שבת, ערב חג השבועות. ריח עדין של מאפים הציף את בניין מספר 13 הישן ברחוב הבנים בהוד השרון. בדירה שבקומה השנייה, זו שפונה לסמטת הדרור, הסתובב אריאל רוניס חסר מנוחה. הוא חזר מביקור בכפר הערבי ראמה שבגליל העליון, אולם גם המפגש עם החברים הטובים, השותפים לארגון "צועדים יחד לעתיד משותף", לא הצליח למחות את טראומת השבוע האחרון.
פוסט אחד שפרסמה ל׳, אפרו־אמריקאית המתגוררת בישראל, הפך לוויראלי בכל קנה מידה ותיאר אותו כגזען. רוניס, מנהל לשכת האוכלוסין בתל אביב וחובב פייסבוק מושבע, הביט בעיניים כלות אחר השיתופים של הפוסט, שהאמירו מרגע לרגע ועמדו על יותר מ־6,000.
הוא, שפעל במשך שנים למען ערביי ישראל, שניהל בשב"כ את יחידת השיקום של אנשי צד"ל, שבחר לעבוד במשרד ממשלתי אפור וכפוי טובה רק כדי לסייע למהגרים - מוצג עתה ברבים כקהה חושים וכמי שאינו סובלני. רוניס התיישב ליד המחשב וכמו מזוכיסט קרא שוב ושוב את המילים הקשות שפילחו את לבו כחצי רעל מושחזים. "אני מרגישה שהופליתי בגלל צבע העור שלי", התריסה ל׳. "המנהל אמר שאם אני מתלוננת על אפליה, אז שאעוף לו מהפנים. כל זה קרה לפני עשרות אנשים. התאמצתי. באמת שהתאמצתי אבל הזלתי דמעה ועוד אחת בחשאי".
בדם לבו פרסם רוניס את פוסט התגובה הארוך ביותר שכתב אי פעם. הוא סקר את חייו, פועלו, הספר שהוציא. "אני? גזען?", שאל בכאב, "כל פעילותי במהלך שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם". לסיום ציין כי אינו מסוגל להתגבר על המכה שחווה, וחתם במילים "היו שלום", שאליהן צירף שני סימני קריאה.
כשסיים להביע את תחושותיו סובב רוניס את גבו למחשב ולא זיכה את המסך במבט נוסף. הוא לא הבחין בשלל התגובות התומכות ולא קרא את השאלות המודאגות של חבריו. רוניס פתח את מנעול דלת הדירה, ולאחר מכן אחז באקדחו הפרטי וכיוון אותו לראשו.
הפוסט המלא של אריאל רוניס. צילום מסך :פייסבוק
לעולם לא ייוודע אם היססה ידו שנייה לפני שסחט את ההדק, ואולי נדדו מחשבותיו על הוריו ושתי אחיותיו. אפשר שחשב על חייו שהיו עתירי סיפוקים מקצועיים אך ריקים מאהבת אישה וילדים, או שמא היה זה הרגע שבו חש יותר מאי פעם את צביטתה הצורבת של הבדידות המעיקה. הירייה הבודדת נשמעה בבית השכנים כצליל של טריקת דלת. רוניס התמוטט אל רצפת הסלון וקת האקדח נשמטה לאטה מידו. את המרצפות הישנות הציפה שלולית אדומה.
במצב הזה מצא אותו חברו הקרוב ביותר, ע', המשרת עדיין בשב"כ ומתגורר בסמיכות. ברגע של מצוקה שלח לו רוניס מסרון מכמיר לב ובו כתב כי הוא עומד להתאבד. זמן קצר לאחר שהביט מבועת בחברו המתבוסס בדמו, מילאו את הדירה צלילי הסירנות של האמבולנס וקולות רמים של מכשירי קשר. הניסיונות להציל את חייו של רוניס עלו בתוהו.
כשבוע לאחר שנטל את חייו בידיו מנסים עדיין חבריו לנתח את צעדיו. האם היה זה רק השיימינג בפייסבוק, או אולי היו אלה העלבון והפגיעה בעקבות החלטת משרד הפנים לפתוח בבדיקת המקרה? ייתכן שהייתה זו הרגישות הטוטאלית שייחס לאמת הפרטית שלו, ואפשר שהסיבה האמיתית להתאבדות מורכבת ממכלול שלם של פרטים שהעיקו על נפשו בתקופה האחרונה, עד כי לא הצליח להכיל יותר את חייו.
"לאריק הייתה נטייה לראות צל הרים כהרים", ניתח בזהירות אחד מחבריו לשירות בשב"כ. "ללא אישה וילדים הפכה הנתינה שלו לזולת למרכז חייו. הוא בא מעולם הרגש, וייתכן שהפוסט והשיתופים הרבים ערערו לגמרי את עולמו. בתקופה האחרונה הרגשתי שהוא קצת מדוכדך, אולי בעקבות הניתוח לקיצור קיבה שעבר, אולי כי נמאס לו להיות לבד. כל תהייה שנעלה היא רק בגדר השערה. ייתכן שאף אחד מאיתנו לא הכיר באמת את הפנימיות העדינה של אריק ולא הערכנו כראוי עד כמה הפוסט נגדו ניפץ את בועת השלמות שבנה סביבו".
אות העובד המצטיין
אריאל רוניס, אריק - כפי שכינו אותו חבריו - נולד בשנת 1968 לאליעזר וללאה רוניס בעיר בצפת, שם גדל. ב־1986 התגייס לצה"ל כלוחם בחטיבת גולני ולאחר שחרורו, ב־1992, גויס לשירות הביטחון הכללי ושם שירת בתפקידי שטח במגזר הערבי במרחב צפון ובגזרת לבנון.
רוניס היה לאיש שירות מוערך ובשנת 1999 זכה באות העובד המצטיין. בשנת 2001 קודם לתפקיד במינהלה הביטחונית לסיוע. הוא עסק בשיקומם של סייעני כוחות הביטחון, פעילות שהיוותה המשך לקליטת משפחות צד"ל בישראל שבה עסק. "הוא היה מלא נתינה, אדם שכל הזמן נותן מעצמו וכועס כשמבקשים לתת לו בחזרה", סיפר אבי לקח, מנהלו של רוניס ברשות האוכלוסין וההגירה.
"היינו יחד בקורס רכזים והוא שימש רכז ערביי ישראל", שחזר ש׳, אחד מחבריו לשירות, "מהרגע הראשון שמתי לב שהוא רגיש מאוד, וכל דבר לקח אל הקצה והקיצון, לאו דווקא במובן השלילי. כל משימה הוא העצים ולא ראה אף אחד ממטר. כשהוא ניהל את נפת עירון היה חשוב לו להילחם עם מנהלי האזורים האחרים נגד הג'יהאד האסלאמי. היה לו רצון לשים את היחידה של ערביי ישראל בפרונט ולהוביל אותם ליכולות שלא היו מוכרות בעבר. זה לא היה פשוט, כי ערביי ישראל דוגלים בתפיסה שעניי עירם קודמים ואחר כך ערביי השטחים.
"אריאל עבר ליחידת השיקום של צד"ל ושל משתפי הפעולה שנחשפו, ולדעתי שם נזרעו הזרעים הראשונים שהובילו אותו בסופו של דבר להקים את הארגון לשיתוף ושוויון ולהתמנות לתפקיד מנהל האוכלוסין במשרד הפנים. הוא ראה אוכלוסיות מתקשות, התמודד עם בעיות ת"ש, עם ילדים שלא מקבלים את העובדה שהוריהם היו משתפי פעולה".
עם הדברים מסכימה גם איה תמרי, אחת מחברותיו הטובות ששירתה עמו בשב"כ וכיום משמשת יועצת כלכלית. "הקשר בינינו התהדק לאחר שהשתחררנו מהמשרד, והפכנו לחברי נפש. דיברנו לפחות פעם אחת בשבוע ונפגשנו לקפה או לארוחת צהריים אחת לשבועיים־שלושה. מקום המפגש שלנו היה ב'רביבה וסיליה' ברמת השרון, ואריק השתגע אחרי העוגה עם הקרם קרמל באמצע. אחרי כל ארוחה הוא הזמין שניים־שלושה קינוחים ולקח מהם רק ביס, כי הקפיד
על המשקל והבריאות אחרי הניתוח לקיצור קיבה".
צועדים אל עתיד משותף
בשנת 2010 פרש אריאל לגמלאות לאחר למעלה מ־18 שנים בשב"כ ועם תארים במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים. אחרי השחרור החל ללמוד משפטים בקריה האקדמית אונו והתמחה בפרקליטות מחוז תל אביב. במקביל פרסם את ספרו "אני ואחי נגד בן דודי", שבו מתוארת מערכת היחסים שנוצרת בין רכזי השב"כ לסייענים, ואת משחק החתול והעכבר של השב"כניק הישראלי והנרדף הערבי משני צדי המטבע ומשתי נקודות המבט.
"אריאל למד משפטים עם אחותו שרונה וסיים את התואר כמצטיין", מספר עו"ד יורם פומרנץ, סגן ראש עיריית גבעתיים לשעבר שלמד איתו, "בכל מסלול היו למעלה ממאה איש, אבל תכף אתה רואה מי המובילים והוא התבלט תוך זמן קצר".
אחד ממפעלי חייו של אריאל היה העמותה שהקים עם חברו יוני יעקב לאחר שחרורו. השניים, בוגרי בית הספר כדורי, הקימו את התנועה "צועדים יחד למען עתיד משותף", ארגון יהודי־ערבי שהוקם במטרה לקדם חיים משותפים של יהודים וערבים במדינת ישראל, הן ברמת פעילות אישית הן ברמת מדיניות ממשלה. באמנה שניסחו השניים הדגישו את הלחימה בגזענות "אנו קוראים לממשלת ישראל לממש מדיניות מוצהרת, המגשימה בפועל וללא הטיה החלת זכויות שוות לכל אזרח, תוך מאבק חסר פשרות בכל גילוי של גזענות, הסתה ואלימות".
"אריק היה טיפוס לא שגרתי, משכיל מאוד, ידען גדול ובעיקר נחוש מאוד", מספר שותפו להקמת התנועה יוני יעקב, "האיש הזה היה אהוב בצורה בלתי רגילה. הוא היה צעיר ממני ב־30 שנה, אבל מיד הרשים אותי. היו לנו שיחות ארוכות על גזענות מימין ומשמאל, בזמן שאת המתונים לא שמעו. הוא אמר לי בתחילת הדרך 'בוא נקים תנועה חברתית והתנדבותית למען דו־קיום בין יהודים לערבים', והגענו יחד להישגים מדהימים. עשינו למעלה מ־130 חוגי בית, ובכל חודש מתקיים כנס בנושא אחר שמחבר אנשים באמצעות מוזיקה, ציור, צילום והכל במטרה להפגיש אנשים יותר מפעם אחת כדי להעביר תהליך של דו־קיום".
דבריו של יעקב מעידים על תרומתו של רוניס למען הדו־קיום והוקעת הגזענות. על תגובתו של רוניס על ההשמצות נגדו ברשת, אמר יעקב כי שמו הטוב היה חשוב לו עד מאוד. "הרוך, החמימות והניקיון, ובעיקר כיבוד האחר היו מעל לכל", אמר. "לא הכרתי אדם כל כך קשוב לאחר כמו אריק. זו פשוט אבידה קשה. כולנו המומים. אני לא מצליח לעכל את התהליך הפסיכולוגי שהוא עבר. הוא עבר כל כך הרבה דברים בחיים. יכול להיות שיש עוד סיבות שאנחנו לא יודעים עליהן. אני לא יודע. לא סתם כותבים המשוררים שמילים הורגות".
ההלם אינו מנת חלקו של יעקב בלבד. בני משפחתו לא ידעו על הפוסט המשמיץ ולא קראו אותו. מי שקרא לא שיער את ההשפעה העמוקה על נפשו. "שתי הבנות שלי, אמירה ושרונה, סיפרו לי שלא הרגישו עליו דבר", שחזר אביו אליעזר, שעמו לא דיבר אריאל תקופה ארוכה. "הן ראו את הפוסט ולא ידעו על
כמות השיתופים הגדולה ולא ידעו שזה ישפיע עליו ככה, עד כדי רצון למות. לו רק הייתי יודע".
מילים יכולות להרוג
קורות חייו של אריאל לא לימדו דבר על נשמתו המורכבת. הוא היה אהוב בקרב חבריו בעיקר בשל לבו הרחב. "זה באמת היה הדבר הבולט ביותר אצל אריק, ואני לא אומרת את הדברים כמליצה", נזכרת תמרי. "אחד החברים ששירת איתנו הציע לו לשמש מנהל רשות האוכלוסין בתל אביב ואריק מאוד התלהב. אני זוכרת שתהליך המיון נמשך חצי שנה, ובמהלך התקופה הזו היו בינינו המון שיחות. אריק התלבט אם לעסוק בינתיים בהרצאות על ערביי ישראל, אבל כשקיבל את התפקיד בדצמבר 2014, לא היה מאושר ממנו.
"במהלך החפיפה נפגשנו והוא סיפר לי על התנאים הגרועים של העובדים ועל המשכורות הנמוכות. כשנודע לו כי עם השכר מגיעות לו הוצאות כמו החזקת הרכב, הוא סירב לקבלן. אמרתי לו שזה לא מקובל, אבל אריק טען שמספיקה לו הפנסיה מהשב"כ ועדיף שאת הוצאות הרכב יקבל מישהו אחר שייהנה מהן יותר ממנו".
גם מייסא מונייר, פקידה בסניף, מדגישה את נדיבותו ואת רגישותו של רוניס. "חזרתי לעבוד אחרי עשרה חודשים כי נולד לי בן עם מום בלב, והוא עבר כמה ניתוחים", סיפרה. "יומיים לאחר שחזרתי למשרד הילד חלה. אריאל שם לב שמשהו לא בסדר ואמר לי 'את לא מייסא החייכנית שאני מכיר'. סיפרתי שלבן שלי יש דלקת ריאות, והוא אמר שהמשפחה קודמת לכל, ושאני לא צריכה להגיע לעבודה. זה נגע ללבי שהוא כל כך אנושי".
הבוס של רוניס אבי לקח המכהן כמנהל אגף הלשכות ברשות האוכלוסין, מתייחס לתחושת השליחות של האיש שהכיר מתקופת שירותם המשותף בכוחות הביטחון. "כבר במרכזי ההערכה הוא בלט מעל כולם", שחזר, "הוא היה איכותי מאוד ובחר בעבודה הזו מתוך אמונה פנימית. השכר שקיבל לאחר הניכויים שלו כגמלאי היה מצחיק".
לקח, שהיה אחראי על החפיפה של רוניס, ליווה אותו בחודשיו הראשונים בתפקידו החדש. "בחצי שנה שהיה פה הוא עשה מהפך, גם עם העובדים וגם בנוגע לתודעת השירות", סיפר.
חייו של רוניס נראו כעולים על המסלול המכון, אולם אז פורסם הפוסט של ל׳, וכל עולמו התערער. כדור השלג התגלגל במהירות מרגע לרגע. ל' טענה כי רוניס התבטא כלפיה במילים "תעופי לי מהעיניים". "אין סיכוי ואני מוכן לחתום על זה שהוא לא אמר מילים כאלו", מתעקש ש׳. "בחיים לא שמעתי אותו מתבטא כך. אריק היה האיש הכי עדין ולא מרפקן שהכרתי"
"דווקא בשבוע האחרון שוחחנו פחות", משחזרת תמרי בכאב, "הפעם האחרונה הייתה לפני הפוסט המשמיץ, וזו הייתה שיחת חולין על שבועות ועל כך שאשמור לו פרוסה מעוגת הגבינה שתכננתי להכין. על אף שאני נמצאת לא מעט בפייסבוק פספסתי את הפוסט וראיתי ביום חמישי שהוא שיתף את מה שהאישה כתבה, וכתב את תגובתו לכך שמאשימים אותו בגזענות. כתבתי לו שלא יתרגש מזה, אבל לא העליתי על דעתי שהוא ייקח את הדברים כל כך קשה.
"רציתי לשוחח איתו בשבת בבוקר אבל ראיתי בפייסבוק תמונה שלו מטיול בכפר ראמה ולא רציתי להפריע. אחר הצהריים שלחתי לו מסרון עם המילים 'חג שמח', אבל הוא לא ענה, שלא כהרגלו. זה היה מוזר לי. אחרי 20 דקות ראיתי את הפוסט האחרון שהוא פרסם, ולרגע חלפה בראשי מחשבה שמדובר בפרידה לתמיד, אבל אמרתי לעצמי שאין מצב. שלחתי לו עוד מסרון וכתבתי שאני דואגת לו, אבל שוב, הוא לא ענה. התקשרתי כמה פעמים ולא היה מענה. כעבור חצי שעה שמעתי מה קרה. הייתי בהלם. אריק הוא לא מהאנשים שעליהם הייתי מצביעה שמסוגלים להתאבד".
גם לקח נשמע השבוע מעט מבולבל. "הוא היה רגיש לאנשים והומניסט, זה ברור", הוא אומר בשקט, "אתה מבין את זה מעצם הבחירות והמעשים שלו. אני יכול לספר לך, ולא על מקרה אחד אלא על דבר שבשגרה, שכשהיו מגיעים ללשכה הומלסים ומעוטי יכולת שהיו צריכים להוציא תעודת זהות והתלוננו שהם לא יכולים לשלם את האגרה הנדרשת, אריק הוציא כסף מכיסו ושילם עבורם. זה האיש".
מי עומד מאחורי הפוסט?
לש׳ יש בטן מלאה על התוכן של הפוסט המשמיץ. הוא מתנסח בזהירות, מנסה לשמור על כבודה של ל׳. "אין לי ספק שהתחושות של אריק היו קשות, אבל הטריגר להתאבדות הוא השיתופים", מנתח ש׳, "לכל החברים אין ספק שאת המילים הקשות והרהוטות לא כתבה האישה האפרו־אמריקאית שבקושי יודעת עברית. לדעתי עמד מאחוריה ארגון כלשהו שניסח את המילים ודאג לאלפי השיתופים. הם חיפשו לעשות אייטם תקשורתי על גזענות בנוסח הסיפורים על האתיופים ובמקרה נפלו על אריאל רוניס. ראוי שהארגון הזה ייצא אל האור ולא ייתן לאישה לשאת את עומס התוצאה".
אתה מבין את הצעד הקיצוני שלו?
"אני יודע שאריק שקל לתבוע את הבחורה או להגיש נגדה תלונה, אבל ייעצו לו שלא לעשות את זה, כי תביעה משפטית תישאר בפוקוס הציבורי לדיראון עולם. אמרו לו להבליג, שמחר יהיה יום חדש, אבל הוא הרגיש מושפל. חוסר הצדק כלפיו שיגע אותו. חבל. לדעתי הוא מת סתם".
התביעה שאותה מזכיר ש׳ עלתה בשיחת בירור שנערכה מול אבי לקח. "כל פעם שיש אירוע כזה או אחר אנחנו עורכים תחקיר ומתייחסים לנושא", הוא מבהיר, "אנחנו משתדלים להיות ממלכתיים ולא מתלהמים".
הוא ביקש להגיש תלונה או תביעה נגד כותבת הפוסט?
"במקרה הזה היו דעות לכאן ולכאן, אבל כשנפרדתי ממנו בפעם האחרונה, הבירור טרם הסתיים. בשיחה עלו כל מיני כיווני פעולה, שאני לא אפרט כאן".
תמרי מעריכה שכל הנתונים מסביב גרמו לרוניס לחוש שהוא מאבד שליטה. "הוא היה חיית פייסבוק ותמיד הגיב על פוסטים של החברים שלו. כשראה את השיתופים הוא כנראה נכנס לסחרור ולחוסר שליטה על המצב", היא אומרת, "אני מאמינה שמשהו שלא היינו מודעים אליו הופעל אצלו. לפעמים אני חושבת שלא הכרתי את אריק כלל, כי לא זיהיתי איזושהי נטייה להתאבדות. אני כועסת עליו על כך שהלך מאיתנו בדרך הזאת. הוא ידע שיש לו חברים שאוהבים אותו, שהיו מורידים עבורו את השמיים ומטהרים את שמו. כואב לי שהוא לא שיתף אותנו".
קרב אבוד מראש
בשעות האחרונות לחייו עשה רוניס את מה שהוא אוהב. הוא הסתובב בצפון עם חבריו לתנועה, שם שוחחו על המשך פעילותם. "הזמנתי אותו לסיבוב לכבוד שבועות", מספרת דריה ארבל, יו"ר מרצ גליל עליון וחברתו לתנועה "צועדים יחד", "הוא לא נראה לי מוטרד מהפוסט, אבל הוא קיבל הרבה טלפונים בנוגע לזה. בסביבות שלוש נפרדנו, והוא המשיך הביתה כי היו לו תוכניות לחג".
מי שעוד דיבר עם רוניס באותו יום היה ליאור אקרמן, יו"ר תנועת הדור בקצה המנהרה לאיחוד החברה הישראלית ולשעבר מנהלו של רוניס כסגן ראש אגף בשב"כ. "אף אחד לא האמין שהוא ייקח את המילים כל כך קשה, והוא אפילו תכנן לחזור לצפון ביום ראשון. בעיני הוא היה אדם מיוחד שלקח ללב. העבודה הייתה מרכז החיים שלו. הוא היה טוטאלי והשקיע יום ולילה. כל פרט וכל אדם היו חשובים לו באותה מידה, מקלה ועד חמורה", סיפר.
בערב שבת היה אמור רוניס לצאת לארוחת שבועות עם אמו ואחיותיו. "כנראה שהוא התיישב שוב מול המחשב וראה את כמות דברי הנאצה והחצים שכוונו נגדו, אז הוא נשבר", אומר אביו, "בדיעבד אני חושב שלו הבנות ואני היינו מתיישבים וכותבים תגובה נגדית ועושים לה שיתוף, יכולנו להגיע לאלפי אנשים תוך כמה שעות. אבל זו חוכמה שלאחר מעשה".
סמוך לשעה 17:30 ביום שבת האחרון ניגש אריאל לטלפון שלו וסימס לחברו הטוב. הוא השאיר את הדלת פתוחה ותכנן את מותו. "בהתחלה חשבתי שזו דלת שנפלה", שחזר אריה אלימלך, אחד השכנים, "אחרי זמן מה שמעתי משהו במדרגות, ואז יצאתי וראינו שוטרים וחובשים". אנשי מד"א מצאו את רוניס בתוך שלולית דם גדולה בסלון דירתו. הפרמדיקים זיהו כי לבו של רוניס פועם עדיין וניסו להילחם על חייו. אולם הקרב היה אבוד מראש. רוניס איבד יותר מדי דם.
תחושת ההלם מהמעשה הקיצוני התחלפה בהאשמות כלפי ל׳. היא התנצלה אך לא חזרה בה, "לו רק הייתי שותקת גם הפעם", סיימה את פוסט התגובה שלה. חבריה מיהרו להגן עליה וטענו כי לא הגיוני שאדם רב־פעלים כמו רוניס ישלח יד בנפשו רק בגלל פוסט בפייסבוק. זמן קצר לאחר מכן מחקה ל׳ את כרטיס הפייסבוק שלה.
"שמעתי בעבר על ילד שהתאבד בגלל שפגעו בו בפייסבוק, לא חשבתי שזה יכול לקרות גם לאדם מבוגר", אומר האב אליעזר, "אני לא מאמין בחוקים על רשתות חברתיות כי קשה מאוד לאכוף אותם. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנסות לחנך. פניתי להורים, לאנשים ולחברים בעקבות מה שקרה וביקשתי שידברו, שיסבירו כי אין דרך אחרת לסגור את הפה למישהו בפייסבוק. חכמינו אמרו 'חיים ומוות ביד הלשון'. המשפט הזה מתאים גם היום, במיוחד בעידן הפייסבוק. עצוב לי שבני נפל קורבן למשפט הזה".