איש השיש

באתנחתא הארוכה שבה מתגנבת לינרד סקינרד בסופה של ההופעה אל שני השירים שאוהדיה באו לשמוע - "Sweet Home Alabama" ^Free Bird" - קושר הסולן ג׳וני ואן־זאנט, כאחיו רוני לפניו, דגל קונפדרציה קטן על המיקרופון, מצביע עליו בגאווה והקהל, דרומיים וצפוניים כאחד, יוצא מכליו ומרים בשאגות עידוד את גג האולם.
 

הכל בדבר הדיון המחודש בדגל הקונפדרציה, כשהנושא מתאים לבעלי עניין, מרגיז את אלה שבכבודם הוא פוגע באופן שבו הוא מייצג את העבדות, הפרישה מהאיחוד, מלחמת האזרחים וערכים דרומיים קלוקלים. עד כדי כך שאחרי 150 שנה שבמהלכן הוא מייצג את האופן שבו בוחר הדרום להתפלג תרבותית, חברתית ופוליטית והפך לאחד מאמצעי ההגדרה העצמית של ציבור גדול ולגיטימי באמריקה, מתרבים הדיבורים הדמגוגיים והמגוחכים בהצעות שונות להוריד אותו לנצח מכל תורן שבראשו הוא מתנוסס, מכל מספר רישוי של מכונית ומכל אביזרי הביגוד המגוונים הנמכרים בהמוניהם בכל חנות שבה מוכרים מגפי בוקרים, מגבעות סטטסון ועניבות בולו.

ולא רק שם; ברגעים אלה ממש אתה יכול לקנות באמזון חולצות, עניבות, חגורות, וילונות, מפיות נייר ואת הדגל עצמו. לא לזמן רב, כי ברוח הימים הללו ואחרי וולמרט ודומותיה, הכריזה אמזון כי היא מתכוונת להוציא כל מה שמדיף ריח של חתרנות דרומית.

אינני חולק על תקפות ורלוונטיות הדיון בדבר דגל הקונ־ פדרציה כגורם מתסיס, מייצג אלימות וסרח עודף של תרבות שצידדה בעבדות והייתה מוכנה לפרוש מאמריקה הפדרלית הריבונית ולהילחם איש באחיו. אלה ימים אלימים, מלאים בגילויי גזענות מעוררי דאגה באמריקה, והאינסטינקט המיידי והפופוליסטי הוא לטהר את הדרום מהדגל התגרני כשם שטיהרו את גרמניה מצלב הקרס. אך ההשוואה עצמה מעוררת שאט נפש בבוז ובחוסר ההבנה והסובלנות שמגלה הצפון היהיר, המתנשא, האינטלקטואלי והתקין פוליטית, כלפי אחיו המפגר מהדרום. מי שהדגל מכעיס אותו בעיקר בשל החוצפה והתעוזה להקים ברית אמריקאית אחרת ולגנוב מהדגל המקורי כוכבים המייצגים מדינות, אינו מודע לחשיבותו הפולקלוריסטית והסימבולית.
 

כאשר מנהיג להקת הרוק הדרומי צ'רלי דניאלס אמר ושר שאת הדגל ייחלצו רק מאצבעות ידיו המתות, הוא התכוון לשני דגלים. דניאלס הוא פטריוט אמריקאי אמיתי ולא רק אדום־צוואר, לועס טבק ורוכב רודיאו, והוא שר על דגל האומה, שלא וייטנאמים, סובייטים או עיראקים, יצליחו לקחת ממנו ללא מחיר כבד, ועל דגל הקונפדרציה המושמץ היקר ללבו מסיבות שאינן עולות בדיון המזורז המתקיים עתה תוך כדי הסרת הדגלים ללא מחשבה מרובה.
 

הדרום נוצח במלחמת האזרחים אך לא נכנע, לא התייאש ולא הרים ידיים. חודשים רבים אחרי הניצחון הרשמי היה הדרום מלא ביחידות מורדים (rebels קראו להם, או Johnny Reb בעגה) שזינבו בצבא הצפון, תקפו את הנדל"ן הדרומי שבו התנחלו כחלק ממסע ההשפלה, הרגו ונהרגו עד שאחרון הלוחמים הניח את נשקו.

בדרכים רבות שעברו הסבה ממאבק מזוין גלוי, ממשיך הדרום, מאז ועד היום, בלוחמה בלתי פוסקת על זכות הג־ דרתו בנפרד מדרך החיים והחוויה הצפונית. חוץ מאשר בהתפרצויות ספונטניות כמו העכשווית, שלרוב באה בת־ גובה למעשה אלימות על רקע גזעני המזכיר לאמריקה את בעיותיה ההיסטוריות הבלתי פתורות, מונף דגל הקונפד־ רציה בהקשרים תמימים ביותר: במרוצי מכוניות, באירועי ספורט, בימי חג ובהופעות רוק.

כחובב גדול של ז'אנר הרוק הדרומי שלינרד סקינרד היא הלהקה השנייה בהיררכיה שלו, דגל הקונפדרציה - שתמיד הייתי מודע להיבטיו האחרים והקודרים יותר - הוא חלק מעולמי ומתנוסס נגד עיני שנים רבות כל כך, עד ששכחתי, ליברל שותת דם שכמותי, לכעוס על נוכחותו. הדגל הוא לינרד סקינרד ו״בית מתוק אלבמה״, ואין האחד בלי השני.
 

ראיתי את הדגל הזה מתנוסס באין מפריע ב"ביקון", האולם המרשים באפר ווסט סייד בניו יורק. לא בסוואנה, ריצ'מונד, בירמינגהם או אטלנטה - בניו יורק. ולא סתם ניו יורק, אלא מול היכל המעדנים היהודי Zabar's. וראיתי אותו מתנופף באין מפריע בלבו של הצפון הינקי, במדינות ניו אינגלנד; בניו המפשייר, בוורמונט, במסצ'וסטס ובמיין.

אלו המדינות שהשליכו יותר חיילים לקרב וספגו יותר אבי־ דות ממדינות אחרות במלחמת האזרחים, אף על פי שהיו קטנות בהרבה ממדינות אחרות.

מי מאיתנו שאוהבים את הרוק הדרומי - ואנו רבים יותר מהמעריצים החרופים של הגרייטפול דד - שהמוזיקה שלהם היא האחים אולמן, סקינרד, צ'רלי דניאלס, מרשל טאקר, אטלנטה רית'ם סקשן, אאוטלוז, בלקברי סמוק, רקלס קלי ורבות אחרות, דגל הקונפדרציה, כמו הרנגלר הצרים, המגפיים, חולצות התיקתקים ההדוקות, שערן המ־ נופח של הנשים וכתובות הקעקע, חיים עם הדגל משחר הרוק הדרומי ותצליחו לחלץ אותו רק מאצבעותינו המתות.

רק מי שההיסטוריה שלהם החלה הרגע אינם יודעים שה־ דרום - במידה רבה של הצדקה תרבותית - ממשיך עד היום במלחמה על מורשתו, בהגדרת עצמיותו ועצמאותו, בניסיון להוכיח כי לא כולם בדרום אוחזים באידיאל העבדות או גזענים בהגדרה.

ואיכשהו אין זה מפתיע כלל שהמוזיקה הייצרית, מרקיעת הרגליים והרעשנית הזאת, והבלדות הנפלאות כמובן, פרצה את גבולות הדרום והיא פופולרית בניו יורק, בפילדלפיה, בשיקגו ובלוס אנג'לס כפי שהיא פופולרית בדרום.
 

והרי אין סוף לעווית החולפת בגווה של אמריקה. על פי אותה אמת מידה, השירים עצמם פסולים. "בית מתוק אלבמה״, שומו שמיים. אפילו ״הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום״, שאותו שר הדרומי וירג׳יל קיין שרץ לראות את גנרל רוברט אי. לי חולף ברחוב, שאותו כתבו ושרו ארב־ עה קנדים ואמריקאי אחד מארקנסו. ומה היה רע להשאיר את הדגל ואת ההיבט הסוציולוגי שהוא מייצג בזירה שבה החליפו מהלומות ניל יאנג (הקנדי) וסקינרד כאשר עלבו זה בזה, בנימוס וברוח טובה כמובן.
 

150 מלאו השנה למלחמת האזרחים ואי אפשר בהבל פה או בהחלטה מינהלית לשדוד את הדגל מאוהביו שוב, בברוטליות המזכירה את 1865. הסימבוליקה הגראפית של דגל הקונפדרציה משולבת, כך או אחרת, בדגליהן של שבע מדינות דרומיות. הוא מופיע על עשרות אלבומי רוק דרו־ מי, שבע פעמים באלבומי סקינרד. לאורך עשור שלם בש־ נות ה־70 היה נדמה שסדרת הטלוויזיה ״The Dukes of Hazzard״ הלבינו אותו על הדודג' צ׳רג׳ר 1969 לעיני 46 מיליון צופים. או כפי ששאלו בשבוע שעבר באתר של המ־ גזין ה״אטלנטיק מונת׳לי״, ומה עכשיו, נעקור ונפרק את כל האוטוסטרדות הרבות הנושאות את שמותיהם של ג'פרסון דיוויס (נשיא הקונפדרציה) ורוברט אי. לי? אני חושב שלא.

הדבר הראשון שעשה הנשיא לינקולן אחרי שגמלה בלבו ההחלטה לעקור את העבדות ממדינות הדרום, היה לשלוח נציגים אל קולונל בשם רוברט אי. לי ולהציע לו שיעמוד בראש צבא האיחוד (הצפון).
 

כבוגר האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, מקום שני בכיתתו, חייל מקצועי נטול הילה, שרוב הקריירה הצבאית שלו עסק בבניית גשרים, תשתיות וכבישים עד שהצטרף למפקד הנערץ עליו ווינפרד סקוט במלחמת מקסיקו, שבה הצטיין בתמרוני איגוף וכיתור, לא היה זקוק לי ליותר ממשך הפגישה עצמה כדי לענות לשליחי הנשיא בשלילה. עם היבחרו של לינקולן ב-1860 ועל רקע מה שציפו ממנו על פי דעותיו הידועות, פרשו מדינות הדרום מהאיחוד (Secession) ופירקו למעשה את ארצות הברית לשתי אומות. לי היה בין הראשונים שהבין שהקרע הזה יימשך שנים רבות, שהוא בעל פוטנציאל מסוכן וסופו שיוביל למלחמת אזרחים ש״תימשך עשר שנים ותהיה אכזרית ביותר״, כפי שכתב לבנו.
 

כל חייו הובילו לרגע הזה שבו מפקדו העליון מציע לו לעמוד בראש הצבא, אבל רוברט אי. לי היה איש וירג'יניה, נצר למשפחה גדולה ובעלת זכויות, כולל אביו המפורסם, לוחם ואדם בעל תכונות מפוקפקות שהיה אהוד במדינתו. ככל שהפך בדבר, הבין לי שיותר מאשר הוא רוצה לעמוד בראש הצבא שייאלץ להילחם בביתו, נאמנותו הראשונית המלאה היא לווירג׳יניה ובה מקומו.
 

משקיבל את ההחלטה הקשה הלך למפקדו-ידידו הגנרל סקוט, לשאול בעצתו. בטרמינולוגיה שאינה משתמעת לשתי פנים, המליץ לו סקוט להתפטר מהצבא טרם שיפטרו אותו, ולשוב לביתו ולחכות שם לתפקיד דומה מטעם צבא הדרום. בווירג'יניה היו יותר עבדים מאשר בכל מקום אחר בעולם המערבי חוץ מקובה, ועדיין לא מיהרה וירג'יניה להצטרף לאיחוד הדרומי וסירבה להוביל את המאבק. הפוליטיקאים הממולחים בריצ'מונד הבינו כי שימור העבדות כערך מוסרי עליון הוא מסד רעוע לבנות עליו מהפכה.
 

לא ברור מה ראה לי, שנחשב גבר נאה ביותר, 1.80 מ' גובהו בעידן של אנשים נמוכים בדרך כלל, עם שיער וזקן שחורים, יציבה זקופה וגאה ועיניים חכמות, בעלמה מרי קסטיס. לימים התבררו חמיצותה, גישתה השלילית לחיים ונטייתה להתלונן על דברים של מה בכך בשעה שמאות אלפי חיילים נהרגו והדרום נהרס, נותץ והוצת. אך לי חיזר עד שהצליח, ומרי קסטיס נישאה לו ויחד העמידו שבעה ילדים.

עם מות חמיו, בעל עבדים מהזן הסטריאוטיפי ביותר, ירש לי את האחוזה המשפחתית בווירג׳יניה שבה היו 195 עבדים שחורים שקסטיס הבטיח להם את חירותם בצוואתו והם דרשו לממשה מיד. בנטיית לבו שעמדה לו גם בהמשך חייו, היה רוצה לי לשחרר את העבדים שירש, אך האחוזה פשטה רגל, מטה לנפול ואת העבדים יש לשחרר עם תשלום הוגן, כסף שאינו מצוי בידיו.
 

לי גילה שהמטע שרוי בחובות כבדים. אין כסף כמובטח לחלק בירושה לילדי קסטיס והוא מטופל בעבדים נטולי כל מוטיבציה לכופף את גבם כדי לקטוף כותנה וטבק, מעבר למינימום ההכרחי. לי גילה שבניגוד לחיילים צייתנים שעליהם פקד כל חייו, עבדיו לא מילאו את פקודותיו. את העבדים שנמלטו בשגרה חש לי כי זכותו להעניש, משום שלא עמדו בקוד הצבאי של צייתנות. הוא התקשה להבדיל בין שני המוסדות, צבא ועבדות, שילם לאנשי מקצוע כדי ללכוד את העבדים הבורחים ולהלקות אותם.
 

אחד מעבדיו בריצ׳מונד כינה את לי ״האיש הנורא ביותר שהכרתי". החימה המהירה והשקטה המאפיינת אותו והתעקשותו לשמור על לשון החוק כמו על תוכנו הן שהפכו אותו במהלך המלחמה למפקד הבולט ביותר שהתעקש ללכוד את הנפקדים והעריקים שנמלטו לבתיהם בשלהי המלחמה, להעמיד אותם למשפט בסדר דין צבאי מקוצר ולהוציא אותם להורג לעיני כמה שיותר מגייסותיו. כ-40 עריקים הוציא לי להורג במהלך המלחמה. שיא אישי.
 

יומיים אחרי שסירב להצעתו של לינקולן והתפטר מהצבא התייצב לי אצל ההנהגה הפוליטית בריצ'מונד שהטילה עליו את הפיקוד על צבא וירג'יניה. באותה הזדמנות חגיגית שבים ונאמרים דברים המבקשים לצייר דמיון בין לי לאבי האומה ג'ורג' וושינגטון, מווירג'יניה אף הוא, שמרי קסטיס היא קרובת משפחה קרובה שלו. ההשוואה הזאת - בין שני המפקדים והמלחמות המהפכניות - רדפה את לי כל הקריירה הצבאית שלו ומנעה ממנו לגלות כל עניין בקריירה פוליטית בתום מלחמת האזרחים. קריירה, שספק אם הייתה עולה יפה בהתחשב בעובדה שלי הוא שנכנע בשם הדרום, והתבוסה, לפחות שרירותית, רשומה על שמו.

קשה לעיכול אבל עובדה: האומה שנצרפה באש מהפכנית, גירשה את הבריטים, נולדה ככור היתוך לפליטים והפכה לדמוקרטיה הגדולה בעולם, נכנסת ב-1861 למלחמת אחים המפלגת משפחות, המעמידה איש נגד אחיו חיילים מאותה שכונה, והיא המלחמה הקשה והאכזרית ביותר שבה לחמו חיילים אמריקאים. זה בזה. מלחמה שבה ביום קרבות אחד יכולים היו להישאר בשדה הקרב 20 אלף חללים משני הצדדים ועשרות אלפי פצועים, חלקם קטועי גפיים. מלחמה אטית, לא החלטית, נגררת ונמשכת גם משום ההיסוס הנלווה בתחילתה לצורך להרוג את האויב שהוא אחיך. מלחמה שרובה התנהל באופן סטטי, בפעולות איגוף קטנות, בלכבוש שדה חיטה ולאבד אותו למחרת. מלחמה המתנהלת בעיקר בדרום וחורכת אותו לבלי הכר.
 

מהרגע שבו התמנה לעמוד בראש צבא הדרום וכשהוטל עליו להדוף את התקפות צבא הצפון הגדול בהרבה משלו והמצויד היטב, נתפס לי כמשיח וכאיש היחיד היכול להעניק לדרום את הניצחון המיוחל. לי מבין לצערו שזאת ההזדמנות היחידה שתהיה לו להותיר את חותמו ולתפוס את מקומו לצד מפקדי הצבא הדגולים בהיסטוריה האמריקאית. לא הוא לבדו חושש שהמשימה גדולה למידותיו. בדרום הרוחות המנשבות בעניינו חמות וקרות. יש המעריצים את האדמה שעליה פוסע סוסו הגדול טרוולר, ויש שאינם מתרשמים מאישיותו של הגנרל ומיכולתו הצבאית.

בניגוד לחבריו הקרובים, לי - שהוא אדם אדוק המתפלל

בדבקות ומצטט מכתבי הקודש - מאמין באמונה פנימית עמוקה שעלה בגורלו לעמוד בראש הצבא שינצח במלחמה הארורה הממאיסה עליו את חייו. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה נוטשת אותו אחת מבנותיו ומצטרפת לצפון. שלושת בניו מתגייסים לצבא הדרום. צבא הצפון כובש את וירג'יניה ומגרש את רעייתו מאחוזת המשפחה, מעשה המותיר אותה שבורה וממורמרת. את מררתה היא שופכת על בעלה. במהלך המלחמה מתים שניים מנכדיו, שאותם לא ראה מעולם, ובתו אנה ממחלה. על פי אחת הסטטיסטיקות, והיו למלחמה רבות, רוב מי שמתו בה מתו ממחלות.
 

בעת פרוץ המלחמה שיערו וזקנו של רוברט לי, המכונה בובי לי בפי חייליו, שחורים. שישה חודשים לאחר מכן המפקד בן ה-56 מלבין לחלוטין ונראה כקשיש שב שיער שאפילו בני משפחתו מתקשים לזהות בעיתון. מהלכיו הראשונים כמפקד עליון בהולים, מבולבלים, וההנהגה האזרחית בריצ'מונד תוהה אם הגנרל הדגול רך מדי לשאת בתפקיד הקשה המוטל עליו: ליטול יוזמה ולעבור להתקפה.
 

בחורף 1863 נמצאים שני הצבאות בעמדות זהות. לאף צבא אין הישגים טריטוריאליים וצבאיים גדולים. למרות התנגדות עזה מעביר לינקולן בבית הנבחרים את תקנת האמנסיפציה המשחררת את כל השחורים מעבדות ומחדדת במשנה תוקף את מטרות המלחמה. במהלך חודשי החורף הארוכים והמושלגים מצב רוחו של לי קודר ועכור, וחייליו לומדים לזהות את פרץ הכעס הבא שלו על פי טיקים שהוא מפתח בעורפו ובאוזניו. הוא עולב במפקדים המשרתים תחתיו בפומבי ולעתים מטיל עליהם אחריות לשגיאות שלו.
 

על פי עדויות נסיבתיות בלבד, בחורף 83' לקה לי בהתקף לב קשה שלא אובחן בזמן, המסמל את תחילת הידרדרות בריאותו. לי מסתיר את סבלו הפיזי ומתכחש לנכויות המצטברות שלו שאותן הוא מסתיר מעצמו ומאחרים. במורל ירוד ונוכח המחיר המזעזע בחיי חייליו, מחזק לי את הערוץ הפתוח שהוא שומר עם אלוהיו ומאמין שניצחון הדרום תלוי באמונה דתית. מחויבותו לדרום ריבוני בעל עבדים מתחזקת. בתום לחימה בת שישה שבועות באביב 1864, כאשר הגנרל הצפוני יוליסס גרנט מזנב ב-לי על פני כל וירג׳יניה, יש לצבאות 100 אלף חללים ופצועים. כל אחוזה מוחרמת הניצבת על תלה הופכת לבית חולים. גפיים קטועות נקברות בבית קברות זמניים כמו המתים. בהחלטה שאינה חפה מרשעות מכוונת, מורה לינקולן לאנשיו להפוך את אחוזתו של רוברט אי. לי לבית קברות גדול ולקבור בה את המתים סמוך ככל שאפשר לגינתה של מרי קסטיס. בית הקברות הצבאי בארלינגטון שבו קבורים גם גדולי האומה, נולד באחוזתו של לי. אותו, מן הסתם, אין לעקור.
 

ב-1860 היו באמריקה כארבעה מיליון עבדים. הם היו נכס כלכלי ששוויו שלושה וחצי מיליארד דולר, שהם 75 מיליארד דולר בערך עכשווי. במלחמת האזרחים נהרגו יותר חיילים אמריקאים מאשר בכל המלחמות שבהן נלחמו אמריקאים. על פי אומדן אחד, נהרגו במלחמה 620 אלף חיילים. על פי אומדן אחר, נהרגו בה 750 אלף חיילים. חללי הצפון: 359,528, מתוכם מתו 199,790 ממחלות ו-110,070 בקרב. 24,790 חיילים מתו במחנות שבויים של הדרום. חללי הדרום: 74,524 מתו בקרב ו-59,292 ממחלות.
 

ב-1 ביולי 1863, בקרב בגטיסברג שבו היה חייב לי לנצח כדי להשאיר את הדרום במלחמה, נתקל גנרל לי בקולונל צפוני, מורה במקצועו והאיש שיעצור אותו: ג'ושוע לורנס צ׳מברליין ממדינת מיין. ♦

החלק השני והאחרון יפורסם בשבוע הבא.