כמה שורות בכתב יד על גבי נייר שורות - דיווח יבש ולקוני ביומן האירועים של כלא רמלה, מיום 30 באפריל 1962, העידו על דרמה שאיש בעולם, מלבד חברי הממשלה וקומץ שותפי סוד, לא ידע עליה:
00:18 - קצין תורן, מר מנס שמעון, הציב את הפרגוד בין חדר המפקד לתאו של האסיר.
00:20 - מפקד היחידה, מר מרחבי אברהם, ביחד עם 2 קצינות (כך במקור - ט"ב) עם אשתו של האסיר נכנסו ליחידה על מנת לבקר את האסיר בתאו.
00:43 - מפקד היחידה יחד עם הקצינות ועם אשתו של האסיר עזבו את היחידה.
01:00 - האסיר קיבל גיליון נייר כפול ומילוי בכדי לכתוב מכתב תודה לנציב.
״האסיר״ היה לא אחר מאשר רב המרצחים אדולף אייכמן, שנפגש עם אשתו, ורוניקה (ורה) אייכמן, לפני הוצאתו להורג. ההרשאה לביקור הלא שגרתי נתקבלה לאחר דיון קצר בישיבת הממשלה ב־18 במרץ 1962. מסמכים שנחשפו כעת על ידי גנזך המדינה חושפים כיצד נתקבלה ההחלטה: חודשיים לפני ביצוע גזר הדין העבירה אשתו של אייכמן, באמצעות סנגורו, בקשה לשר המשפטים דאז, דב יוסף, לפגוש את בעלה. יוסף העלה את הסוגיה בפני הממשלה ב־18 במרץ 1962. ״ראש הממשלה חושב שיהיה לישראל קשה לעמוד בביקורת בינלאומית אם לא תאפשר את הביקור״, אמר יוסף, ״ועל כן יש לעשות זאת במהירות ובחשאיות, ואם אפשר, בתוך 24 שעות״.
באותו היום הציגה שרת החוץ דאז, גולדה מאיר, את החלטת הממשלה גם בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: ״אני מתארת לי שרובנו בוודאי לגמרי שלמים עם כל המהלך... אבל ידוע שיש ׳צדיקים׳ רבים בעולם שהתעוררותם עכשיו תהיה הרבה יותר גדולה מהתעוררותם בזמן השואה, ולא נחוץ לנו לתת להם איזה פתחון פה בדבר שהוא לגמרי הומניטרי וסביר״.
״אני רק מקווה שיהיו סידורים כאלה שהיא לא תעזור לו לעבור באופן יותר מדי הומאני לעולם הבא״, העיר חבר הכנסת יעקב חזן (מפ״ם), וגולדה השיבה: ״ברור שיהיו סידורים שהיא לא תוכל לתת לו שום דבר״.
״אסור שעיתונאים יפגשו את גברת אייכמן״, הזהיר יו״ר הוועדה, מאיר ארגוב, ״היא תבוא, תראה אותו ותצא. בזמן שהיא תהיה בארץ איש לא ידע״. ״איש גם אינו מעוניין שהיא תעבור לעולם הבא בזמן שתהיה בארץ״, הוסיפה גולדה באירוניה.
אייכמן בכלא איילון. צילום: ויקיפדיה
עד לרגע חשיפת המסמכים בשבוע שעבר, נשמר סוד הביקור של אשת אייכמן מפני הציבור, ולא בכדי - המחשבה שהצורר זכה לאקט הומאני שכזה ודאי הייתה מקוממת רבים, כפי שעולה גם מאותו דיון עם גולדה: ״לכל רוצח ניתן דבר כזה, ובצדק, אבל לא ברוצח המדובר״, טען ח״כ חיים לנדאו. גולדה מיהרה להשיב: ״אם תהיה התחרות לבו של מי קשה יותר כלפי אייכמן - אני מוכנה לעמוד בתחרות. לא מדובר על כך אם הוא רוצח גדול או לא. כולנו יודעים מי הוא. אין לי גם שום סנטימנט לאשתו. אבל אין כל טעם שנכביד על עצמנו בדבר שאינו גורם לנו שום נזק. זה לא משנה את פסק הדין ואת ההוצאה לפועל, ולא נחוץ שנצטרך לעמוד ולהסביר מדוע כשאשתו רצתה לראותו בפעם האחרונה בחייו, אמרנו - לא״.
מעטים כאמור ידעו על הביקור ההוא, ״אני ידעתי על זה, איסר הראל סיפר לנו״, אמר השבוע רפי איתן, איש המוסד שעמד בראש צוות החטיפה של אייכמן, בתשובה על שאלתי.
אדם נוסף, לגמרי מחוץ למעגל שותפי הסוד הישראלים, שידע על ביקור אשת אייכמן בארץ כבר לפני 20 שנה, הוא עיתונאי חוקר צ׳כי בשם סטנדה מוטל (גוי, למרות שמו היהודי), חסר מנוח ועטור פרסים, בעל תוכניות תחקירים בטלוויזיה וברדיו הצ'כיים, המתחקה אחר פרשיות עלומות, במיוחד אחר פושעים נאצים שפעלו בצ׳כיה ולא נחשפו (בזכות פעילותו הועמדו כמה מהם לדין).
״ידעתי על הביקור, סיפרו לי על כך שני מכרים של אייכמן״, סיפר השבוע. בספרו, ״מאחורי מסך הזמן״, חקר מוטל את סיפורה של משפחת אשתו הצ׳כית של אייכמן, ורוניקה לבית ליבל, ורה ליבלובה, בשמה הצ׳כי, שהתגוררה בכפר מלאדה, בדרום צ׳כיה, סמוך לגבול האוסטרי.
בספרה השנוי במחלוקת, ״אייכמן בירושלים - דו״ח על הבנאליות של הרוע״, עסקה החוקרת חנה ארנדט בין השאר באירוניה ובאימה שבהיותם של הנאצים דווקא אנשים ״רגילים מן היישוב״, בעלי משפחות, מגדלי כלבים, אוהבי ילדים ומוזיקה. ואכן, גם סיפורה של משפחת אייכמן מתאפיין, לכאורה, בבנאליות אזרחית, מרכז אירופית - חיזור בכפר, חיי משפחה בעיר, אמא, אבא, ילדים. אמא נשארת בבית שהיה שייך פעם ליהודים, בעוד אבא הולך לעבודה, לתכנן ולבצע את חיסול היהודים באירופה.
סטנדה מוטל. חקר את סיפור משפחתה של אשתו של אייכמן. צילום: ויקיפדיה
חיזור גורלי
משפחת ליבל, בעלי משק ואדמות, הייתה המשפחה העשירה ביותר בכפר מלאדה, ושתי האחיות לבית ליבל, מריאנה וורוניקה, נחשבו ליפהפיות הכפר. אחרי מריאנה, הבכורה, חיזר קצין צ׳כי בשם קרל לוקאש, בוגר המכון הצבאי לגיאוגרפיה, שעוד יופיע בהמשך העלילה. השניים נישאו ב־1931. לורוניקה היה מחזר אחר, סוכן־נוסע של מקלטי רדיו, ולאחר מכן בעל זיכיון למכירת דלק מטעם חברת וקאום אויל קומפני, שהגיע למלאדה במסגרת עבודתו. שמו היה אדולף אייכמן.
ביומן הכפר, שתיעד את כל הזרים הנכנסים והיוצאים בקפדנות רבה (ראו צילום), נרשם אייכמן כמי שנכנס ויצא לכפר דרך קבע בשנים 1934־1944. ביומן נכתב שלן אצל קרל לוקאש, גיסו לעתיד - כנראה במסגרת חיזוריו אחרי האחות הצעירה לבית ליבל.
ואכן, בשנת 1935 נשאו חיזוריו פרי, ואייכמן, בעל החזות הבלתי מרשימה בעליל, זכה בידה של ורוניקה. ״כל הכפר הוזמן לחתונה הגדולה, שכללה תהלוכה ברחובות מלאדה״, מספר מוטל בספרו, ״החתן הופיע במדי אס־אס, ארגון שאליו הצטרף שנתיים קודם לכן״. ואכן, כפי שמעיד צילום החתונה, הכלה בפנים רציניות ובסרט עטור פנינים על ראשה, החתן בעל הפנים העקמומיות, במדי אס־אס שחורים.
אדולף אייכמן ואשתו ורוניקה ליבל ביום נישואיהם. צילום: מתוך הספר "מאחורי מסך הזמן"
תחילה הוצב אייכמן, אז אחראי על ״המדור לענייני יהודים״, בעיר הגרמנית פסאו, שם התגורר הזוג הצעיר עד כיבוש צ׳כיה, במרץ 1939. באותה תקופה זכה לקידום, תחילה כאחראי על המדור לענייני יהודים (Juden Referat), ולאחר מכן ״ראש הלשכה להגירה יהודית״ באוסטריה, ואחר כך בגרמניה. תפקידו היה לפעול להגירה הכפויה של היהודים מגרמניה ומאוסטריה ולהשתלטות על רכושם. מכאן ואילך עסק אייכמן ב״שאלת היהודים״ ברייך השלישי, בשטחים שנכבשו, סופחו או הפכו לפרוטקטוראט. הוא אף ניסה ללמוד עברית בכוחות עצמו והיה מסוגל לקרוא ולהבין עיתונים ביידיש.
יומיים לאחר כיבוש צ׳כיה, ב־15 במרץ 1939, ממש בסמוך ליום הולדתו ה־33, הגיע אייכמן לפראג (עיר שהייתה חביבה במיוחד על הקצינים הנאצים), והחרים וילה מפוארת בת שתי קומות ברחוב מוליך 22, ברובע פראג 6, אחד הרבעים המיוחסים של העיר. הבית, גילה מוטל, היה שייך למשפחה יהודית בשם פישר, ובעליו האמיד היה בעל בית חרושת לנקניקיות, עד שהגיעו הנאצים.
יחד עם הזוג אייכמן עברו להתגורר בווילה גם הגיס והגיסה, לוקאש ומריאנה. תוך זמן קצר הפכו שני הזוגות להורים - לזוג אייכמן נולדו שני ילדים, קלאוס ודיטר (לאחר מכן יתווספו אליהם עוד שניים, ריקרדו והורסט). ללוקאש ומריאנה נולדו שתי בנות. המשפחה המורחבת התגאתה בגיס המצליח, שנתמנה בינתיים לראש המחלקה היהודית בגסטאפו.
בעוד אייכמן בברלין קוצר הצלחות בחיסול היהודים, המשיך לוקאש לעבוד במכון הגיאוגרפי הצבאי בצ'כיה (יש אומרים שהעביר לאייכמן אינפורמציה על מתקנים של הצבא הצ׳כי). ״כמובן שהמשפחה טענה שלא היה לה מושג במה עוסק אייכמן״, מספר מוטל, ״וכמובן שקשה להאמין שלוקאש לא ידע במה גיסו עסק, כפי שקשה להאמין שלא עלה בדעתו אחרי המלחמה שהוא מתגורר בבית שהיה שייך למשפחה יהודית״.
עדות שקר
רגע לפני תום המלחמה, פרץ בצ׳כיה מרד אזרחים נגד הנאצים (״נזכרו קצת באיחור״, אומרת באירוניה אמי, רות בונדי, ילידת פראג). זמן קצר לאחר מכן, במאי 1945, העיד לוקאש בשבועה שאייכמן נהרג בזמן המרד. עדותו נרשמה אז, ואייכמן נרשם כמת.
לאחר המלחמה זומן לוקאש לבית הדין למשתפי פעולה בפראג - לא כי היה מקורב לאייכמן, אלא בשל העובדה שלא לקח חלק במרד הקצינים הצ׳כים. על פי המסמכים, טען לוקאש להגנתו שהוא פטריוט צ׳כי ואף העניק מקלט בביתו לאסיר רוסי, וכך, בתום הדיונים הושת עליו קנס כספי והוענקה לו תעודת יושר מטעם השלטונות הצ׳כיים. לימים הודיע צייד הנאצים, שמעון ויזנטל, כי לא יעמוד על הענשתו של לוקאש, שכן ברור ששיקר כדי להגן על משפחתו, עניין שניתן להבינו.
בארכיונים גילה העיתונאי החוקר סטנדה מוטל מסמך נוסף, מזעזע בהרבה: נציג צ׳כוסלובקיה בוועדה הבינלאומית לחקירת פשעי מלחמה, מודיע למשרד הפנים הצ׳כי כי ״המחלקה למודיעין פוליטי אינה עומדת על מסירת אדולף אייכמן לידי משרד הפנים הצ׳כי, שכן מלבד הגליית יהודים לעיר אוסטרבה בשנת 1939, לא קיים שום חומר מפליל נגד הנ״ל״. על החתום: ד״ר סטנייק. התאריך: 16 באפריל, 1946.
״נדהמתי כשגיליתי את המסמך הזה״, מספר מוטל, ״לא רק מפני שהייתה שם טעות בתאריך ההגליה של יהודי אוסטרבה, אלא בעיקר בגלל חוסר העניין שלהם באייכמן. אז אומנם לא ידעו על כל מעלליו, אבל אילו היו רוצים לדעת, בשנת 46' היו יכולים בקלות לפנות לנציגי הקהילה היהודית ולשמוע מהם מה עשה אייכמן במלחמה״.
בסופו של דבר, הועמד לדין רק אחיה של ורה אייכמן, פרנץ ליבל, ששירת כמפקד הגסטאפו בעיר הרדץ קראלובה. הוא נשפט והוצא להורג. שאר בני המשפחה התפזרו לכל עבר - מלבד לוקאש ומשפחתו. הוא המשיך לעבוד במכון הגיאוגרפי כמודד קרקעות, ולהתגורר באין מפריע בווילה המוחרמת - לא רק עד תום המלחמה, אלא במשך 20 שנה לאחר מכן. לאיש לא היה אכפת אחרי המלחמה מי היו בעלי הבית הקודמים, שכנראה נספו בשואה, כפי שאיש לא התעניין בגיסו של אייכמן. בסרט ״מבוך השקרים״, המתאר את מאמציו של התובע הגרמני פריץ באואר להביא פושעים נאצים לדין (מבוסס על סיפור אמיתי), מומחש היטב חוסר העניין בגורל היהודים ובמעשי הנאצים לאחר המלחמה. ״זו הסיבה לכך שבאואר העדיף להעביר את המידע על אייכמן ישירות לידי המוסד ולא לידי הרשויות הגרמניות״, מספר רפי איתן, ״הוא חשש שהגרמנים ימסמסו את זה או יזהירו אותו, כפי שאכן קרה עם ד״ר מנגלה, שביקר בגרמניה, והוזהר על ידי חבריו בממשל שמחפשים אותו״.
להילחם למען היטלר
בעדותו בפני בית הדין אחרי המלחמה, סיפר לוקאש כי אייכמן הופיע בפעם האחרונה בווילה ב־29 באפריל, 1945, וכי משפחתו עזבה כבר שישה שבועות קודם לכן. לדבריו, ״אייכמן ארז במהירות כמה חפצים, הזמין מונית, ואמר שהוא נוסע ל'קן הנשרים', 'להילחם למען היטלר'״, סיפר.
בהמשך נודע כיצד אייכמן נמלט - תחילה לאזור צ׳סקה בודיוביצה, ומשם לבאדאאוסה שבאוסטריה, שם חיכתה לו משפחתו. משם הגיע, בזהות בדויה, תחת השם אוטו אקמן, למחנה שבויים אמריקאי, הצליח להימלט, התיישב בכפר אוסטרי קטן תחת השם אוטו הניגר. בתחילת 1950 הגיע אייכמן דרך הרי טירול לרומא, שם, בסיוע גורמים בותיקן, צויד בתעודת מעבר של הצלב האדום על שם ריקארדו קלמנט. ביוני 1950 הפליג לארגנטינה, שם חיכה לו קרלוס פולדנר, קצין אס־אס וסוכן של המודיעין הגרמני, שארגן לו דירה ודאג להנפקת תעודת זהות ארגנטינאית.
הוא גר בתחילה במחוז טוקומאן, בצפון ארגנטינה, שם עבד כראש צוות בחברת קאפרי שייסד פולדנר. החברה עסקה באיסוף נתונים לצורך הקמת תחנות כוח הידרו־אלקטריות והעסיקה כמה מאות אנשי אס־אס לשעבר. מארגנטינה יצר אייכמן קשר מכתבים עם ורוניקה אשתו, וארגן את הגעת המשפחה אליו. אשתו וילדיו עזבו במפתיע את אוסטריה ביולי 1952 והגיעו גם הם לארגנטינה.
בקיץ 1953, בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת אוליבוס שבצפון בואנוס איירס. בעל הדירה היה אוסטרי בשם פרנציסקו שמיט. אייכמן ניסה את מזלו ללא הצלחה יתרה בהנהלת מכבסה, כבעל חנות הלבשה ולבסוף כמנהל חוות ארנבות בעיר קטנה, כ־70 קילומטרים ממקום מגוריו. ב־1956 שלח מכתב ממחבואו בארגנטינה לקנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, ובו הציג עצמו בשמו וביקש לשוב לגרמניה. הוא צופה שיישפט בגרמניה על חלקו במלחמה, כתב, אך אינו סבור שיישלח לתקופת מאסר ממושכת. לא ידוע אם אדנאואר השיב על המכתב.
שלושת הילדים הראשונים של ורה ואדולף אייכמן נולדו בגרמניה, באוסטריה ובפראג - קלאוס, הורסט אדולף, ודיטר הלמוט. הרביעי, ריקרדו, נולד ב־1955 בארגנטינה. לאחר הוצאתו להורג של אייכמן עברו ורה ובנה הצעיר חזרה לגרמניה, שם חיו בעוני, ונעזרו מדי פעם במשפחתה. ריקרדו נעשה ארכיאולוג, מומחה לארכיאולוגיה של אזור הסהר הפורה. הוא אנטי־נאצי במופגן, ובתחילת שנות ה־90 אף נפגש עם צבי אהרוני, אחד מחוטפי אביו. ״הוא מבין לגמרי את עניין החטיפה וההוצאה להורג״, מעיד סטנדה מוטל.
ורוניקה אייכמן מתה בשנת 1993. בבית הקברות בכפר מלאדה נמצאת עד היום אחוזת הקבר המשפחתית המטופחת של משפחת ליבל. קרל לוקאש מת בשנת 1982. בתו חיה באוסטריה, ומכחישה כל ידיעה על יחסי הוריה עם אייכמן. בעיר לינץ קיימת עד היום חברת "אדולף אייכמן ובניו".