זה היה ביום שני השבוע, לפני 60 שנה בדיוק. "קסטנר מכר את נפשו לשטן", כך כתב שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי בפסק דין מהדהד, שבו האשים את ד"ר ישראל קסטנר, כי בהיותו ממנהיגי יהדות הונגריה שיתף פעולה עם הנאצים בשואה. זאת, לאחר שהלה הגיש תביעת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד, איש "המזרחי", שיצא נגדו בהאשמה דומה.
 
באותו זמן היה דן שמר, לבית שרמן, צבר יליד חיפה, משוחרר טרי מהצנחנים, שבילדותו, כחניך בית"ר, הדביק כרוזים של אצ"ל ולח"י. פסק הדין של השופט הלוי לא נתן לו מנוח. "יום אחד פגשתי ברחוב את זאב אקשטיין, שאותו הכרתי מהשירות בצבא", הוא משחזר, "בדיוק אז הייתה הנסיגה מסיני, והוא שאל לדעתי על המצב. לאחר שהשבתי לו, הוא שאל אם אני מוכן לעשות משהו רציני. הסכמתי בלי לשאול שאלות נוספות. כשנפגשנו שוב, כעבור זמן, התברר שה'משהו הרציני' היה להרוג מישהו".
 
מה הניע אותך להסכים?

"המצב הגרוע בארץ. הדעות הפוליטיות שלי היו אז סופר־ימניות, גם אם לא היה לי קשר לשום ארגון ימני קיצוני. התכוונו לעשות משהו שיחולל רעש, ושאולי יגרום לוויתור על הרעיון לסגת מסיני".
 
הירייה הנוספת
 
3 במרץ 1957, דקות אחרי חצות. רחוב עמנואל 6 בתל אביב. קסטנר הגיע לביתו בתום משמרת של עריכת לילה בעיתונו, "אוי קלט", לאחר שהוריד בדרך את העורך ואת הכתבנית. "הגענו לשם בג'יפ שגנבתי מקרבת מקום", נזכר שמר, "היה לי ניסיון מהשירות בצנחנים".
 
58 שנה לאחר מכן, שמר, בן ה־81, איננו יודע של מי היה הג'יפ שסחב. אני מקריא לו את הידיעה שהופיעה למחרת הרצח ב"מעריב": "בעקבות ידיעה של אדם, אשר ראה ג'יפ דוהר ממקום ההתנקשות, מצאה המשטרה ג'יפ 'ויליס' אפור ליד גן החיות, מרחק דקות אחדות מביתו של ד"ר קסטנר. הג'יפ, השייך לחברת מקורות, נגנב זמן קצר קודם לכן ממקום חנייתו בפינת הרחובות אלחריזי־שלמה המלך. כדי להתניע את הג'יפ באין מפתח להצתה, התניע אותו המתנקש באמצעות נייר כסף. בין העצורים בשוגג היה עובד מקורות, שהג'יפ היה ברשותו".
 
דבר ההתנקשות לא היה הכותרת הראשית של העיתון אז. זו הוקדשה לנושא מדיני: "הממשלה תאשר את החלטת הנסיגה מסיני (בתום מבצע קדש - יב"א). בן־גוריון מקווה למנוע משבר בקואליציה". מתחת לידיעה הנרחבת על ההתנקשות, הופיעה מודעה של תנועת החירות: "בני המולדת! הפגינו בהמוניכם נגד אסון הכניעה של ממשלת בן־גוריון!". 
 
"בהתנקשות היינו מעורבים רק אקשטיין ואני", מעמיד שמר דברים על דיוקם. "הפרסומים שלא היינו לבדנו, הם שטויות. בספר שלו, אקשטיין, שהיה פטפטן גדול, שינה את העובדות. או שהוא שכח פרטים, או שניסה לייפות את המציאות. אם אני לא טועה, הוא גם כתב שנוסף לשלוש היריות הייתה עוד ירייה. לא היו דברים מעולם. לא רק שלא שמעתי ירייה נוספת, אלא גם ביליתי כמה שנים טובות באותו תא בכלא עם האיש הזה. אם זה היה כך, אין מצב שהוא לא היה מזכיר את זה באיזשהו אופן".


דן שמר בעת מעצרו. צילום: פאול גולדמן
 
לטענת שמר, בשעה שהמתין בג'יפ בסמטה סמוכה, לא היה עד ראייה להתנקשות בקסטנר, ש"מעודי לא ראיתי אותו". הוא לא ראה ולא שמע דבר, פרט לשלוש היריות מאקדח תופי, שהמתנקש אקשטיין - סוכן הש"ב שהחליף צד, מאוהד מפא"י לאיש הימין הקיצוני - הוציא מסליק של הלח"י בכפר סבא, ובשלומיאליות השאיר בג'יפ. הכדור הראשון היה עקר, כך העלו החוקרים. הכדור השני ננעץ בדלת מכוניתו של קסטנר, שנפגע מהכדור השלישי, כשניסה להימלט.

מה עם הפרסום ששלושה נראו נמלטים מהג'יפ?

"זה סיפורי הופמן".
 
שמר עשה את דרכו ברגל לביתו במהירות יחסית, משלה את עצמו שלא יאתרו אותו. למחרת בלילה התדפקו השוטרים על דלתו. "היו להם רשימות", הוא מציין, "אקשטיין מסר להם שמות של מקורבים לחוג 'סולם' של ישראל אלדד, שלא הייתי ביניהם. וגם אריאל אלישווילי, עד המדינה, מסר שמות של חבר'ה מהגדוד בצנחנים. הוא ציין את כל מי שזכר משם. כשהגעתי למעצר, הייתה לנו פגישת מחזור. התאים לאלישווילי לזמר עלינו. הוא הועסק על ידי הש"ב כמלשין".
 
הודית?
 
"כשחקרו אותי, נתתי הכחשה טוטאלית".
 
מסרת אליבי?
 
"סיפרתי שהייתי עם בחורה ליד כיכר דיזנגוף. אפילו לא טרחתי לתאם איתה. אקשטיין אמר שאם אתפס, שאדרוש את עורך הדין יעקב חרותי, מהימין, אבל הבנתי שזה יסבך אותי. כעבור שלושה ימים כבר הסכמתי לתת הודאה. במשפט הכחשתי שוב בעצת עורך דיני. שאלתי אותו איך אפשר להכחיש לאחר שמודים בחקירה. 'ככה זה במשפטי רצח', אמר".
 
בעצם, לא היה לך במה להודות. לא לחצת על ההדק.
 
"החוק לא מכיר בכך. מי שסייע לרצח, מואשם גם הוא ברצח. ומה לי ולזה? בתקופת המעצר, בקישלה ביפו, זה היה קשה. פתאום נקלעתי לעולם אחר, מוקף באסירים מהעולם התחתון על אמת, לא כמוני".
 
לא חומר של בית סוהר
 
בעודו עצור, שמע שמר על מותו של קסטנר הפצוע. "ד"ר קסטנר מת הבוקר!", זאת הייתה הכותרת הראשית, שהופיעה בבוקרו של 15 במרץ 1957. נמסר שמצבו החמיר והידרדר, לאחר שכבר שוחח עם קרובים וידידים. עם מותו, הומר סעיף האישום לרצח.
 
ואז חטפת מאסר עולם, אני מעיר לשמר. "מה לעשות, זה החוק", הוא מגיב, "ראשון רמז לי על הצפוי החוקר הטוב, צבי אהרוני, שכעבור זמן לא רב עבר למוסד והיה מלוכדי אייכמן. 'אתה יודע שתקבל מאסר עולם?', הוא שאל אותי בביקור אצלי בכלא. חטפתי שוק. זה לאבד את החיים בבת אחת. תשעה חודשים ישבתי ברמלה ואחר כך בתל מונד. זאת הייתה השתלמות בקרימינולוגיה על חשבון המדינה".

התחרטת, כששמעת על מותו של קסטנר?

"אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי. לא בוכים על חלב שנשפך".
 
עם השניים נידון למאסר עולם גם יוסף מנקס, יוצא לח"י, שהיה מבוגר מהם, ובראשית המדינה נידון למאסר כחבר במחתרת צריפין, שאנשיה הואשמו בהנחת פצצה בשגרירות ברית המועצות. מנקס הואשם כיוזם ההתנקשות בקסטנר וכמי שסיפק את הנשק לאקשטיין.
כששמר נשאל על המאסר, הוא משיב: "בסדר, שום דבר מיוחד. היו שם טיפוסים מעניינים. כעבור זמן לא רב הועברתי לעבודה במשרד".
 
ישבת עם אקשטיין?

"רק כשהועברתי לתל מונד, שם הוא נכלא מההתחלה. נראה לי ששנינו קיבלנו יחס מיוחד".

איך העברת את תקופת המאסר?
 
"העסקתי את עצמי 24 שעות ביממה. מההתחלה עבדתי במשרד. בתקופה מאוחרת יותר, אחרי מרד שאטה, ב־1958, הגיע נציב חדש, אריה ניר, איש משטרה לשעבר. הוא שינה לגמרי את מדיניות בתי הסוהר, שהנהיג קודמו ד"ר צבי חרמון, ובין השאר העביר הוראה שאסור להעסיק אסירים במשרד. כנראה חשש שיגלו סודות. עברתי לנגרות עד שלאט־לאט החזירו אותי למשרד".
 
את הודעת השחרור המוקדם קיבל בהפתעה. "שכבתי על המיטה וקראתי ספר, כששמעתי בחדשות ברדיו כי נשיא המדינה זלמן שז"ר 'החליט להפחית את עונשו של דן שמר'. זאת, אגב, לאחר שקודמו, יצחק בן־צבי, קצב את מאסר העולם שלנו ל־15 שנה. באותו רגע דפקתי על הקיר אל אקשטיין, שהיה מעברו השני. 'עכשיו שמעתי', אמר. הוא השתחרר חצי שנה אחרַי, כמו יוסף מנקס, שישב ברמלה. עד היום אני לא יודע מה עמד מאחורי ההחלטה של השחרור המוקדם".
 
ידוע לך על פרסומים שלפיהם התערב ראש השירותים החשאיים, איסר הראל, אצל בן־גוריון למען הקדמת שחרורכם?

"לא ידוע לי על כך, אבל הם כנראה הגיעו למסקנה שלא היינו פושעים במובן של פושעים, אלא שכל העסק היה אידיאולוגי. ממש לא היינו חומר של בית סוהר". 
 
כשאמרו לו שישוחרר למחרת, ביקש שהשחרור יתבצע בשעת בוקר מוקדמת, מיד לאחר הספירה. "רציתי למנוע את ההו־הה של הצלמים, שלקחתי בחשבון שיארבו לי", נזכר שמר, "הספיק לי שכמה ימים קודם לכן, כשבא הנציב ניר להודיע על השחרור שלי, הוא היה מלווה בפמליה מהתקשורת".

נפרדת מאקשטיין?
 
"כן, אז כבר חזרנו לדבר, לאחר שבתקופה מסוימת נהיינו ברוגז על רקע אישי. הוא טיפוס קשה. אף פעם לא היינו חברים. גם לא בצנחנים".
 
מהכלא לבמה
 
את הפרק הבא בחייו, אחרי המאסר, עשה בתיאטרון. "תוך חודש התחלתי להשתתף בחזרות על הצגת 'שלושת המלאכים' בתיאטרון אהל", הוא מספר.
 
היית שחקן לפני המאסר?
 
"רק בחוגים דרמטיים בבית הספר בתל אביב. המדריך שם היה אברהם ניניו, מי שלימים ביים את ההצגה באהל. המשכתי בהצגות בכלא, בבימוי אלברט כהן. אלה היו בעיקר ערבי מערכונים ותפקידים ראשיים בהצגות 'המרד על הקיין', 'בני ערובה', '12 המושבעים' ו'החייל האמיץ שווייק'. אני זוכר את אלברט כבמאי נהדר. יצאנו להציג גם מחוץ לכותלי הכלא, כמובן עם שמירה. פרט לי, אסיר העולם, השחקנים היו עברייני רקק כאלה.
 
"כשהשתחררתי, הגעתי ישר לאהל, אל ניניו שביים את 'שלושת המלאכים'. פגשתי שם את ותיקי התיאטרון, ביניהם יעקב איינשטיין ובצלאל לונדון, האבות של אריק איינשטיין וירון לונדון. זאת גם הייתה ההצגה הראשונה שבה השתתף זאב רווח. בהצגה הבאה, שבה השתתפנו שנינו, 'בלי עין הרע', ערב אחד הוא הבריז והוקפצתי לתפקיד המאהב במקומו.
 
"יותר לא שיחקתי באהל והמשכתי לנהל שם הצגות. הרגשתי שלא מתאים לי להיות על הבמה. משחק זה מאבק בלתי פוסק ולא תמיד הכישרון קובע. צריך בשביל זה אופי אחר. ומה שהכי חשוב - להיות כל הזמן במקומות הנכונים, כדי שבמאים יראו אותך ולא יגידו שהם לא זכרו אותך. זה לא היה בשבילי".
מתיאטרון אהל הגיע שמר לתיאטרונו של גיורא גודיק, בתחילה למבחנים ולחזרות ל"כנר על הגג", שעליהם שמע מאלברט כהן. שמר כבר היה נשוי לנגנית הקונטרבס של הפילהרמונית טליה מנזה, גיסתו של כהן, לאחר נישואי בזק חפוזים. בעודו נשוי לה, הנץ הרומן שלו עם הזמרת והשחקנית אתי גרוטס, רעייתו השנייה, הנמשך עד עצם היום הזה. "את אתי הכרתי במבחנים ל'כנר על הגג', היא עשתה עלי רושם טוב מאוד", הוא מספר. 
 
גודיק ידע על שנותיך בכלא?

"כל העולם ידע. הרי כשרק נכנסתי קודם לכן להצגה 'שלושת המלאכים' באהל, היו צקצוקים והתלחששויות באולם. גם גודיק ידע, אבל הוא היה זקוק בדחיפות למנהל הצגה, לאחר שהמנהל הקודם שלו, משה רז, עזב עם אשתו רבקה רז, כוכבת 'גברתי הנאווה'".
 
איך היה לנהל הצגה במקביל לפריחת הרומן עם אתי?
 
"זה לא השפיע. אתי חטפה שם קנסות כמו כולם".
 
הם נישאו באולמי רות בתל אביב, ב־17:00, כדי להספיק להגיע משם להצגה. גודיק לא הגיע. "כל השחקנים באו לחגוג איתנו, לרבות טופול", נזכר שמר. הוא המשיך לפעול אצל גודיק במחזות הזמר "איי לייק מייק" ו"קזבלן", ומשם פילס לעצמו דרך כמנהל הצגה מהמיומנים והבולטים בארץ, שגם הגיח להפקות בינלאומיות בחו"ל, כולל הצגות "כנר על הגג" באירופה ובדרום אפריקה. מתפקידו הניהולי ניתר לא אחת שוב לבמה. ב"שיער", היה נכנס לאולם לפני ההפסקה לבוש במדי שוטר ואומר לקהל המופתע - "צפיתם במחזמר זימה וכולכם במאסר".
 
הקריירה ההפקתית והניהולית של שמר הייתה עשירה, אבל כעת, לאחר מעשה, הוא איננו מנסה לייפות. "מילאתי תפקיד שהיה שנוא על כולם", הוא מודה, "תמיד הייתי כעין רס"ר והיה עלי להפריד את התפקיד ממה שאני במציאות". 
 
לפני קרוב ל־20 שנה חדל לנהל ולהפיק. "די, כמה אפשר?", הוא שואל. במקום לצעוק על הצוותים שהעסיק, הוא מדבר בביתו, בהרצליה, אל אלפי הבולים המסודרים אצלו באלבומים כמו במסדר צבאי.
 
בשנים האחרונות שמר ממעט ללכת להצגות. "אני מתקשה בהליכה בשל פגיעה בעמוד השדרה", הוא מעיד על עצמו ומצביע על הקלנועית שלו, שאיתה הסתבך בתאונה לפני שלושה חודשים. "עליתי עם הקלנועית לאוטובוס, הנהג טס כמו משוגע, וכשהוא עשה סיבוב חד, נפלתי באוטובוס עם ה'פרייבט' שלי".
 
לבסוף, האם אתה מצדיק כיום את המעשה שלכם?
 
"בשום פנים ואופן לא. כיום, אני חושב שגם אם קסטנר העיד לטובת הפושע הנאצי קורט בכר ושותפיו, לא מגיע מוות על זה. ערבים, שהורגים פה בדם קר יהודים על ימין ועל שמאל, לא מחסלים אותם. מצד שני, אם אני במקום קסטנר, אני לא בטוח שהייתי מתנהג בתקופת השואה אחרת. לו יכולתי להציל שם את המשפחה שלי? בוודאי שהייתי עושה למען זה כל מה שהייתי יכול".
 
שטף דבריו נעצר לרגע, ואז הוא מוסיף: "כמה יהודים שקסטנר הציל בשואה, בעדויות שהעניק למען הנאצים הוא הרג יותר".

את עצמך האשמת מתישהו?

"מעולם לא. כמו לרבים אחרים, גם לי היה ברור שקסטנר שיתף פעולה. אין ויכוח על זה. מי שאומר אחרת, הוא עיוור".
 
פגשת אי פעם את בתו, סוזי מיכאלי, או את נכדתו, חברת הכנסת מרב מיכאלי?

"אף פעם. אבל את סוזי הייתי רואה. היה לה קיוסק של פיס בדיזנגוף, מול משרדו של אברהם דשא פשנל".
 
לא ניסית מתישהו להידבר איתה?
 
"לשם מה? אבל השותף שלי (כך שמר מכנה את אקשטיין) נפגש איתן. הוא חולה דברת".
 
איתו אתה בקשר?
 
"משתדל שלא. באחרונה ראיתי אותו בהקרנה חגיגית בסינמטק של סרט תיעודי על הפרשה. הוא ישב שתי שורות לפנַי, אדון אקשטיין, אבל לא נוצר בינינו מגע".