שבוע הספר הנחוג בימים אלה, הוא אירוע מלבב וחיובי, אבל עמוס בפוזה מתנשאת של קוראי הספרים. מדי שנה אני נוהג לקפוץ לכיכר, לא כדי לרכוש ספרים במחיר מופקע, אלא כדי לעשות סלפי עם מאיר שלו, ובעיקר כדי להריח ספרים חדשים.



אני אוהב להסתובב בין הדוכנים ולהסניף ספרי מתח וריגול, רומנים, ובמיוחד ביוגרפיות עבות כרס בכריכה רכה. בשנה שעברה הסנפתי את "בעלת הבית" של נעה ידלין, והשנה אני שוקל לשאוף קצת אשכול נבו. לכן אני בעד שבוע הספר, שנמשך בעצם עשרה ימים, שהם שלושה ימים ספרותיים מיותרים. גם ספרים, לעתים, נמשכים יותר מדי. אם כל ספר בעל 500 עמודים היה מקצץ קצת בתיאורי הנוף, חותך באזכורים היסטוריים מטרחנים ומפרט פחות על ילדותה של כל דמות, היינו מסתפקים במוצר תכליתי ומספק הרבה יותר.



אף אחד לא מסיים ספר ואומר לעצמו, "דווקא חבל שלא נתנו עוד איזה מאה עמוד, על ילדותה של ביאנקה, מבת חפר הכפרית, מי היו הוריה, וכמה פעמים ביום, הייתה נוהגת לצאת אל המרבדים המוריקים ולקפץ בין ממטרות המושבה, לעיניהם המשתאות של העוברים והשבים". וגם את המשפט הזה היה אפשר לקצר לחמש מילים, ולכתוב שביאנקה מבת חפר הייתה פתיינית, נקודה. אבל הבעיה העיקרית היא לא בספרים אלא בקוראי הספרים, סליחה, קוראי ה"כותרים", שהם אנשים מתנשאים שמסתובבים בינינו כמי שאומרים ״אני אדם תרבותי, שלא מבזבז את זמני בבהייה ב׳אח הגדול', אלא קראתי את ה׳כותר' האחרון של מישל וולבק״. בדרך כלל מדובר באנשים אינטליגנטים מהממוצע ונטולי זוגיות תקינה, ובעיקר עם פוזה של קוראי פרוזה.



בשנים האחרונות היו ניסיונות להעביר מהעולם את הספר בתצורת הנייר שלו, ולכן היינו מצפים, שערימת הדפים הריחנית הזאת, תיכחד כבר בתחילת האלף. אבל, באופן מדהים, יש בינינו אנשים, נטולי הפרעות קשב, שמסוגלים לשבת ליד בריכה עמוסה בילדים ולהתעמק במאות עמודים ואלפי מילים ולהתחבר לדמויות ולסיפור בדיוני, למרות כל הרעשים הסביבתיים הטורדניים כמו אפליקציות רוחשות ציוצים של עמית סגל ותמונות אינסטגרם של שיר אלמליח.



אחרי כמה שעות צרכני הספרות מתרוממים מכיסא הנוח-הררי שלהם, ומצטטים מספרו ״קיצור תולדות האנושות״ (447 עמודים, זה קיצור?!) ״העניים ימשיכו למות, והעשירים יזכו לפטור". תמותו אתם, קוראי הספרים היהירים, כי בינינו, מה שבאמת יש לכם בראש עכשיו, זה מה נסגר עם ביאנקה מבת חפר. אז רדו מהפוזה, גם אתם, וגם צופי התיאטרון הנשגבים, המסתובבים בכניסה לאולם, כמי שאומרים ״אני אדם שהתלבש יפה, ומתכנס בפואיה של התיאטרון, כי באתי לראות הצגה, סליחה ׳מחזה'״. אז לא, אתה לא יותר טוב מאף צופה טלוויזיה, כי יש הצגות, סליחה, "מחזות" גרועים, ויש ספרים, אני מתנצל, ״כותרים״ איומים, ו...



לעומת זאת, יש סדרות טלוויזיה מעולות. אז באי שבוע הספר היקרים, תסתובבו חופשי בין הדוכנים, רק מחקו מהפנים שלכם את הארשת המתנשאת. אתם לא צורכי תרבות גבוהה יותר מאף אחד אחר, כל התעופה העצמית הזאת מיותרת. אחרי הכל, כולם חוזרים הביתה ומחפשים אחר ביאנקה באתרים האהובים באינטרנט. וגם כאן יש כאלה שמתנשאים ואומרים, אני צורך רק את רד־טיוב העדכני שמלא בקטגוריות נעלות, ולא את התת־תרבות הקרוי יופורן. כנראה שזה לא משנה מה אתה קורא, או במה אתה צופה, אלא עם מה אתה נשאר אחרי, ואם למדת משהו חדש על העולם, או שאתה חש בושה, ריקנות ורצון להשיג נייר טואלט. תחושה שיכולה להיות גם אחרי קריאת ספר גרוע. סליחה, ״כותר״.



טל מוסרי עזב את ערוץ הילדים, ובני בגין עזב את הממשלה. שתי העזיבות כואבות לכולנו ודי דומות:


01 שניהם עזבו מקום ילדותי



02 שניהם מבוגרים בערך ב־20 שנה מכל מי שעבד איתם



03 לשניהם לעגו השבוע בקריקטורות ובסרטוני יו־טיוב



04 אבא של שניהם היה מעדיף שיעשו משהו אחר



05 ובכל זאת, האחד ייזכר כמי שהשפיע על דור שלם, והשני היה שר ללא תיק.