1. גרסת גלעד


בשבוע שעבר, במסגרת פרויקט של "ידיעות אחרונות" לציון עשור להתנתקות, זכינו לקרוא שוב את גרסת הסנגוריה של גלעד שרון למעשי אביו. ילדים טובים השאיר אחריו שרון המנוח. אחד נטל על עצמו את עבירות מערכת הבחירות שלו וישב עבורו בכלא. השני מוכן להשפיל עצמו בתערובת נדירה של דמגוגיה, מניפולציה ושקרים כדי לשכתב את ההיסטוריה ולספר למי שלא שם לב שההתנתקות הייתה נפלאה, שמצבנו הביטחוני השתפר פלאים, ושמאז שאבא שלו שלח את השופלים להרוס לאלפי אנשים את הבית, חייהם הפכו גן עדן.



זה מאמר שכתב איש שלציניות שלו אין גבולות. רוב המפונים, אפשר להבין ממנו, בכלל לא מתגעגעים לבית שאבא שלו הרס להם. לא מתגעגעים אמרתי? הם אפילו שמחים שעזבו אותו. "התחלנו לחיות", סיפר לגלעד חבר שלו, ממפוני גוש קטיף, שכנראה התנתק בכיף. מבעד למשקפיים הוורודים של שרון הצעיר לא רואים את המגורשים שגרים כבר עשר שנים בקרוונים, לא את מי שניסו להתאבד ולא את מי שסובלים עד היום מבעיות נפשיות. לא מבחינים בנוער שנשר ממסגרות החינוך ובמי שהידרדרו לסמים. לא מזהים את האנשים שחלו ואת אלה שישבו בבית שנים ללא תעסוקה ואכלו את הלב.



מבעד לזגוגיות העכורות הללו לא רואים אפילו את דוח ועדת החקירה הקשה שחיבר השופט אליהו מצא על מצבם של מי שהתגוררו בגוש. בקיצור, מפונים יקרים, אם לא הבנתם עד היום כמה שיחק לכם מזלכם, צלצלו לגלעד. הוא כבר ישכנע אתכם.



לגלעד שרון יש גם הוכחה שמהלך ההתנתקות היה מוצלח. לבד משוליים סהרוריים, הוא מסביר, איש לא הציע לחזור לגוש קטיף. "אם זו הייתה כזאת טעות", הוא שואל בסרקזם, "למה לא לתקן". זו שאלה נהדרת שיכולה לבוא רק מבנו של אריק שרון. האיש שבעולמו ניתן היה לבנות ולפרק, להקים ולהרוס במחי יד; זה שחשב שאם המדינה הקימה את הגוש, יש לה גם את כל הלגיטימציה להשמיד אותו. לא, גלעד, החיים לא עובדים ככה, בדיוק כמו שאב לא יכול להרוג את בנו אף על פי שהוא זה שהביא אותו לעולם. והעובדה שרק מעטים מבקשים היום לשוב לחבל קטיף לא מלמדת על צדקת המהלך. היא מלמדת על כך שאבן שטיפש אחד זורק לבאר, מאה חכמים לא יוכלו להוציא.




אריאל שרון. צילום: רויטרס


שרון הצעיר מנצל את העובדה שהציבור לא בקי בנתונים ומבלף בלי למצמץ. "יש הטוענים שהיציאה מעזה הביאה לירי רקטות, להברחת נשק ממצרים לרצועה ולעליית חמאס לשלטון. טענות אלה אין בהן ממש", הוא קובע, כאילו כולנו מטומטמים. לא סתם קובע, ממקום מושבו בחוות שקמים הוא אפילו לא שם לב לעלייה במספר הטילים שנורו עלינו. "בשנת 2004 לבדה נורו הרבה יותר רקטות ופצצות מרגמה מאשר ב־2005 (אחרי היציאה) וב־2006 גם יחד". הבנתם? ההתנתקות בכלל הורידה את הירי.



מלבד העובדה שמדובר בנתון מצוץ מהאצבע, שכן לפי כל ספירה ומדידה, כמות הטילים עלתה בענק אחרי שברחנו מגוש קטיף, שרון גם מלהטט בנתונים כשהוא מחבר יחד את המרגמות ואת הרקטות לנתון אחד, כאילו שהמרגמה שנפלה בנווה דקלים לפני ההתנתקות עשתה למדינת ישראל את אותו נזק שעשתה הרקטה שהגיעה לאשדוד ובהמשך לתל אביב, אחריה.



גלעד שרון אינו היחיד שמשחק עם המספרים כדי להוכיח את צדקת טענותיו. דומים לו גם מי שמזכירים שוב ושוב את מספרי ההרוגים כדי להוכיח שההתנתקות לא שינתה לרעה את מצבנו הביטחוני. שהרי אם בין השנים 2000־2005 נהרגו 141 חיילים ואזרחים, ובעשר השנים הבאות נהרגו רק 125, הרי ההתנתקות הייתה דבש.



החישובים האלה היו נכונים לו היינו עוסקים בדוח השנתי של לשכת רואי החשבון ולא בניהולה של מדינה. טרור לא מנסה רק להרוג, אלא בעיקר לשבש את הסדר הטוב ולהפר את שגרת החיים. במובן הערכי־מוסרי, מרגמה על נווה דקלים זהה לגראד על נמל התעופה בן־גוריון. במובן של טרור, ירי על נווה דקלים סיכן את תושבי היישוב, בעוד ירי על נתב"ג משתק את מדינת ישראל. לספר את סיפור ההתנתקות רק דרך השוואת מספר ההרוגים זה כמו להגיד שעבור מדינת ישראל, המשמעות של חיסול חייל בארגון הפשע של שלום דומרני שווה ערך לחיסולו של יצחק רבין, כי שניהם בני אדם ובשניהם ירו.



ולכן מלבד העובדה שגלעד שרון מתחמן את הנתונים כדי שנחשוב שההתנתקות הביאה לירידה בירי הרקטי על ישראל, ברור שרק מוליך שולל מקצועי יכול לנסות למכור לנו שהמרגמה על גני טל כמוה כטיל שמשכיב את כל תל אביב על הרצפה עם הידיים על הראש.



זה, אגב, המקום להעיר כי אין גם שום ערך בנתונים שמוזכרים כל הזמן, בהסתמך על בדיקת מרכז המחקר של הכנסת, שלפיהם ההתנתקות עלתה לנו כ־11 מיליארד שקל. למה אין שום ערך? משום שאת העלות האמיתית של ההתנתקות לא נדע לעולם; משום שהמספר הזה, 11 מיליארד, משקף את החשבון הישיר של מה ששילמנו למפונים ולמינהלת ההתנתקות ולכל מה שסבב אותם. ומה עם המבצעים והמלחמות שנאלצנו לצאת אליהם מאז 2005? להם אין מחירי עתק? ומה עם התיירות שלנו, שחוטפת מכה בכל פעם שבמבזק הלילה בפריז או ברומא מספרים על עוד טיל שנורה? ומה עם ימי העבודה של עשרות אלפי מילואימניקים? ומה עם העסקים של תושבי הדרום? ומה עם הפיצויים שאנחנו משלמים להם בכל סבב? מישהו בכלל יכול להעריך בכמה מיליארדים מדובר?



"'דין נצרים כדין תל אביב', אמר ראש הממשלה שרון", מזכיר לנו בנו גלעד, "אולם משנוכח שאי אפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים, הוא הגיע למסקנה שטוב יותר לישראל לא להיות בעזה".



"נוכח שאי אפשר להגיע להסכם"? מתי בדיוק הוא נוכח? מתי בכלל הוא חתר לאיזשהו הסכם? רק להזכיר, הלכנו לבחירות של ינואר 2003 עם הצהרת הדבקות הזאת של שרון בנצרים, ובדצמבר אותה שנה כבר קיבלנו ממנו על במת כנס קיסריה את הצהרת ההתנתקות הראשונה. מה בדיוק הבין אריאל שרון ב־11 החודשים האלה שהוא לא ידע קודם? מה גרם לו לגלות להפתעתו ולאכזבתו ש"אי אפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים"? הוא לא הכיר אותם קודם? הוא הגיע זה עתה לשכונה ולא ידע עם מי יש לו עסק? למי אתה חושב, גלעד שרון, שאתה יכול לבלבל את המוח עם הסיפורים האלה?



וזה עוד כלום. מה תגידו על האמירה המחנכת הזאת של בנו של מי שהלך למשאל מתפקדים בליכוד, התחייב לפניו לקיים את מה שיכריע הרוב והניף אחריו אצבע משולשת לעברנו, ולפיה "ככה מתקבלות החלטות בדמוקרטיה"?



כל הדברים האלה לא חשובים כמו אמירה אחת משמעותית של גלעד שרון שעוברת כחוט השני בטור שלו. גלעד שרון לא חושב שהיה צריך לעזוב את גוש קטיף כי היא לא שלנו, כי היא שטח כבוש או בגלל איזשהו תירוץ אחר. גלעד שרון מסביר שהיה נכון לעזוב את גוש קטיף כי היה לנו שם קשה, כי היה שם מסוכן. זהו. "לשם מה היינו צריכים להישאר בעזה ולהקיז בה את דמנו", הוא שואל.



וההסבר הזה של גלעד, שצריך היה לברוח מגוש קטיף כי מסוכן שם ויורים שם, הוא הנורא מכל. אני כבר לא מדבר על העובדה שבהתנתקות לימד אריק שרון את הערבים, אולי לראשונה בחייו, שכוח וטרור מבריחים אותנו, שרק ככה אפשר לנצח אותנו. אני מדבר על ציונות, גלעד. הרי אם היינו בורחים מכל מקום מסוכן, לא היינו מקימים כאן מדינה. הרי אם אבא שלך היה קורא את דף ההנחיות החדש הזה שלך, את הנוסחה המעודכנת שלך לשאלה על מה נלחמים ועל מה לא, הוא לא היה הופך לאחד מגדולי הלוחמים שקמו לעם היהודי אלא היה הולך ללמוד רפואה סינית. הוא לא היה מסכן את נפשו בלטרון במלחמת העצמאות, ולא היה חוצה את התעלה ב־73', ולא היה מקים ולו יישוב אחד ביהודה ושומרון, מפני שכל יישוב כזה דרש מוכנות להסתכן ולהקריב בידיעה שאולי מתישהו יפתח מחבל באש. ממתי ברחו במשפחת שרון מכל מקום שהייתה בו סכנה, גלעד?



כך, באבחת טור אחד, כדי להכשיר מעשה איום אחד של אבא שלך, אתה מוכן למחוק את כל מורשתו הציונית, הבונה, הלוחמת והמפוארת?



2. רוזנטל לא ידע


ביולי 2009 שידר ערוץ 1 את "שיטת השקשוקה", סרטו של מיקי רוזנטל על האחים עופר. עשרה ימים לפני השידור הגישו עידן עופר והחברה לישראל תביעת דיבה על סך 3.5 מיליון שקלים נגד רוזנטל. במשפחת עופר, מטבע הדברים, לא רוו נחת מהסרט ועוד יותר מהסערה שהוא עורר, סערה שרק גברה אחרי הגשת התביעה ואחרי שבאוויר החל להתרוצץ קמפיין שקרא לציבור לתת גב לרוזנטל ולסייע לו כספית במאבקו.



התביעה הזאת לא הייתה נוחה לרוזנטל אבל פגעה הרבה יותר בעופר, שנתפס בעקבותיה כסותם פיות, כמי שרודף אחרי עיתונאי חוקר וכאויב חופש העיתונות. עופר רצה לסיים את הפרשה הזאת במהירות האפשרית.



בפברואר 2010, כחצי שנה לאחר הגשת התביעה, הגיעו הצדדים לפשרה בגישורו של העיתונאי מוטי קירשנבאום. כלפי חוץ, לתקשורת סופר סיפור שלפיו מלבד הצהרה משותפת שעליה חתמו הצדדים, אין לפשרה הזאת שום מרכיב כספי. בשבוע שעבר חשפו גידי וייץ ורויטל חובל ב"הארץ" שלפשרה הזאת היה גם היה צד כספי. התברר שבמאי 2012 התקבלו לחשבונו של עו"ד רונאל פישר, מי שייצג את רוזנטל בתביעה, 290 אלף שקל מחברת עופר אחזקות, הקבוצה שבה נאבקו הוא ורוזנטל.



האם 290 אלף השקלים הם הוצאות המשפט של פישר? קשה להאמין. האם זה סכום שעופר היה מוכן לשלם, ופרקליטו של רוזנטל לקבל, כדי להפסיק את הקמפיין הציבורי נגד החברה לישראל? לא ברור. משפחת עופר הסבירה ל"הארץ" כי הסכום שולם בעקבות דרישתם של רוזנטל ופישר. רוזנטל, מצדו, טען כי הוא מנוע מלהיכנס לפרטי ההסכם מחמת הסכם הסודיות, אבל הבהיר כי סירב לקחת שקל מהעופרים.



הקשר בין רוזנטל לפישר קיים שנים ארוכות. "הוא עורך דין שלי, הוא חבר שלי, אני אוהב אותו אהבת נפש", הגדיר רוזנטל באחת ההזדמנויות את יחסיו עם הפרקליט המפורסם. השניים הגישו בעבר בצוותא את תוכנית הטלוויזיה "גברים בשחור" בערוץ 2. קודם לכן הזמין רוזנטל את פישר להופיע אצלו בפינה קבועה בתוכנית התחקירים "בולדוזר", שהגיש באותו ערוץ. מאוחר יותר ליווה פישר את העיתונאי מנקה האורוות בהכנת "שיטת השקשוקה", הופיע בסרט בעצמו, וכאמור אף ייצג אותו בהליך המשפטי עד להסכם הפשרה.




"פישר הוא עורך דין שלי, הוא חבר שלי, אני אוהב אותו אהבת נפש". רוזנטל. צילום: פלאש 90


הלאה. עוד סיפור. לפני כשנה חשפתי כאן את דבר קיומה של פגישה מעניינת שהתקיימה במשרדו של איש העסקים יגאל זילכה לפני כחמש שנים. זילכה, שהיה טרוד אז בקרב משפטי וכספי עם משה בובליל, היה משוכנע שיש בידו חומרים השווים תחקיר על יריבו, ובהמלצת פישר הזמין אליו את רוזנטל, אז איש ערוץ 10, כדי לעניין אותו בחומר. בפתח הפגישה - שבה ישב רוזנטל עם פרקליטיו של זילכה, יעקב בורובסקי ושולי אשבול - נכחו גם זילכה עצמו ועו"ד רונאל פישר.



בכתב תביעה שהגישו לאחרונה בורובסקי ואשבול, בין השאר נגד רוזנטל, הם מתארים כיצד בשלב מסוים יצאו פישר וזילכה מהחדר וכאשר שבו אליו, כעבור כמה דקות, סימן פישר לרוזנטל "סע" ויצא שוב מן החדר. בימים הבאים המשיך רוזנטל לעבוד על התחקיר במרץ והחל בצילומים ובראיונות. חודשיים לאחר מכן שילם זילכה 225,504 שקל, בהמחאה אחת, לפקודתו של עו"ד פישר, עבור "שכר טרחה - ייעוץ משפטי". זילכה טען אז בתגובה ששילם עבור שירותים משפטיים שונים שקיבל מפישר.



עם זאת, גורמים משפטיים העידו שזילכה סיפר להם כי שילם את הכסף עבור קידום תחקירו של רוזנטל. כמו בפרשת האחים עופר, גם כאן הכחיש רוזנטל כל קשר לתשלום כלשהו או כל ידע על תשלום כלשהו. "לבד משכרי בערוץ 10 לא קיבלתי שום תמורה או הבטחה לתמורה או טובת הנאה כלשהי בגין התחקיר הנ"ל או בעבור כל תחקיר או כתבה אחרת שעשיתי בתולדותי כעיתונאי", הבהיר.



ממשיכים. את הסיפור הבא חשף עמיתי, אמיר זוהר, בכתבה שפרסם באתר שלו, "פוסטה", לפני למעלה מארבע שנים. זוהר גילה אז את הסיפור שמאחורי אחד מפרקי תוכנית התחקירים "בולדוזר", שהגיש בעבר רוזנטל, שעסק בנושא פלישות של עבריינים לקרקעות ציבוריות. בין היתר טיפל רוזנטל בסיפורה של קרקע אחת בגבעתיים, שתביעה שנוהלה בעניינה הניבה לאחד, ניסים אלפרון, סכום של שני מיליון שקלים בהליך פשרה.



פישר, חברו ופרקליטו של רוזנטל, זכה לפינה קבועה בתוכנית הזאת כמומחה לענייני משפט ובירוקרטיה, ובסיומה גם השיב לשאלות של גולשים בנושאי התוכנית בפורום של "בולדוזר" באינטרנט.



מה שלא ידעו צופי התחקיר הוא כי פישר שימש כפרקליטו של ניסים אלפרון, זה שעניינו כיכב בתוכנית, ושבהנחה שהוא לא עובד עבורו בהתנדבות, היה לו עניין כספי של ממש בהליכים המשפטיים שלו. ורוזנטל? רוזנטל לא ידע. "לא ידעתי שאלפרון לקוח שלו", הוא הסביר לאמיר זוהר, "הכנתי את הכתבה בנפרד".



והנה תזכורת לעוד סיפור אחד, ידוע ומוכר. בתחילת 2006 ראיינו יחדיו פישר ורוזנטל בתוכניתם "גברים בשחור" את ארקדי גאידמק. כמה שבועות אחר כך התברר שגאידמק שכר את שירותיו של פישר כעורך דין. "אני בוחר את המרואיינים על פי מי שיוכל להיות לקוח שלי", השיב אז פישר לשאלת כתב "גלובס", "אני לא עיתונאי, אני לא עוסק בעיתונות, זה תחביב". אם לשפוט לפי הפרסום ב"גלובס" מאותם ימים, רוזנטל העיד שהוא לא ידע שגאידמק שכר את שותפו. "נעשה חושבים", הבטיח, "הוא לא ייצג אותו כשראיינו אותו".



אם להאמין לח"כ מיקי רוזנטל, שלא ידע דבר על מעלליו של עו"ד פישר, ואין לנו שום סיבה שלא להאמין לו, הרי שמדובר בנעבעך מושלם. סוג של אהבל שידידו הטוב חוגג עליו והוא אפילו לא מרגיש. כאן הוא גוזר קופון שמן מניסיון של עופר לסגור מהר תביעת דיבה מזיקה, פה הוא קושר יחסים עם איש עסקים המעוניין בתחקיר של רוזנטל ומשלשל על הדרך רבע מיליון שקל לכיסו. אם אני מיקי רוזנטל, הייתי נכנס בחבר פישר בכל הכוח. הייתי כועס עליו, הייתי מתנער ממנו, הייתי שואל אותו איך זה שהוא לא מספר לי כלום. הייתי מבהיר פומבית שהפגע רע הזה מוציא שם רע לאתיקה של כל מה שעשינו ביחד.




רונאל פישר. צילום: הדס פרוש, פלאש 90


גם על העיתונות שלנו מותר לתמוה בהקשר הזה; זו שמכסה את פרשיותיו של רונאל פישר ועוקבת אחרי הדרישה לפתוח אחורה את כל התיקים של הפרקליטה לשעבר רות דוד, ולא חושבת שכדאי לשאול כמה שאלות גם על העבודות העיתונאיות המשותפות של הפרקליט העצור ושל חבר הכנסת הלוחם בשחיתות. לא משום שאני יודע להגיד שמשהו בהתנהלות של רוזנטל לא היה בסדר. משום שיותר מדי סירחון הצטבר ביותר מדי מקומות שבהם ישב שם פישר לצדו של רוזנטל. משום שבכל אחד מהסיפורים שפורטו לעיל היה לקוח אחד ששילם לפישר.



הלוואי שיתברר שרוזנטל באמת היה קורבן תמים של חברו הטוב, שפישר חגג עליו והוא אפילו לא ידע. עד אז מותר להרים גבה לנוכח החסינות שיש לח"כ רוזנטל בעיתונות. אין שאלות, אין תמיהות, אין הערות. כלום.



[email protected]