"את יודעת כמה קשה להתקלח עם רגל אחת? זה די סיוט", אומרת בחיוך מבויש אילנית יורמן. "כשאני רואה נשים עם שתי רגליים, אני מקנאה. כשאני רואה בחורה בג'ינס, אני מקנאה. חסרה לי הרגל, זה לא כיף, אבל עדיין הצלחתי להפוך את המגבלה ליתרון, להוות השראה לאחרים".
בשבת יתקיים טריאתלון נשים הרצליה ה-22. באירוע הספורטיבי, על שם תמר דבוסקין ז"ל, ישתתפו אלפי נשים, מילדות בגיל 8 ועד נשים בנות 80 . יורמן (44), בנקאית במקצועה, אמא לשניים מרעננה, תשתתף בפאראטריאתלון, מסלול המיועד לבעלי קשיים פיזיים.
עד גיל 8 יורמן הייתה ילדה רגילה ומאושרת, אבל אז אמה שמה לב לנפיחות בברכה השמאלית. "עשו צילום וגילו שיש לי גידול ברגל", היא מספרת. "אני זוכרת שראיתי את צילום הרנטגן, היה שם כמו איזה ענן לבן, והיה ברור שזה לא נראה כמו עצם. התחלתי בטיפולי כימותרפיה ובהכנות לניתוח. רק יום לפני הניתוח סיפרו לי שהולכים לקטוע לי את הרגל".
איך הגבת לבשורה?
"בכיתי, הייתי בשוק. בתור ילדה גם לא הבנתי שיש סכנת חיים. באותה תקופה גם לא הייתה שום תמיכה מקצועית, לא פסיכולוג, לא כלום. הייתה עובדת סוציאלית אחת בחצי משרה על כל מחלקת הילדים. אחרי הניתוח נכנסתי לשיקום. הייתי מאושפזת כמה חודשים, המשכתי
בכימותרפיה, הייתי און אנד אוף בבית הספר, ורק אחרי שנה וחצי חזרתי לבית הספר במשרה מלאה".
איך נכנסים לכיתה בלי רגל?
"הייתה לזה המון עבודת הכנה. הילדות מהכיתה היו באות לבקר אותי בבית, הייתה מעטפת של תמיכה. הכיתה כבר הייתה מוכנה לקבל אותי. אבל עברו כמה שנים עד שהצלחתי ממש להשתלב חברתית. היה מאוד ברור לי שאני לא כמו כולם וזה משהו שמלווה אותי עד היום. החריגות של אדם קטוע רגל היא מאוד ויזואלית. אי אפשר להסתיר".
חווית גם התאכזרות מצד ילדים?
"שתי בנות מהכיתה שלי תפסו אותי בפינה והרביצו לי. זה קורה לכולם, אבל בתור אדם נכה, שהיכולת שלו להגיב היא הרבה יותר נמוכה, זה מאוד הבליט לי את החריגות שלי. היו לי שנים של דיכאון, בעיקר שקעתי נפשית בכל תקופת חטיבת ביניים, עד שבכיתה ט' הבנתי שאני יותר חכמה מילדים אחרים. הבנתי שיש לי יתרון מבחינת לימודים. למדתי שאני חריגה גם בדברים לטובה ופיתחתי קריירה שלמה בלקחת את החריגות לכיוון הטוב".
מרגישה נשית
יורמן, בעלת תואר שני במנהל עסקים, מספרת שמבחינת הדימוי החיצוני היא הייתה חסרת ביטחון. "לא חשבתי שיהיה לי אי פעם חבר, אבל זה מדהים כי בערך מגיל 19 לא הייתי יום אחד לבד", היא אומרת.
"הרצון שלי להוכיח שאני כמו כולן מבחינת הזוגיות היה מטורף אצלי. התחתנתי בגיל 23 , לפני החברות שלי. זוג חברים הכיר לי את מי שהפך
לבעלי. הוא לא היה נכה, וזמן קצר אחרי שהיינו ביחד הוא בכלל שכח שאני נכה. לפני שבע שנים התגרשתי והיו לי כמה שנים של דייטים.
מעולם בשיחה הראשונית לא הסגרתי את עובדת היותי נכה".
זה לא הרתיע גברים?
"מרבית הגברים נרתעים, אבל יש מספיק כאלה שלא. היום אני בזוגיות כשלוש שנים עם גבר שהכרתי במקרה ברחוב. הוא ראה אותי והתאהב בי. יש גברים שבשבילם להיות בזוגיות עם אישה נכה זה מדהים ומאתגר. למדתי שהרבה מאוד גברים משדרים כלפי חוץ שהם מחפשים את בר רפאלי או את גל גדות, אבל בתוך תוכם הם מחפשים בחורה שמתמודדת עם החיים כמו שאני מתמודדת".
את מרגישה אישה נחשקת?
"הרבה מאוד שנים לקח לי לעצב את הזהות שלי כאישה, ולהרגיש נחשקת. היום אני מרגישה מאוד-מאוד נשית. יותר קל לי היום בעולם הזוגיות
מאשר להרבה מאוד נשים לא נכות שאני מכירה".
במשך 25 שנה יורמן הלכה עם פרוטזה. "הייתה לי ממש שריטה, לא העזתי ללכת בלי הפרוטזה כי התביישתי", היא אומרת. "קיבלתי המון תמיכה מבעלי לשעבר להשתחרר מהתסביך הזה. הוא ראה שהרבה יותר קל לי להתנייד עם קביים והיה מעודד אותי לוותר על הפרוטזה. בגיל 35 התחלתי תהליך של להחצין את מי שאני, לא להתבייש בזה, ויתרתי על הפרוטזה".
את העיסוק בספורט החלה יורמן לפני כשש שנים: "התחלתי לרכוב על אופניים דרך עמותת אתגרים. ב-2009 פנה אלי חזי רול ז"ל שארגן השתתפות של בנות נכות ועיוורות בתריאטלון נשים. זה היה התריאטלון הראשון שלי. העיסוק בספורט שינה את חיי. התחלתי להתאמן מספר פעמים בשבוע, למדתי לשחות, הגברתי את אימוני האופניים, עשיתי ספינינג. היום אני מכורה לספורט. אני מתאמנת כל יום וחיה מתחרות לתחרות".
הספורט תרם לביטחון האישי שלך?
"בעיקר תרמה לכך השחייה בים, כי אני מפחדת מהים. יש לי פוביה מכרישים, ולמרות זאת הצלחתי להתגבר על הפחד ולשחות. ב-2013 זוהייתה הפעם הראשונה ששחיתי בתריאטלון נשים, ומאותו רגע החיים שלי השתנו באופן בלתי הפיך".
כיום יורמן מנהלת יחד עם איז'ו שלהב את קבוצת הפאראטריאתלון TRIwecan, "כדי להמשיך את דרכו של חזי רול, שנהרג מפגיעת סירת
מנוע כששחה בים", היא אומרת. "המטרה שלי היא לצרף משתתפים נוספים לקבוצה ולקדם את התחום בישראל. זו שליחות בשבילי. אנשים
אומרים לי שאני מהווה בשבילם השראה. אם גרמתי למישהו שקרא את הכתבה הזו לקום מחר בשש בבוקר לאימון, זה מה שאני רוצה".
ולמרות הכל, גם היום היא מוכנה לעשות הכל כדי לקבל חזרה את רגלה. "לאורך כל החיים חוויתי הרבה קשיים, היה בי המון כעס, המון תסכול, ואני עדיין חיה את זה כל יום", היא אומרת. "אבל אם אני הצלחתי להוציא את המיטב מהסיטואציה הזו, כל אחת יכולה. אני לא סופרוומן, ממש לא".