ילדים פירושם ויתור. ללדת פירושו לוותר. האחד יותר, השני פחות, הוויתור תלוי באלף ואחד גורמים. אבל המהות היא אותה מהות. בעידן המודרני אנחנו לא רוצים לוותר. מגיע לנו, מותר לנו, קידוש האני הפך לקדושתו. לא משנה מה, זה שאני הורה, למשל, זה לא אומר כלום. הורות היא לא מחלה, היא לא אמורה להגביל אותי. 



אבל בסמינר הקיבוצים הורות כן מגבילה אותך. על פי תקנון המוסד, מתברר, אסור להביא תינוקות לשיעורים. סטודנטית שילדה וסיימה את ששת שבועות החופשה המגיעים לה צריכה או למצוא סידור לילד או להקפיא את הלימודים. בקיצור היא צריכה לוותר. 
 
כן, לוותר. בסמינר הקיבוצים מעזים לבקש מהסטודנטים שלהם, שעומדים להיות מורים, לעשות בחירה. ודורשים מהם להתחשב בסביבתם, בסטודנטים ובסטודנטיות האחרים. ובמרצים והמרצות שלא רכשו השכלה כדי לשמש בייביסיטר אלא כדי ללמד אנשים מבוגרים באקדמיה. זה לא, חלילה, שלא מקבלים אמהות לילדים ללימודים. אף אחד לא בודק מתי ילדת וכמה, אף אחד לא מרחיק אותך מהלימודים כי הפכת לאם. פשוט מאמינים שבמוסד אקדמי צריכה להיווצר אווירת לימודים מסוימת שתינוקות בשיעור יכולים להפר אותה. פשוט מאמינים שאקדמיה, רחמנא ליצלן, היא לא פעוטון. 
 

אפשר לומר שחופשת הלידה לסטודנטיות קצרה מדי ויש להאריכה. אפשר לחייב את מוסדות הלימוד האקדמיים לבנות פעוטונים בצמידות למוסד תוך כדי שהמדינה, כן המדינה, מסבסדת את הבנייה ואת תחזוקת הפעוטון והעלות לא נופלת על כתפיו של המוסד. אבל אי אפשר להחליט שלא משנה מה, אני ילדתי ואני ממשיכה כרגיל. כי להיות הורה זאת הבנה והכרה בכך שחייך השתנו לנצח, ששום דבר לא יהיה כפי שהיה.

ילד זה עול, זה נטל. ילד זקוק לטיפול והשגחה ובשורה התחתונה תינוק הוא היצור הכי אגואיסטי בעולם. הוא דורש הכי הרבה התחשבות אבל הוא, לחלוטין, לא מתחשב. ולא משנה כמה הענקת לו באותו יום, בלילה, אם צומחות לו שיניים או יש לו גזים או שהוא סתם רעב, הוא יבכה ולא ייתן לך לישון. 
 
ולפני שאנחנו מביאים ילדים לעולם אנחנו לוקחים את הכל בחשבון. ובכל זאת אנחנו עושים את זה, כי הורה-ילד היא מערכת היחסים הכי מורכבת, אבל גם הכי נפלאה בעולם. ואנחנו מוותרים כל הזמן, לאורך כל הדרך. ויתור על סמסטר לימודים הוא לא כזה אסון, מורה לעתיד שלא מבינה שצריך להתחשב בסטודנטים האחרים או את חשיבות הריכוז בשיעור זה הרבה יותר גרוע.
 
אז נכון שכולנו התרגשנו מתמונתו של המרצה המקסים שאוחז בידו את ילדה הבוכה של הסטודנטית שלו וממשיך ללמד. אבל זאת בחירה שלו, זאת לא חובתם של מרצים לשמש על תקן סבא או סבתא. וזאת לא חובתם של הסטודנטים האחרים לארח בכיתתם סטודנט בן חודשיים. זאת כן חובתם של אנשים מבוגרים לדעת שברגע שהם יהפכו להורים, הם יצטרכו לעשות בחירות.
 
עשו לעצמכן ולעצמכם ולילד שלכם טובה ושלושה חודשים, לפחות, תנו לכם ולו מנוחה. פשוט תהיו איתו, עם עצמכם, תנו לכם ולו את האפשרות להתרגל לעובדת היותו חלק מהעולם והיותכם הורים. אל תגררו אותו ואת עצמכם ללימודים או לקולנוע או להופעות, אל תנהלו מלחמות על זכותו להיות אתכם במקום שמלכתחילה לא נועד בשבילו. קחו לכם כמה חודשים כדי ללמוד לוותר.