"כבוד הנשיא בדעה שמן הראוי לעיין בדבר סידור התיישבות בגבולות הארץ עבור חלק מבני שבט זה. אומנם ברור גם לנשיא המדינה ולעוזריו שעשויות להתעורר מכלול של בעיות גזעיות, פסיכולוגיות ודתיות, אולם נראה שמבחינת הטווח הארוך רצוי להתחיל קמעא־קמעא בסידור מקומות קליטה עבור חלקים מבני שבט זה. מר בן צבי אף התבטא בזה הלשון: מוטב שיהיו בגבולות מדינת ישראל יהודים שחורים מאשר גויים לבנים״ (מכתב שכתב חיים גבריהו, מנהל המדור ללימודי יהדות, לחברי הכנסת אברהם הרצפלד ומיכאל חזני ב־13 במאי 1958. הנשיא המדובר הוא, כמובן, יצחק בן צבי).



השבט, השחורים, הבעיות. כל אלו מתייחסים ליהודי אתיופיה. מכתב כזה אולי היה מעורר היום סערה ומוציא אלפים לכיכרות, אבל אז, בשנות ה־50, ובעצם עד מבצע משה ב־1985, הוא היה חלק מהתלבטות שנמשכה ונמתחה במשך שנים - האם להעלות אותם מאפריקה.



אותו מכתב הוא חלק מעבודת דוקטורט מרתקת שהכינה ד״ר חן טננבאום־דומנוביץ ומתעסקת בשנים שבין 1985-1970, טרום מבצע משה. הלבטים, המאבקים וההתחבטויות הפנימיות שהובילו לעליית יהודי אתיופיה. ד״ר טננבאום-דומנוביץ התמקדה בעבודתה בדרג הפקידותי במשרדי החוץ, הקליטה והסוכנות, ובארגון אמריקאי יהודי, בראשותו של ד״ר גרנום ברגר, שפעל רבות לזירוז המהלך.



אין ספק שאותו טעם מר מאז מלווה אותנו גם היום. קחו, למשל, מכתב של אותו גבריהו, מנהל המדור ללימודי יהדות, לרב גולד שליט״א, שהיה ראש המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. גבריהו מצטט במכתב את הרב שריבוים, ששהה באפריקה וערך היכרות עם המקומיים. ״סידור תוכנית לחינוך יהודי עבורם הוא דבר החורג לגמרי ממסגרת השגרה״, נכתב. ״הפלאשים הם פראים יותר מן המרוקאים ומפגרים מאות בשנים. יש חשש של מחלות תורשתיות אצלם. מורשת היהדות שלהם גם היא מפוקפקת, אם כי יש מקום לסייע להם להתקרב יותר אל היהדות״.




ד"ר טננבאום-דומנוביץ. צילום: אלבום פרטי



ד״ר טננבאום־דומנוביץ אינה יוצאת אתיופיה, אבל גם עבודת התואר השני שלה עסקה בקהילה. היום היא מכירה היטב את מה שעברו ואת מה שהם חווים כעת.



״יוצא אתיופיה אמר לי פעם 'מבחינתכם באו מטוסים ולקחו אותנו. יום אחד היינו שם, ויום אחרי זה פה'. כשאתה מוחק היסטוריה לקבוצה מסוימת, אתה מוחק את התרבות״, היא אומרת. ״אני לא יודעת אם אנחנו שונים מעמים אחרים בקבלת הפנים, אבל יש איזה אתוס שאנחנו נקבל כל יהודי, והנה יש יהודי שמציב בפנינו אתגר. את האתגר הזה אנחנו לא מבצעים בצורה הכי טובה. לאנשים קשה לדמיין יהודי שחור. אני מספרת למכרים על מה אני כותבת, והם חילונים לגמרי, וגם הם שואלים 'את חושבת שהם באמת יהודים?'".



הדוח והסערה



לקח הרבה זמן עד שעיכלו פה את הרעיון. אומנם כבר בשנות ה-50 הסוכנות בנתה באתיופיה בתי ספר ובתי כנסת ונשלחו תשמישי קדושה, אבל הכל בחשדנות, בתהליך אטי.



בינואר 1973, ד״ר יוסף ליטבק, ששימש במחלקה לחקר העם היהודי בגולה באגף לתכנון ומחקר של משרד הקליטה, חיבר דוח בנושא עליית ביתא ישראל, כינויה של קהילת יהודי אתיופיה. עד היום בקהילה לא סולחים על הדוח, שדלף בסוף שנות ה-700 ל״מעריב״, ומיד אחרי הפרסום זכה להכחשה, ולטענה שהוא אינו רשמי ואינו מחייב.



״הפלאשים, עצמם, ברובם אינם מעו-ניינים בעלייה ורואים את עתידם באתיופיה מולדתם וארצם, פרט לאותם מעטים שהושפעו על ידי ישראלים ויהודים מבחוץ ושוכנעו על ידם כי בישראל ייטב להם״, נכתב בדוח. ״גם אשר למעטים אלה, קשה לאמוד אצלם, עבור כמה מהם המניע העיקרי לשאיפתם לעלות הוא תנאי החיים החומריים בישראל, ואצל כמה התודעה היהודית״.



דוח ליטבק לא היה רלוונטי, מאחר שכחודש לאחר מכן יצא הרב עובדיה יוסף בפסיקה שביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה שסללה את החלת חוק השבות על הקהילה.




עולים במבצע שלמה. צילום: נתן אלפרט



רק שהחיבוק לא היה מושלם. במסדרונות המושכים בחוטים היה עדיין חשש גדול מתהליך הקליטה. חנן עינור, שהיה שגריר ישראל באדיס אבבה, כתב במאי 1975 לשגריר בשווייץ: ״ההחלטה עלולה לעורר תקוות עלייה משיחיות בלב אלפי בני אדם פרימיטיביים, אנאלפביתים, חולים ומדוכאים שלעולם לא נוכל לעמוד בהן״. עינור הפך יותר מאוחר לתומך גדול בעלייה, ולאחר מותו ב-1993 הוקמה קרן שתומכת עד היום ועוזרת לבני הקהילה לרכוש השכלה.



במכתב אחר שמופיע בעבודת הדוקטורט, כתב רופין, מנהל במחלקת אפריקה של משרד החוץ: ״דרושה קפיצה מעל התפתחות של 600 שנה בין עולם המושגים והמנהגים של הפלאשים ובין עולמנו. לגבי רוב הפלאשים המבוגרים אין לראות כיצד יוכלו להיקלט בסביבה הזרה והמוזרה שלנו״.



שאלתי את ד״ר טננבאום־דומנוביץ האם אולי זו הייתה דאגה כנה, בשפה לא פוליטית. ״האנשים האלה אומרים שזה החלום הכי גדול שלהם״, היא ענתה. ״הם נאבקים, שולחים מכתבים ומתחננים, אז אתה באמת דואג לו? הוא יהודי, אבל אני גם לא חושבת שזה בא מאכזריות וכוונה להרע״.



ההכרה ביהדות הקהילה האתיופית הגיעה בתחילת 73', אבל עד מבצע משה, שהחל בסוף 84', חלף הרבה זמן. העניין היה תקוע. אפילו החלת חוק השבות נסחבה, עד שחברת הכנסת שולמית אלוני כתבה לשלמה הלל, אז שר המשטרה והפנים: ״במשך השנים הם הוכרו כיהודים, הם חיים כיהודים ואין כל הצדקה, בגלל קיצוניות של רבנים, ומחלוקת, שריח של גזענות נודף ממנה, להתעלם מהשבט הזה״.



המניע האמריקאי



ד״ר טננבאום-דומנוביץ התוודעה בזמן העבודה לדחיפה האמריקאית למען העלייה, דבר שהוצנע בספרי ההיסטוריה. ״כתבתי את התזה שלי על דפוסי הקליטה של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך״, היא מספרת. ״דיברתי על זה עם אמריקאי שגייס כספים והוא אמר 'את יודעת למה האמריקאים כל כך דחפו ותרמו לעלייה מאתיופיה? כדי שלא יגידו שהם גזענים'. זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה, אבל כשהתחלתי לעבוד על הדוקטורט, ראיתי שזו לא קונספירציה. זה גלוי. עליית יהודי אתיופיה מראה שהציונות והיהדות מכילות יותר מגזע אחד, ואם אתה מכניס שחורים, אתה מראה שאתה לא גזען. זה כבר לא רק לבנים״.



צריך לזכור שב-10 בנובמבר 1975, העצרת הכללית של האו״ם מקבלת את החלטה מספר 3379, שעל פיה ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. יהדות ארצות הברית נמצאת כבר במיינסטרים, בעוד האפרו-אמריקאים נדחקים לשוליים. בין היהודים יש לא מעט שפועלים למען השוויון ובטח נגד הקביעה שהם גזענים.



אחד הפעילים הוא ד״ר גרנום ברגר, יהודי מניו יורק, שיצא עם אשתו לסיור באתיופיה, ביקר בכפרי היהודים והגיע למסקנה שהם חייבים להגיע לישראל. ב-1974 הוא ייסד את האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה. זה אומנם לא היה ארגון גדול, אבל הוא היה קולני. ד״ר ברגר נהג לכתוב מכתבים לראש הממשלה, לסוכנות ולמשרד החוץ. הם היו עונים לו, והוא היה ממשיך.



ב-1978 הוא כתב מכתב ובו איום מפורש ואולטימטום: ״לאור ההתרחשויות הללו, הוועדה המנהלת שלנו החליטה לכתוב מכתבים למנחם בגין ולדולצ׳ין, ולהגיד להם שאם לא יובאו עד ה-1 ביולי 1,000 פלאשים לישראל, ואם אין התחייבות רשמית להביא את השאר לישראל עד סוף יוני 1979, לא תהיה לנו ברירה אחרת, אלא לפרסם מודעות בעיתונות האמריקאית, שבהן נאמר שהסיבה האמיתית לשמור אותם מחוץ לישראל היא בגלל שהם שחורים״.



1,000 עולים אומנם לא הגיעו, וד״ר ברגר לא פרסם את המודעות אחרי שדאגו להרגיע אותו, אבל העבודה שלו החלה לחלחל ביהדות ארצות הברית בלא מעט מקומות.



בדוקטורט של ד״ר טננבאום-דומנוביץ אפשר למצוא מאמר מערכת ביקורתי של עיתון יהודי בפלורידה. "העצרת הכללית של כינוס הפדרציות היהודיות הגיעה לשתי החלטות די טובות״, היא אומרת, ״אחת מהן מציבה את יהדות ברית המועצות בראש סדר העדיפויות של יהדות אמריקה. עוד אחת מצביעה על מצוקתם הדחופה של יהודי הפלאשה באפריקה. שתי ההחלטות מכוונות להצלת יהודים. ההבדל הוא שיהודי ברית המועצות מקבלים עדיפות. הם אשכנזים, מערביים, לבנים. הם מייצגים זיקה יהודית תרבותית ואינטלקטואלית. הם מתקדמים מבחינה חינוכית ותרבותית. אלה הם, בין אירופים אחרים, שהיו בראשם של אבות הציונות כשהם חזו הקמת מדינת יהודים שהפכה לישראל. הפלאשים לא מקבלים עדיפות. הם אפריקאים, שחורים. הם מייצגים מבחינה תרבותית ואינטלקטואלית מוזרות יהודית. הם מבחינה תרבותית וחינוכית מעולם אחר לגמרי. אף אחד מאבות הציונות לא חשב עליהם כשהוא חזה את הקמתה של מדינה יהודית חדשה שתהיה ישראל״.



מבצע משה התרחש בין נובמבר 1984 לתחילת ינואר 1985. אנשי ביתא ישראל פונו ממחנות הפליטים בסודאן, עברו לבלגיה, ומשם לתחנה אחרונה בישראל. במסגרת המבצע עלו 6,364 בני אדם.



שאלתי את ד״ר טננבאום-דומנוביץ מה המסקנה שלה מהכנת העבודה. היא חשבה רגע וענתה: ״גבולות של לאום הם לא משהו קשיח. הם מתרחבים ומתכווצים לפי החלטות של אנשים. הטענה שלי שגזע זה לא משהו מהותי, אלא שהחברה קובעת אותו, ואותה קבוצה יכולה להיות פעם גזע ופעם לא״.



ומשהו על האנשים שהגיעו מרחוק?


״יש שם אנשים עם כוחות מדהימים, משכמם ומעלה, והם צודקים. אף אחד פה לא יניח שאתה עורך דין, אלא שאתה מנקה, וזה בטח מעליב. אבל אני פחות חקרתי אותם ויותר בחנתי אותנו״.