פחות משבוע חלף מאז נאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין ועד להתבטאות המקוממת של האמן עודד קוטלר. פחות משבוע שהוכיח עד כמה רחוקים שבטי ישראל מחזון האחדות של נשיא המדינה, בעיקר נוכח מערכת הבחירות הפרועה. פחות משבוע שבו בשם ערכים כמו חופש הביטוי, שלטון הרוב (״אנחנו קיבלנו 30 ואתם 20״) והדמוקרטיה מתנהלת כאן מלחמה שבה מותר להגיד הכל, להילחם על הכל וגם להיות נכון לאבד את הכל, בחברה שממילא היא רופפת.



חופש הביטוי הוא מקודש בדמוקרטיה. כשאמנים מביעים חשש מפני פגיעה בו - הם צודקים. בלי החופש ליצור ולומר דברי ביקורת לא יתממש לעולם הרעיון הדמוקרטי ועלולה להתרחש בקלות רבה מדי פגיעה בזכויות האדם. יחד עם זאת, חופש הביטוי אינו ערך מוחלט. מדינה בהחלט רשאית לקבוע לעצמה גבולות.



חופש הביטוי אין פירושו להגיד או לעשות ככל העולה על רוחנו בלי להתחשב באנשים או בערכים אחרים שעלולים להיפגע כתוצאה מכך. מה שמתרחש כאן בשבוע האחרון הוא ניסיון ציני לאלץ את המדינה להעניק הכשר לדברים שעלולים לפגוע במהותה, בשם אותו ״חופש״.



מכיוון אחד, ההצגה בתיאטרון ״אל־מידאן״ בחיפה, שנכתבה בהשראתו של מחבל שרצח את החייל משה תמם ז״ל, ונהנתה עד כה מסבסוד ציבורי בהיותה חלק מסל התרבות של ילדי ישראל (ההחלטה להקפיא באופן גורף את תקציב התיאטרון כולו אינה במקומה). ומהכיוון האחר, הסרט ״אל סף הפחד״, המבקש לתאר את ״הפן האנושי של הרוצח יגאל עמיר״, והיה מיועד להקרנה בפסטיבל ירושלים, שנהנה אף הוא מסבסוד ציבורי.
מותר למדינה להחליט שיצירות המבקשות להציג רוצחים באור אנושי או כגיבורים טרגיים הן מחוץ לתחום. מוטב לה להחליט שקידום תיאוריות היסטוריות שנמשחו בשקר, כמו הכחשת שואה או ״מדינת אפרטהייד״, לא יזכו
הבהמות מנאומו של קוטלר מסוכנות הרבה פחות מהכבשים הפוליטיות שמתבוננות בתיאטרון האבסורד שמתגלה לנגד העיניים ובוחרות לשתוק מחשש למחיר פוליטי למימון ציבורי, ונרטיבים שמפארים מחבלים או שוללים את זכות הקיום של המדינה לא יזכו להכרה ציבורית. רוצים לראות? אחלה. על חשבון הזמן והכסף הפרטי. לא בתוכנית הלימודים וללא מימון ציבורי.
האמת, יאמרו המתנגדים, חזקה מכדי להתמודד עם ניסיונות לערער עליה. היא עלולה לאבד מכוח השכנוע שלה אם היא נזקקת לכוח הזרוע. ייתכן.
אין פה באמת ויכוח בין ימין ושמאל, אלא הבנה מפוכחת שגם הדמוקרטיה צריכה להתגונן. ולכן חופש הביטוי לא יכול להיות עיר מקלט של שיטות פוליטיות להשלטת קו אידיאולוגי קיצוני באמצעים אמנותיים. גם את הטענה שיש להעריך אמנות אך ורק על פי רמתה ולא על פי תוכנה (כאילו שילדי כיתה ה' שרואים את ״הזמן המקביל״ יוכלו באמת לעשות את אותה ההבחנה), ואת הטענה שמי שאינו אמן אינו רשאי לקחת חלק בוויכוח - יש לדחות על הסף. הוויכוח הוא ערכי ודמוקרטי ולא רק מקצועי ואמנותי. לכן, הבהמות מנאומו של קוטלר הן לטעמי מסוכנות הרבה פחות מהכבשים הפוליטיות שמתבוננות בתיאטרון האבסורד שמתגלה לנגד העיניים ובוחרות להמשיך ולשתוק מחשש למחיר פוליטי כלשהו.