"כשנהיה צעירים"



אם הפאקינג אמת היא באמת עניין כל כך חשוב? ומי בכלל יהיה זה שיקבע מהי אמת ומהו זיוף? שלא לדבר על העניין הפעוט ההוא - מה חשוב ומה זניח? כל השאלות האלה, שכבר נטחנו שוב ושוב באלף ומשהו סיבובי עימות קודמים בין חסידי המודרניזם לפוסט־מודרניסטים, מהוות את התשתית הדרמטית שעליה ניצב ״כשנהיה צעירים״, סרטו העלילתי השמיני במספר של הקולנוען הניו יורקי נוח באומבך.



לג׳וש (בן סטילר) מאוד חשובה ההיצמדות לאמת. ג׳וש הוא במאי של סרטי תעודה, שכבר צבר לעצמו מוניטין מסוימים אצל שמאלני ניו יורק. בעשר השנים האחרונות תקוע ג'וש עם סרט יומרני החופר בתוך סודות הפולחן לעוצמה, שמזין את החברה האמריקאית מאז כינונה במאה ה־18. אומנם יש לו, לג׳וש, סרט באורך של שש וחצי שעות, אבל הוא יודע שלמעשה אין לו כלום.



ג׳וש נשוי לקורנליה (נעמי ווטס), שהיא מפיקה של סרטי תעודה, אלא שהיא מעדיפה לעבוד דווקא עם הגבר האחר בחייה, ולא עם בעלה. זהו לזלי (צ׳רלס גרודין), אביה מולידה, במאי שמשתייך לדור הנפילים של הדוקומנטריסטים באמריקה - האחים מייזלס, פרדריק וייזמן, ד.א. פנבייקר -שהפכו את החתירה אל האמת המצולמת לסוג של דת אלטרנטיבית.



ג׳וש וקורנליה - הוא בן 44 והיא בת 35 - מסרבים להביא ילדים לעולם, ובכך הם מבדלים עצמם מכל חוג חבריהם הוותיקים, האוחזים כולם בערימות של צאצאים טורדניים. הנתק ההולך ונפער בינם לבין בני דורם, מקבל תנופה מאותו היום שבו ג׳וש וקורנליה הכירו את ג׳יימי ודארבי בני ה־25, הנשואים זה לזה באושר מגניב. ג׳יימי (אדם דרייבר) חולם להיות דוקומנטריסט, ואילו דארבי מייצרת גלידות בעלות טעמים מאתגרים.



ג׳יימי הצעיר מעריץ את ג׳וש המבוגר ממנו ב־20 שנה. או לפחות כך הוא שב ומצהיר מדי כמה דקות; דארבי, נעימת המזג, מרעננת את זיכרון הנעורים האבודים של קורנליה, כשהיא גוררת אותה להשתתפות בחוג לריקודי היפ־הופ, ואף מרחיבה את אופקי עולמה הבורגני של המפיקה שקולת הדעת, בנבירה בדוכני פיצ'פקעס ותכשיטים בדולר.



השהות המוגברת בחברת זוג הצעירים, מחריפה אצל ג׳וש וקורנליה את התחושה של החמצת החיים, ובכך אף מעלה את מפלס החמיצות שלהם כלפי העולם הקולנועי שבתוכו הם מתפקדים מאז ימי נעוריהם. כך קורה שבמקום להשתחרר מהכבלים החברתיים שעטו על עצמם מאז כניסתם לעולם המבוגרים, ולחוות מחדש חוויות מרעננות, שוקעים ג׳וש וקורנליה עמוק עוד יותר בתוך שלוליות הדיכאון של ההזדקנות המוקדמת.



מכל התיאורים שפורטו לעיל, עולה תמונת עולם המוכרת היטב מסרטיו הישנים של וודי אלן, למשל. אותו חוג חברתי, אותו סוג של משבר ואכזבה המאפיין את בני גיל העמידה, אותן סוגיות של התעייפות מהעשייה האמנותית. כאלה היו למשל ״חנה ואחיותיה״, ״בעלים ונשים״, ׳׳מנהטן״ או ״אבק כוכבים״ ו״אליס״ ו״לפרק את הארי״, כולם סרטים מאת וודי אלן. באומבך, עם כל הכבוד, לא המציא פה משהו שלא נוסה בקולנוע האמריקאי כבר לפני 25 או 30 שנה. בעצם, באומבך עצמו חפר בנושא הזה בסרטו ״גרינברג״ (2010), שאף בו כיכב בן סטילר.



באומבך, יליד 1969, לשעבר ילד הפלא של הקולנוע העצמאי, ביים את סרטו הארוך הראשון כשהיה אך בן 26. מאז הספיק לכבוש את לב הביקורת הניו יורקית בסרטים כמו ״חיים בין השורות״ (2006) או ״פרנסס הא״ (2012), שעסקו בקשיים של בני גיל ההתבגרות, וכמובן בפחד מפני השתלבות בעולמם של המבוגרים. אף שגם ״כשנהיה צעירים״ משיק לנושאים האלה, הרי שהפעם מועד באומבך בעיקר משום שהוא משתדל לנוע אל עבר נקודת האמצע המשוערת של המיינסטרים באמצעים קומיים די מסורבלים.



בסרטו החדש מעצב באומבך כמה סצינות מביכות, שכמו נתלשו מקומדיות הקולג'ים של חברי כנופיית ג'אד אפאטו, שהשתלטה בעשור האחרון על האג׳נדה ההוליוודית. באחד המקרים עוקב באומבך אחר בילוי משותף של שני הזוגות - צמד המבוגרים וזוג הצעירים - בסדנה שעיקרה זלילת סמים ממוצא פרואני והקאות קולניות. הירוד בסרטי אדם סנדלר, למשל, לא היה נראה נמוך יותר מאשר קטעים מביכים אלה. גרועות הן גם אותן סצינות שבהן קורנליה ודארבי יוצאות לקורס היפ־הופ משותף או אלה שבהן ג׳וש וג׳יימי מדוושים על אופניהם בחוצות דאונטאון מנהטן, כאילו הם צאצאים חוקיים של קיד וקסידי. אלה הם בפירוש קטעים של התחנפות מודעת לעצמה אל אותו סוג קהל (אמריקאי בעיקר) הסבור כי סרטי פסטיבל סאנדנס הינם פסגת ההבעה הפילמאית.



ג׳וש, שסביבו חגה עלילת הסרט, איננו בבחינת דמות מעניינת. הלבטים שלו כקולנוען נראים ונשמעים כמו סתם נרגנות כרונית. לעומת זאת, תיאורו המוקדם כמי שיכול לקדם קריירה של תלמידים ושוליות, ג׳יימי למשל, נטול כל ביסוס בסרט עצמו. באומבך אף לא מותיר לצופים את הזכות לבנות לעצמם את הקונפליקט העקרוני - הזכות לאמת המוחלטת - המפריד בין הגיבורים, והוא נוטל משימה זו על עצמו. בכמה סצינות החותמות את הסרט, נראה סטילר כשהוא ניצב מול המצלמה ונושא באופן ישיר את טענותיו כלפי בני הדור הצעיר. ככה בונים שיעור באזרחות, אבל ודאי שלא עבודה קולנועית.



"פני מלאך"



כמו בן סטילר מהאייטם הקודם, גם דניאל ברוהל הגרמני הוא במאי סרטים. וכמו שכנו מלמעלה, גם הוא מאמין כי האמת היא הבסיס האחד והיחיד ליצירה קולנועית כנה. בניגוד לדוקומנטריסט סטילר, הרי שברוהל מגלם דמות במאי של סרטי עלילה, הסבור שדווקא באמצעות הפיקשן, ולא התיעוד הנאמן, הוא יוכל למצות את האמת.



וכך קורה שבידי ברוהל מופקד פרויקט קולנועי שאפתני - העתקה לבד של פרשת אמנדה נוקס ושותפיה, שעושה כותרות בעולם כולו מאז נובמבר 2007. נוקס, למי ששכח, היא אותה סטודנטית אמריקאית, שהואשמה ביחד עם החבר האיטלקי שלה, וגם עם סוחר סמים צעיר מחוף השנהב, ברציחתה של סטודנטית בריטית בשם מרדית קרצ'ר, כחלק ממשחק מין רב משתתפים. השלושה הורשעו בדין, לאחר מכן זוכו, ואז שוב הורשעו, ואך לפני חודשיים זוכו שוב על ידי בית משפט איטלקי.



צעירים הוללים, סמים בשפע, מין זמין וארבעה קורבנות מארבע מדינות שונות - בהחלט בסיס לסרט סנסציוני, שהדמות שאותה מגלם ברוהל, כמה מפתיע, משתדלת להימנע ממנו. במקום למלא אחר הוראות המפיקים שהזמינו ממנו סרט פופולרי, בוחר הבמאי הזה להתייחס לפרשת נוקס־קרצ׳ר כאילו היא אינה אלא גלגול עכשווי ליצירת הנצח של דנטה אליגיירי - "הקומדיה האלוהית". לא פחות.




מתוך "פני מלאך". צילום: יח"צ



החיבור (הטיפשי ביותר, יש להוסיף) בין מי שנחשבת לפסגת השירה האיטלקית לבין הסטודנטים ההוללים מעיר פרוג׳ה, אינו מצטמצם רק לעובדה שבשני המקרים מדובר באותו חבל ארץ - טוסקנה המלבבת. ברוהל חש קשר הדוק לדנטה משום ששמה של בתו הקטנה הוא ביאטריצ'ה, ממש כשם אהובת נעוריו של המשורר הדגול. כידוע, מותה בטרם עת של ביאטריצ'ה, בת פירנצה, הוא שדרבן בשלהי המאה ה־13 את דנטה לצאת למסע הפואטי שלו. ברוהל חש מיותם ממש כמוהו, משום שזה עתה התגרש מאשתו, וביאטריצ'ה הפרטית שלו נמצאת כעת בחזקת אמא, ורחוק מאבא המתגעגע כל כך.



במקום תחקיר רציני שישמש את הקולנוען גיבור עלילת "פני מלאך", צולל ברוהל לרוטינה של צריכת קוקאין, ומתוך ענני האבקה הלבנה צצים במוחו חזיונות של תופת, מפלצות מיתולוגיות, ועוד סוגים של קללות־עד המוטלות על המתים. הכל כמו קופץ החוצה מבתי השיר של דנטה. לבד מהתסריט המופרך, "פני מלאך" מבליט את דלות איכות משחקו של ברוהל, הנראה המום, ואולי גם משועמם מהסרט חסר התוחלת הזה. סביבו פיזרו האחראים להפקה פנים רעננות של נשים צעירות ומצודדות (קארה דלווין, קייט בקינסייל, ג'נביב גונט, סיי בנט). אך אללי, גם הן, כמו ברוהל, לוקות מאוד בכל הקשור לטכניקת המשחק.



מייקל ווינטרבוטום הבריטי, ש"פני מלאך" הוא סרטו העלילתי ה־25 (בנוסף לבימוי המון סרטי טלוויזיה וגם שני סרטי תעודה ארוכים), נודע בקרב אנשי תעשיית הסרטים כאדם לכל עת; במאי שאינו בורר בעבודה, ושולח יד לכל סוגה ובכל סגנון. סרטים פוליטיים לצד סרטי פשע; סיפורי רוק׳נרול וגם תיאור מאבקים לזכויות אדם. אפילו סרט פורנו בשם ״9 שירים״ ביים ווינטרבוטום בשנת 2004.



המוזר הוא שלפני עשר שנים עשה ווינטרבוטום את "טריסטרם שנדי" על פי ספרו הקלאסי של לורנס סטרן, שפורסם עוד באמצע המאה ה־18. הסרט ההוא התהדר במבנה הדומה ל״פני מלאך״. כלומר, סרט־בתוך־סרט העוסק בקורותיה של הסרטה מקוללת. בסופו של "טריסטרם שנדי" מגיע ווינטרבוטום למסקנה הנחרצת שלקולנוענים אסור לגעת בקלאסיקה ספרותית. עשור בלבד חלף מאז שהוציא איסור גורף שכזה, והנה ווינטרבוטום שב לזנב בעוד אחד מאבות המזון של ספרות אירופה. והרי הוא עצמו כבר יודע שזו שגיאה גסה.