
בשבוע האחרון של הקמפיין אכף את עצמו נתניהו על כל ערוצי הטלוויזיה והתראיין 1,450 דקות, כמות אדירה, חסרת תקדים, בכל ערוץ ובכל אתר ובכל מקום אפשרי. אף שלראיונות הללו לא היה שום ערך עיתונאי למעט הפחדה והסתה, כולם התרצו, כולם פתחו רגליים בשמחה, כולם אפשרו לנתניהו לפמפם שוב ושוב את משנת הפחד שלו על "הערבים שנעים בכמויות לקלפיות" (לא היה ולא נברא), ומוסעים אליהן ב"אוטובוסים של השמאל" (אגדה מוחלטת).
התקשורת היא שניצחה עבור נתניהו את הבחירות, והוא עדיין חי במציאות קפקאית שבה היא "רודפת אחריו". הוא מלא טענות כרימון. מחצית העיתונות המודפסת שייכת לו ("ישראל היום" ו"מקור ראשון"). ערוץ 1 ו"קול ישראל" באחריותו. הפעם האחרונה שבה פורסם גילוי כלשהו נגד ראש הממשלה בערוץ הממלכתי שלנו הייתה בתקופת אולמרט. זכייני ערוץ 2 רועדים מפחד מפניו, על ערוץ 10 כבר דיברנו, אתרי האינטרנט הגדולים שומרים עליו ומקפידים לא לעצבן את הפריץ יותר מדי.
וכל זה לא מספיק לו, לנתניהו. הוא רוצה שליטה מלאה. הוא רוצה שכל מי שנגדו, לא יהיה. הוא לא יודע שובע והוא לא יידע מנוחה עד שאחרון העיתונאים החופשיים בישראל ידום. המטרה מקדשת את כל האמצעים, עם האוכל בא התיאבון, והבולמוס של נתניהו צריך להפחיד את כולם. כן, גם את כחלון. הוא השותף הראשי לפשע הזה. שר האוצר יודע שהמחטף של נתניהו, רבע שעה לפני שהעביר את האחריות על משרד האוצר לידיו, אינו ראוי, אינו סביר, אינו חוקתי. אז למה הוא שותק?
ובכן, אדון כחלון, דע לך: אתה אחראי. אפילו יותר ממנו. ולא רק אתה. אנשי העסקים, הטייקונים הגדולים והקטנים שמעורבים בעניין הזה, אלה עם תחנות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט וחברות התקשורת וכל שאר ירקות, שנותנים יד למאמץ ההשתקה וההחנקה הזה כדי לשמור על עסקיהם ועל יחסים טובים עם הפריץ, כן, אני מתכוון אליכם, גם אתם אשמים. בכל בוקר, כשאתם מביטים במראה, תחשבו על זה. תחשבו קצת על המדינה.
(גילוי נאות: אני לא נמנה עם סגל העובדים הקבוע של ערוץ 10 אבל משתתף כפרשן בתוכנית שבועית בערוץ, כמעט בהתנדבות).
4. מנפלאות הדמוקרטיה
ובינתיים, עולם כמנהגו נוהג. שיאי הגיחוך של הממשלה החדשה שוברים את עצמם מדי יום. השיא הגיע השבוע עם "פיילוט האוטובוסים" האסוני מבית מדרשו של משה (בוגי) יעלון. האיש האחראי והשקול הזה, שמתרחק כמו מאש מהרפתקאות גדולות (תקיפת איראן, כיבוש עזה וכו'), מסתבך סדרתי בהרפתקאות קטנות. הפעם ההרפתקה הקטנה הזו עלתה לנו ביוקר, דווקא ביום שבו ביקרו כאן שרת החוץ האירופית ומזכ"ל פיפ"א, שניהם בעניין הטענות על אפרטהייד מצד ישראל. כמה שאנחנו צודקים, ככה אנחנו מטומטמים. אולי קצת יותר.
הסיפור הזה נטחן השבוע עד דק, אבל ראוי להזכיר למתנחלים שהם אלה שמתעקשים להתגורר בלב אוכלוסייה ערבית, אז לא הגיוני שהם ידרשו לנסוע באוטובוסים נטולי ערבים. אי אפשר ללכת עם, ולהרגיש בלי. זה כל הקטע. בתל אביב ובמקומות נוספים יש הרבה מאוד אנשים שחושבים שצריך להפריד בין העמים, בין האוכלוסיות. אתם לא. זו זכותכם. אתם חושבים שצריך להתיישב בכל מקום בארץ ישראל המערבית. אתם חייבים להבין שכשאתם בלב השטח, זה כולל גם את האנשים שנמצאים בשטח הזה, ומי שמפריד בין ערבים ליהודים באוטובוסים, הוא גזען ומדינתו היא מדינת אפרטהייד.
אז אולי זה לא נעים, ואולי זה לא מדיף ריח טוב (לטענתכם), אבל זה המצב. תסתגלו אליו. תשתדלו לא לגרור את כולנו איתכם למצודת האפרטהייד. אם יש באוטובוסים בעיה ביטחונית, זה צריך להיות בטיפול המשטרה. או הצבא. ברגע שאוכלוסייה מסוג מסוים לא יכולה לנסוע באוטובוס מסוים, אנחנו יוצאים מחברת העולם הנאור ונקברים מחוץ לגדר קבורת חמור.
ועוד משהו: יעלון עשה את המהלך הזה בלי צה"ל. הוא אושר בימי הדמדומים של הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, שרצה לחזור הביתה בשלום (באוטובוס מהיר ככל האפשר ובלי מחסומים), וזרם. מתאם הפעולות בשטחים פולי מרדכי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט ובכירים ביטחוניים רבים אחרים לא היו חלק ממה שקרה השבוע, ואם היו שואלים אותם, הם היו מסבירים שבנסיעה המשותפת באוטובוסים אין איום ביטחוני ולכן נזקו של המהלך גדול בהרבה מתועלתו.
אבל לא שאלו אותם. יעלון שואב את כוחו הפוליטי מהמתנחלים. בסוף הקדנציה הקודמת הוא קיבל כמה החלטות אמיצות כשר ביטחון, בעיקר בנושאי מאחזים לא חוקיים, ואיבד חלק ניכר מתמיכת המתנחלים. גם צוק איתן לא הוסיף לו נקודות בתחום הזה. אז הוא ניסה לתקן עכשיו. אז יכול להיות שמול כמה מתנחלים הוא תיקן. מול התדמית והאינטרסים של המדינה הוא קלקל.
כמה מצחיק היה לשמוע השבוע את נתניהו במסיבת העיתונאים עם שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני, מפליג בשבחי תהליך השלום, מדגיש מחדש את מחויבותו לפתרון שתי המדינות ולנאום בר־אילן ומדבר בעיניים מצועפות על רצונו בשלום כולל ואמיתי, "אחת ולתמיד". עוד יותר מצחיק היה לשמוע למחרת את שרת החוץ בפועל, הדיפלומטית מספר 1 שלנו, ציפי חוטובלי, מנסה לגמגם משהו אצל אילנה דיין על התהליך המדיני. במדינה מתוקנת, כל זה לא יכול היה לקרות. הרי רק לפני כמה שבועות אותו נתניהו ממש פסל את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית, גמז את תהליך השלום, הסית נגד אזרחיו הערבים והקים עליו (ועלינו) את העולם כולו, כל זה כדי לשכנע עוד כמה מנדטים של נפתלי בנט לדלג אליו, כדי שהוא ידלג מעל הרצוג. זה הצליח. והנה, הבחירות עברו, העשן התפזר ואפשר לחזור לשגרה. אז למי הוא שיקר? לנו, לפני כמה שבועות, או לעולם כולו עכשיו, או גם וגם?
אם אכן גלעד ארדן יחזור לממשלה בזנב מקופל, יצטרך נתניהו לפטר שר אחד. על פי ההסכמים הקואליציוניים, הליכוד יקבל 12 שרים. ארדן יהיה השר ה־13. אז נפטר את בני בגין. הרי גם ככה הוא מונה ללא ידיעתו לשר לענייני שום דבר. אבל בכך לא מסתיימות הצרות. ארדן צריך מקום בקבינט, מתוקף מעמדו ותפקידו (ביטחון הפנים). הקבינט יכול להכיל מקסימום מחצית משרי הממשלה, זאת אומרת שצריך להוציא משם מישהו. זה יהיה כנראה זאב אלקין, שייפרד מסמכויות המשרד לאסטרטגיה לטובת ארדן.
או שיש מוצא אחר: לשכנע את השותפות הקואליציוניות לוותר לליכוד ולהסכים ל־13 שרים מטעמו. ואז נפתרת גם בעיית הקבינט. והחיים יפים. בינתיים העגלה יצאה לדרך, מקרטעת. במזנון הכנסת, ביום שני השבוע, נראה סגן השר (במעמד שר!!!) איוב קרא בריא מאי פעם ופתח שולחן. מן העבר השני, השר (במעמד סגן שר) אופיר אקוניס, לא ידע איפה בדיוק לשים את עצמו, וגם בשטח אין לו איפה לשבת, כי במשרד התקשורת אסור לו לדרוך. טוב, הסבל הזה יסתיים בעוד שנה, כשיצטרך להעביר את כל תחומי האחריות שלו לצחי הנגבי. מנפלאות הדמוקרטיה.
5. מלחמות היהודים
בארה"ב, בינתיים, מצחצחים חרבות לקראת קמפיין הנשיאות שייכנס בקרוב לקצב מהיר. בצד הדמוקרטי בולטת הילארי קלינטון, אצל הרפובליקנים יש לא מעט שמות, הבולטים בהם כרגע הם ג'ב בוש (אחיו של הנשיא בוש הבן, בנו של בוש האב) ומרקו רוביו. יש גם צד ישראלי־יהודי למהומה הזו. סוג של דרבי לוהט בין שני מיליארדרים יהודים, אחד מהם ישראלי־אמריקאי, משני צדי המתרס.
הראשון הוא מיודענו שלדון אדלסון. כבר נכתב עליו הכל. האיש השקיע 100 מיליון דולר במאמץ להדיח את ברק אובמה בסיבוב הקודם וגייס לצורך זה גם את נתניהו ושגרירו, רון דרמר. גם הפעם אדלסון יושקע עמוק במרוץ, גם הפעם זה יהיה מטעם ביבי, עוד לא ברור על מי יונחו הז'יטונים האדלסוניים, שמייצגים (בכפייה) גם אותנו. כרגע, מוביל מרקו רוביו, לא סופי.
הפינה השנייה של זירת האגרוף הזו מסקרנת יותר. עומד בה חיים סבן, ישראלי־אמריקאי, מיליארדר אף הוא. סבן הוא ידיד קרוב של הילארי קלינטון ונחשב לבעל השפעה משמעותית עליה. בשבועיים הראשונים של חודש מאי הוצפה התקשורת האמריקאית בדיווחים על היקף התרומות של סבן לקלינטון, על עוצמת הקשר בין הקלינטונים לסבן ורעייתו, שריל. בשבוע השני של מאי השתתף ביל קלינטון בכבודו ובעצמו, הנשיא לשעבר, בכנס מפרסמים גדול של "יוניויז'ן", ענק הטלוויזיה הלטיני השייך לסבן.
במקביל, אירח סבן עצמו, בחווילתו בבוורלי הילס, את הילארי לארוחת גיוס תרומות חגיגית (7,000 דולר לצלחת). היקף התרומות של סבן לקמפיין של משפחת קלינטון מוערך על ידי כלי תקשורת שונים, נכון לעכשיו, סביב 20 מיליון דולר. וזוהי רק ההתחלה. הקמפיין עוד צעיר, וההערכה היא שסבן יידרש להכניס יד לכיסו העמוק עוד פעמים רבות. אני לא יודע אם זה יגיע למספרים של אדלסון (שהשקיע בפעם שעברה 100 מיליון ועשוי להשקיע הפעם אפילו יותר), אבל מדובר כאן בכסף גדול מאוד, גם במונחים אמריקאיים.
קלינטון וסבן בפורום סבן 2015. צילום: רויטרס
ההופעה של ביל קלינטון בכנס של ענק הטלוויזיה הלטיני השייך לסבן מרתקת: קלינטון זכה במרבית הקולות של הלטינו־אמריקאים בקמפיינים שלו (92' ו־96'), אבל הפעם המשחק פתוח. מרקו רוביו הוא לטיני בעצמו. ג'ב בוש נשוי לאישה מקסיקנית. הקרב על הקול הלטיני יכריע את הבחירות הקרובות, ותחנת טלוויזיה לטינית רבת השפעה המשדרת בצפון אמריקה יכולה להיות נכס אלקטורלי משמעותי בסיפור הזה. בארה"ב אין מגבלה חוקית על תרומות לקמפיין בחירות, וגם ההופעה של קלינטון ביוניויז'ן חוקית לחלוטין. סבן עצמו, שמחובר לקלינטונים ביחסי חברות ארוכי שנים ועמוקים, נשבע לעשות כל מה שיוכל כדי לסייע להילארי להפוך לנשיאה הראשונה בתולדות ארצות הברית של אמריקה.
בניגוד לאדלסון, סבן לא שורף גשרים בצד השני. הוא מזוהה עם הדמוקרטים, אבל מנהל יחסים טובים גם עם מחוקקים רפובליקנים רבים, חלק מהם משתתפים באופן קבוע בכינוסי "פורום סבן" השנתיים (גילוי נאות: גם אני משתתף בהם), המוקדשים לטיפוח היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב.
לסבן אין משנה מדינית סדורה, הוא לא ימני במיוחד ולא שמאלני במיוחד, הוא מיליארדר שנולד במצרים, גדל בישראל וחי רוב חייו בארה"ב, הוא מדבר אנגלית, חולם עברית וערבית ועושה כל מה שיש ביכולתו לשמר את הברית האסטרטגית בין מולדתו לארצו. בשנה האחרונה הוא עוקב בדאגה רבה אחרי ההרס והחורבן שפוקדים את מערכת היחסים הזו. כן, הוא מכיר את מערכת היחסים הבעייתית בין נתניהו לקלינטונים, אבל הוא משוכנע שהילארי קלינטון תהיה טובה לישראל לפחות כמו בעלה, ואולי אפילו יותר. אחרי מפח הנפש שנחל בפעם הקודמת, כשהילארי הובסה על ידי ברק אובמה בפריימריז, הפעם סבן יעשה הכל כדי שזה יקרה.
6. הסיפור שלא היה
אין לי מושג איך זה עבר מתחת לרדאר, אבל בשבוע שעבר נתן בית המשפט העליון, בהרכב שלושה שופטים, פסק דין סופי בנושא הנפיץ של הכפר הבדואי הלא מוכר אל־ערקיב. אני מתחפש עכשיו, לכמה רגעים, לקלמן ליבסקינד, שליווה את הנושא הזה תקופה ארוכה. בפרק האחרון, הפסידו העותרים הבדואים בכל עתירותיהם הקשורות לקרקעות אל־ערקיב בבית המשפט המחוזי, שזרק אותם מכל המדרגות וקבע שלתביעתם על חזקה על הקרקעות הנתונות במחלוקת אין יד ורגל במציאות. אז הם עתרו לבג"ץ.
בינתיים נמשכו ההתפרעויות והמהומה, שבהן משחקים תפקיד ראשי גם המסיתים מקרב חברי הכנסת הערבים, ולא מעט יהודים מהשמאל הקיצוני שמשוכנעים שיש לנו כאן עסק עם אומללים שהמדינה מנשלת מקרקעות אבותיהם.
ובכן, עכשיו זה סופי. לא דובים, לא זבובים ולא נישולים. בית המשפט העליון משליך ומגלגל מכל המדרגות את התובעים הבדואים, יחד עם עורך הדין המלומד מיכאל ספרד, ויחד עם הפרופסור אורן יפתחאל מהמחלקה לגאוגרפיה של אוניברסיטת בן־גוריון. פרופ' יפתחאל נחשב לסוג של "נציב עליון" לענייני הבדואים, חוות הדעת המפורטות שלו משמשות ביסוס משפטי לחלק גדול מהתביעות והטענות של הבדואים בנושאי הקרקעות בדרום. המדינה, שזה אנחנו, הציגה חוות דעת מנומקות לא פחות ומבוססות הרבה יותר, שניתנו על ידי פרופ' רות קרק, והשופטים קבעו שחוות הדעת הללו מציאותיות הרבה יותר ואימצו אותן.
קראתי את פסק הדין, שנמשך על פני עשרות עמודים עם אין ספור מובאות היסטוריות, פסקי דין, ציטוטים, מסמכים, תעודות והוכחות. כתבה אותו השופטת אסתר חיות, אימצו ואישרו אותו השופטים אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן, שכידוע אינו יהודי. נזכרתי פתאום מאיפה אני זוכר את שמה של השופטת חיות. היא הייתה זו שלמדה לעומק את תחקיריו ההם של קלמן ליבסקינד בעניין שוד הקרקעות של האלוף יואב גלנט, והיא זו שהחלה לשאול שאלות קשות את נציגי המדינה שניסו להגן על גלנט בעתירה שהגישה נגדו התנועה הירוקה, וכדור השלג שהשופטת האמיצה והיסודית הזו החלה לגלגל נמשך בפעילותו הנמרצת של השר מיכאל איתן, עד פסילת מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, בואכה מינויו לשר הבינוי והשיכון. רוצה לומר, השופטת הזו לא מפלה בין יהודים לערבים. מי שפולש לקרקעות לא־לא, מקבל ממנה על הראש, וטוב שכך.
לסיכום: הסיפור על זה שהבדואים נושלו מקרקעות אל־ערקיב לא היה ולא נברא. לא הייתה להם כל חזקה היסטורית על הקרקעות הללו. כל הסיבות לחזקה כזו נטחנו ונבדקו עד דק על ידי השופטים, בניסיון אמיתי למצוא כמעט בכל מחיר סיבות להענקת החזקה על הקרקע הזו לבדואים, אבל סיבות חוקיות כאלה לא נמצאו. לא היו דברים מעולם. נקודה.
אז מה עושים עכשיו? עכשיו משתדלים להיות יותר חכמים, פחות צודקים. עכשיו, כשהמפלט המשפטי נסתם, צריכים גם הבדואים להבין שצריך למצוא מוצא של כבוד ופשרה הגיונית. אם שני הצדדים לא יתבצרו על העצים שלהם, אפשר יהיה להתחיל לנסות לפתור את הבעיה. ואם כן? אז היא תמשיך לבעור. ותמיד כדאי לפזול קצת דרומה, מעבר לגבול, ולראות מה קרה עם הבדואים שם. עכשיו הם דאע"ש.
7. המועמד
ראיתי את "הרצוג". קראתי את הקינות המלומדות שחברי הפרשנים קוננו אחריו. איך בוז'י חיסל את עצמו, איזה פיגוע התאבדות מפואר זה היה, וכו' וכו'. נכון, הסרט לא עושה טוב להרצוג. הוא מציג אותו באור אנושי, פגיע, אולי קצת שביר. הוא מציג את חולשותיו, את מבוכותיו, אבל גם את יושרו, הגינותו והג'נטלמניות הבריטית שטבועה בו. בשורה התחתונה, לא ככה רוצים הישראלים לראות את דמותו של ראש הממשלה שלהם. הם מחפשים משהו אחר לגמרי.
לשם השוואה, בזמן שהרצוג הסתובב חסר אונים סביב עץ ארז שסבו נטע בגוש עציון, במאמץ למצוא לצלמים הרבים את הזווית הנכונה, נתניהו השליך מבית ראש הממשלה צוות צילום של ערוץ 10, החרים את רביב דרוקר והורה להרחיק מהאולפן עיתונאי בזמן שהוא מתראיין (אני). מתברר שככה אוהב הציבור את המועמד שלו. אחרי 30 שנות עיתונות, אני חושב שאני יודע איך נראית חצר אחורית של קמפיין, איך נראה חוג פנימי של מועמד, אילו מראות קשים וקולות איומים נשמעים באזור ההשמדה הזה. הרצוג היה טוב מדי והסכים להכניס מצלמה למקומות הללו. חבל.
הבעיה עם הרצוג היא שהוא מתקשה לבטא את המילה "לא". הוא רוצה לצאת טוב עם כולם. הוא משתדל לרצות את כולם. הוא נראה כמו מזכיר ממשלה, ולא ראש ממשלה. אני עדיין מעדיף אותו עשרת מונים על ראש הממשלה הנוכחי. אגב, בסוף לא הצבעתי עבור הרצוג.
תארו לעצמכם שמישהו היה מצליח להחדיר מצלמה לקמפיין של נתניהו. תארו לעצמכם שמישהו היה מפרסם את הקלטת של רעייתו של נתניהו. החוכמה היא, להתנזר ממצלמות, לגנוז קלטות, לאטום חלונות וקירות, לשדר מנהיגות, להסית ולפזר בדיות, ולהיראות כמו ראש ממשלה. בכל אלה, הרצוג נופל מנתניהו. אני לא אצביע בעד הרצוג גם בפעם הבאה. אני חושב שהמרכז־שמאל זקוק למועמד בעל רקע ביטחוניסטי מובהק, כדי לגבור על מסע ההפחדה מימין.
אני הצבעתי בפעם האחרונה ליאיר לפיד (וזו הפעם הראשונה שהצבעתי עבורו), במסגרת המסורת הבלתי נגמרת שלי להצביע תמיד למען זה שלא יזכה. אני עדיין מעדיף בהרבה את שניהם, הרצוג ולפיד, על מה שיש לנו עכשיו.
8. עלה של זית ונבוט גדול
ואם כבר טלוויזיה: ראיתי גם את הסאגה של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה. מסמך טלוויזיוני מרתק, כמעט מהפנט, עשוי לעילא. אלא שהוא לא שינה את דעתי על מלחמת לבנון השנייה. אני משוכנע שזו הייתה אחת המלחמות החשובות בתולדות ישראל, עם התוצאות הטובות ביותר מכל האחרות.
הרשת מלאה במצקצקים למיניהם שקוננו על "איך נראים מקבלי ההחלטות" וכו', ואני לא נמנה עמם. כל המלחמות נראו ככה, או הרבה יותר גרוע. ששת הימים? הכל כבר התפרסם. הקרב בגבעת התחמושת היה מיותר, שר הביטחון הוחלף רגע לפני המלחמה, העלייה לרמת הגולן הייתה במחטף, היו קרבות גנרלים לאורך כל הדרך, אבל הזחיחות והיהירות שאבו הכל. ועוד לא דיברנו על מלחמת לבנון הראשונה, על סולטן יעקוב, על ה־40 קילומטר, סברה ושתילה וכו'. ועל יום כיפור. ועל מבצע קדש, עם הצניחה המיותרת במתלה.
אז מה כל כך חשוב במלחמת לבנון השנייה? דבר קטן אחד: העובדה שישראל החליטה להגיב מיד, בעוצמה חסרת פרופורציה, בלי לעצור ובלי לחשוב ובלי להתארגן ובלי לספור עד 10 על פריצת קומנדו של חיזבאללה לשטחה, חטיפת (בעצם הריגת) שני לוחמים, והפצצת היישובים בגזרה כולה. נסראללה כבר אמר יותר מפעם אחת שאילו היה יודע שזו תהיה התגובה הישראלית, לא היה יוצא להרפתקה הזו. מאז ועד היום, תשע שנים תמימות, הוא לא יצא להרפתקאות מולנו, גם כשהיו לו סיבות מצוינות (עימאד מורניה, למשל).
זו צריכה להיות המדיניות של ישראל בלב לבו של המזרח התיכון הבוער: מי שמרים עלינו יד, חוטף מיד ובכל הכוח. חוץ מזה, אנחנו מוכנים ללכת לשלום אמיתי עם ויתורים כואבים (באמת), בתנאי שיהיה פרטנר. עלה של זית ביד אחת, נבוט גדול בשנייה. ככה צריך להתנהג כאן, ככה התנהג אהוד אולמרט בשנת 2006, ואני חושב שטוב עשה.