קשה לחשוב מה היה קורה אלמלא בשנת 1962 היה שלום חנוך, אז קיבוצניק צעיר בן 16, היה הולך אחרי האהבה שלו ומסמן את הלימודים בבית צבי כשאיפה המרכזית שלו.

"שלום חנוך רוצה ללכת ללמוד בבית ספר לבימאות ומשחק... לימודיו של שלום יעלו עם כלכלה 1,500 ל"י בערך", צוין בפרוטוקולי ועדת החינוך של קיבוץ משמרות. יובל, בתוספת 3 שנים לאחר מכן, חנוך פותח את פסטיבל ישראל בבריכת הסולטן. כן, גם אני קראתי את מה שכתבו מבקרים צעירים על אלבומו האחרון "המקרה והטעות". "לא קלאסיקות", היו מביניהם שחרצו. אז מה. כשחנוך עולה לבמה, עם השיער הכסוף לבן, הדיסקוגרפיה המרשימה והאהבה לקהל, כל אלו מצטמקים. מי קובע מהן קלאסיקות? תשאלו את הזמן. הוא מנוסה בזה. 

את בריכת הסולטן, מהמקומות שלעולם לא ידעו טמפרטורות גבוהות, גדשו בהערכה גסה, למעלה מ-6,000 איש. הצעיר בן 7, המבוגר שבהם חצה את השמונים מזמן. בחוץ חיכו עוד כאלה שפספסו את המכירה וחיכו לישועה. זו היתה הזדמנות מצוינת לראות את שלום חנוך ושותפו לבמה מזה שנים משה לוי, לצד זיו הרפז (גיטרה בס), אשר סמית (תופים), טל אבירם (קלידים ומחשב) וגם המוזיקאי והגיטריסט יוסי פיין. ואם אלה לא מספיקים. אבי סינגולדה, ברי סחרוף, דני סנדרסון ויהודה פוליקר התארחו על אותה במה ממש. 
 
חבל להכביר מילים על התאונה המצערת עם שרת התרבות והספורט הנכנסת מירי רגב. רק נגיד שעל רקע חומות העיר העתיקה שידעה קרבות ומלחמות, קריאות הבוז המהולות בשריקות ובמחיאות כפיים, לא הוסיפו כבוד לאף אחד. בטח לא לקהל. מה שכן, לקראת סיום דבריה הקצרצרים, הבוז התחלף במחיאות כפיים מהוססות. גם הרעש הזה גווע ברגע שחנוך עלה לבמה. חיוך אחד שלא חושף שיניים עשה את העבודה.

"אדם בתוך עצמו הוא גר", הוא שר, 3 דקות והקהל הופך למקשה אחת שיודעת את המילים בעל פה. יש דברים שלעד יהפכו את המדינה המטורללת הזו למשפחה, והשירים של חנוך הם חלק בלתי נפרד מהם. חנוך וחבריו ממשיכים על רקע שלושה מסכי ענק עם "קח לך אישה", ו"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר".


הוא מזמין את "אהובי יוסי פיין" לסולו גיטרת בס מרהיב, שמוביל ל"מה שיותר עמוק יותר כחול". עכשיו זמן תמוז. הקריזה מהדקות הקודמות מופרת בעוד נדבך: ג'וינט מוצת. עכשיו מגיע תורו של גיטריסט אדיר נוסף: אבי סינגולדה. "מפגש גיטריסטים", אומר חנוך. "מסיבה". "עד ששכחתי אני זוכר, עד שרחקתי אני חוזר...", הוא ממשיך ל"תמיד זה עכשיו". הבמה מוארת בסגול ועשן אופף אותה ומוביל ל"אנ'לא יודע איך לומר לך", ומשם לגרסה הזעופה של "אהבה שקטה". 

אהבת נעוריו. ברי סחרוף עם האליל שלו. צילום: אורית פניני

על האהבה הגדולה שלו לסחרוף הוא מכריז בקול ומזמין אותו לבמה. סחרוף משיב לו באותו מטבע: "זה כבוד גדול עבורי להופיע עם אליל נעוריי. אהבת נעוריי אולי". זוכרים את קריאות הבוז מקודם? אלה הפכו לשירה אחת משותפת של המלים: "כולנו ילדים של החיים" ששר סחרוף עם הקהל. יחד הם עוברים ל"ככה וככה".

המופע מתקדם. חלפה שעה ורבע מתחילתו. דני סנדרסון חובר לדואט בלוזי של "תפסתי ראש על הבר". עוד כמה שירים ופוליקר עולה עם "למה לי לקחת ללב". סופו של המופע הולך וקרב. "פעם בחיים שלי יצא לי לכתוב שיר שאין בו ביקורת או מחאה", מתוודה חנוך ומקדיש את "בגלגול הזה" לאורחיו. הוא חותם את המופע החגיגי הזה עם "אהבת נעוריי".

כמה טוענות לכתר יש לשיר הזה, וכמה כל אחת היתה רוצה שייכתב למענה. ריח של סוף באוויר, אבל חנוך שומר על האנרגיות. ב"סוף עונת התפוזים" הוא מפעיל את הקהל ומזכיר לנו את הקיבוץ מהמערכה הראשונה. "תודה שבאתם, תודה שנשארתם", הוא אומר. ובלי הדרן אי אפשר הרי. משה לוי פותח את הסיום על הפסנתר, ומאיה, זו שיודעת מה היו בו, חותמת.