יום שישי האחרון נקלע מח״ט בנימין למארב של פלסטינים שיידו אבנים וסלעים על הרכב הצבאי שבו נסע. אל״מ ישראל שומר יצא מרכבו וירה באחד ממיידי האבנים למוות. צמרת צה"ל מיהרה לגבות את המח׳׳ט, וגם חברי כנסת וממשלה רבים. מאידך - חברי כנסת מהשמאל ופובליציסטים מחו נגד ה׳׳הוצאה להורג", ו׳׳משפט השדה" שנעשה לפלסטיני, לתפיסתם.



בין כך ובין כך, לו אזרח היה נקלע למצב שנקלע אליו אל"מ שומר, והיה יורה בפלסטיני למוות - הוא היה מועמד לדין, מוקע ונכלא. מתנחלים הנרגמים באבנים בכבישי יהודה ושומרון חושבים עשר פעמים לפני שהם יורים, כי לדבריהם "כשמנסים להרוג אותך - עדיף להיות על מדים".
 
המונולוג הבא שייך לל', תושבת אחד היישובים בדרום הר חברון, שבחרה להישאר בעילום שם כדי לא להפחיד את הוריה, שמהם היא מסתירה את הסיפור. גם היא, כמו מרבית המרואיינים, מתארת את מה שקרה לה כ׳׳נס".
 

"חזרנו מההורים במוצאי שבת. הילד נרדם בכיסא שלו. ליד אחד הצמתים אני רואה שרכב של תושב היישוב עצר בצד הדרך. בעלי עקף את הרכב ואז אמרתי לו שהאיש הזה לא עצר סתם, הוא בטח צריך עזרה. התחלנו בנסיעה אחורה ואז בום, ועוד בום ובום ובום. השליכו עלינו סלעים. קנינו את האוטו רק שבוע לפני כן ולא הספקנו למגן אותו נגד אבנים, אז כל השמשות נופצו והתמלאנו בזכוכיות.
 
"אחרי הבום הראשון הורדתי את הראש. הבן שלי, שהיה אז בן 4, התעורר והתחיל לצרוח. הם ראו אותו ישן וכיוונו אליו, ניסו לרצוח אותו. הייתי בטוחה שכשארים את הראש ואסתובב אחורה אראה את הילד שלי עם אבן בראש. קשה לי להסביר כמה שזה מפחיד. כל מי שראה את האוטו אחרי ניסיון הלינץ' לא האמין שיצאנו בחיים.
 
"גם היום, חצי שנה אחרי, כשאני עוברת שם אני לא נושמת סדיר. אני שומעת שוב את הבום־בום החזק, את ניפוץ הזכוכית, את הצרחות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ועדיין אני לא מצליחה להשתחרר. גם הבן שלי חי בפחד, בכל נסיעה הוא שואל אם יזרקו עלינו אבנים ומה נעשה".
 
מדי יום נרגמים באבנים בין 20 ל־50 רכבים ואוטובוסים אזרחיים, משטרתיים וצבאיים. רוב המקרים מסתיימים בפציעות קלות של נוסעי הרכב ואינם מדווחים בכלי
 
התקשורת. באופן כללי, ההתייחסות ליידויי אבנים, שנעשים בדרך כלל על ידי ילדים פלסטיניים, היא כאל מעשה שובבות ותו לא. בחודש שעבר החליטה שרת המשפטים החדשה איילת שקד לשנות את התמונה. בהצעת החוק הראשונה שהגישה - ושעברה את ועדת השרים לענייני חקיקה - מבקשת שקד להחמיר את הענישה שנהוגה כיום כלפי מיידי האבנים. שני שינויים עקרוניים נכנסו בהצעה זו: ייתור הצורך להוכיח שבכוונת מיידה האבנים להזיק או לפגוע, כי זה ברור. ובנוסף לכך, זריקת אבנים על ניידת משטרה תיחשב לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. כך, גם אם האירוע יסתיים ללא פגיעות גוף או רכב, תוכל מערכת המשפט לדון את מיידה האבנים לעשר שנות מאסר.


 הרב שנפגע בקיפת המח"ט. צילום: דובר צה"ל
החקיקה באה להתמודד עם מכת יידוי האבנים בשכונות הערביות בירושלים ובכבישי יהודה ושומרון, שמרוב שהיא נפוצה, אנחנו כאמור לא שומעים על אודותיה.
"היה לנו נס"
"ניסו לרצוח אותי", מתאר אחד הנפגעים את שאירע לו. "נסעתי מהבית למוסך, ותשעה ערבים פרצו מהסמטה עם אבנים גדולות. הם לקחו תנופה וזרקו אותן תוך כדי ריצה. הסתכלו ישר אלי והפציצו. הגשתי תלונה על ניסיון רצח, אבל לא עשו איתה כלום. העיקר שכששורפים שטיח של מסגד, כל התקשורת מזדעקת שזה 'פשע שנאה', אבל ניסיונות רצח כאלה עוברים בשקט גמור. אם זו לא שנאה מה זה, תחביב?!".
 
קו דמיון נוסף העובר בין העדויות של נפגעי האבנים הוא ההשפלה. "אני עדיין שומעת את הילדים צוחקים. זורקים אבנים וצוחקים. הם יודעים שאני לא אירה בהם, כי אסור לירות אפילו באוויר בשטח בנוי. הם יודעים שגם הצבא לא יירה בהם. אז הם צוחקים".
 
משיחות שערכתי עם גורמים בצה"ל עלו האמירות כי "הצבא לא יכול להציב חייל בכל מטר" ושהוא "עושה לילות כימים" כדי להגן על הנוסעים בדרכים. חלק מהפעילות איננה גלויה, טענו, והיו הרבה יותר יידויי אבנים אלמלא כן.
 
תחלופת הכוחות בגזרה, מדי כמה חודשים, ודאי לא מסייעת לצבא לשמור על השקט. בנקודות החילוף נרשמות הרבה יותר הפרות הסדר, כדרכם של הפלסטינים לבדוק את הכוח החדש. בשבועות שאחרי החילופים ילמד הכוח החדש את השטח ואת נקודות התורפה שלו, ועד אז ייזרקו הרבה אבנים.
"זה היה במוצאי שבת לפני חצי שנה", מספרת הדסה שרחטון, תושבת יתיר. "נסענו בכביש 60 מירושלים הביתה, ליתיר. כשהגענו לבית עומאר זרקו עלינו מההר סלעים. אחד מהם ניפץ את השמשה הקדמית ופגע בראש של בעלי. הוא איבד שליטה על הרכב והתהפכנו לתוך תעלה שבצד הדרך. היה חושך מוחלט. בעלי היה בהכרה מעורפלת ומלמל דברים. הדם שלו זרם עלי, וכאחות הבנתי שהוא כנראה סובל מפגיעה מוחית כלשהי. בזמן הזה בתי, השנה, צרחה במושב האחורי ואז השתתקה ניסיתי להגיע אליה כשלפתע הקיפו האוטו עשרות ערבים שבידיהם פנסים.
 
"למזלי הם הגיעו כדי לסייע לנו. במקביל להגעת הסהר האדום הזעקתי את הכוחות שלנו. בעלי הובהל במצב קשה לבית חולים ואושפז שבוע בטיפול נמרץ. המצב שלוהיה רע, אבל ברוך השם הוא יצא מזה מהר יחסית".
 
"בהתחלה התקשורת עטה על העובדה שערבים רחומים הצילו אותנו. אבל האב היא שהם עזרו לנו כי החברים שלהם לנו להיות במעמקים. אני עובדת הרבה ערבים ולא חושבת שכל ערבי הוא מחבל אבל יש גם כאלה. אני שמחה שפגשנו גם את הצד הטוב, אבל זה לא החזיר לי את האמון בהם״.
 
שרחטון מספרת שרק כעת התפנתה לטפל בטראומה שעברה. "זה היה אירוע מלחיץ, שמלווה בתחושת חוסר אונים", היא אומרת את המובן מאליו. "אני חושבת שהיחס כלפי זורקי האבנים הוא מחפיר. הצבא מתייחס לכך כאל מעשה קונדס ולא כאל מישהו שעומד מולי עם נשק. כשאני נוסעת בכבישים כיום, מה שמעניין אותי זה מאיפה תבוא האבן הבאה. וגרוע מכך, חייל שרואה שזורקים אבן על אזרחים לא יכול לעשות כלום".
 
"היה לנו נס", מוסיפה שרחטון. "אבל אני לא יודעת אם יקרה לנו נס בפעם הבאה. את שני הצעירים בני ה־20 שניסו לרצוח אותנו תפסו, אבל לדעתי הם אפילו לא עצורים. למה המשטרה לא נותנת לנו את השמות שלהם? אנחנו רוצים להגיש תביעה אזרחית נגדם".
אזרחית נגדם".

יד הגורל

רעיון התביעה האזרחית מהווה תפנית מעניינת ביחסם של הנפגעים. אם עד כה הם סמכו על כוחות הביטחון שיתפסו את המחבלים ויביאו אותם לדין פלילי; כיום, לאחר שנים של כרסום בכוח ההרתעה והמשך יידויי האבנים, החליטו חלק מנפגעי טרור האבנים ליטול את גורלם בידיהם ולהגיש תביעה אזרחית. אם החשודים יורשעו בדין פלילי, פסק הדין במשפט ישמש עובדה חלוטה (כזאת שאין צורך להוכיחה) במשפט האזרחי.
 
כשנגרם נזק רק לכלי הרכב, ואפילו נזק קל לנוסעים בו, המדינה אינה מפצה מעבר לתיקון הרכב. בנזק הנפשי שאותו חווים רבים מהנפגעים, בטיפולים ובאובדן ימי העבודה - צריכים הנפגעים לשאת בעצמם. בניגוד לתאונות דרכים, שבהן אפשר לתבוע על נזק נפשי, במקרה של פעולת טרור, שבה הטראומה קשה בהרבה ומעורבת בה כוונה לרצוח את הנפגע, הוא נשאר ללא ליווי או תמיכה, פסיכולוגית וכלכלית.
 
את כל זאת יכולה תביעה אזרחית לתקן. הנפגעים יכולים לתבוע את הפוגע על אובדן ;ימי עבודה ונזק נפשי. אבל מעבר לכך לעשיית צדק, תביעה אזרחית יכולה להיות גורם שישנה את המאזן בשטח. באמצעותו ייתכן שתשוב ההרתעה ותפחת באופן מהותי תדירות זריקת האבנים, פשוט כי זה לא ישתלם. אם בכל פעם שמיידה אבנים ייתפס הוא ייתבע בעשרות אלפי שקלים, אפשר להאמין שיהיו פחות יידויי אבנים בכבישי יו"ש.
 
בהשראת התביעה בארה׳׳ב - שבה נתבעה הרשות הפלסטינית לשלם 665 מיליון דולר למשפחות נפגעות טרור, משום שמבצעי הפיגועים היו שוטרים פלסטינים שקיבלו משכורת מהרשות - נעשה ניסיון לתבוע את הרשות גם על יידויי אבנים.
 

יידוי אבנים על שוטרי מג"ב. צילום: פלאש 90
 
שמועה עיקשת אומרת שמיידי אבנים מקבלים כסף מהרשות על כל פגיעה, אולם לא נמצאו הוכחות לעניין. יתרה מכך, אף על פי שיש הסתה גלויה, כמו למשל באתר של פת׳׳ח בתמונה שכותרתה "התחלנו עם אבנים ונסיים עם מדינה", קשה להוכיח קשר ישיר בין ההסתה לבין יידוי האבנים, ואי אפשר להוכיח שהילדים שמיידים אבנים היו חשופים להסתה זו.
 
כדי שהמהלך הזה יצליח, חייב להיות שיתוף פעולה בין הנפגעים לבין כוחות הביטחון, ובעיקר שב"כ ומשטרה. הנפגעים חייבים להיות מיודעים במודיעין שנאסף ובמהלך החקירה, שלא לדבר על פרטי החשודים. כוחות הביטחון ישתפו פעולה עם מהלך כזה רק כשיבינו שזה האינטרס שלהם, שתביעות אזרחיות יקלו עליהם את המשימה שלהם לספק ביטחון. בינתיים זה טרם קרה.

הערת שוליים לסכסוך

אשר ויהונתן פלמר נרצחו בספטמבר 2011 באמצעות אבן שנזרקה מרכב חולף. בית המשפט הצבאי הרשיע שוטר פלסטיני בשם ואלי אל־ארג׳ה ברציחתם. "השיטה של החוליה המאורגנת שרצחה את אחי ואת בנו הייתה קטלנית", מספר שמעון פלמר. "הם לא עמדו לצד הדרך וזרקו אבנים, הם השליכו אבן ממכונית שנוסעת ממול, וכך מוכפלת התאוצה שלה. החוליה הזאת ניסתה את השיטה 17 פעמים, אבל זאת הפעם היחידה שבה הם 'הצליחו'. האבן חדרה דרך החלון ופגעה בראש של אחי.
 
"אני לא מחפש אשמים. מי אשם? יש נטייה לתת תשובות קלות מדי לשאלות מסוג זה. בישראל יש ספורט כזה להאשים את כולם. למה לא היה ג'יפ צבאי באזור? ככה, כי זה צבא והוא לא יכול להיות בכל מקום. הם לא נרצחו בגלל הצבא, אלא בגלל שאנחנו חיים בעיצומו של סכסוך קשה וממושך. הרצח של אחי ואחייני הוא אחת מהערות השוליים לסכסוך. התחושה שלי היא שאנשים מעוניינים שהוא יימשך.
 
"בניגוד לאבא שלי, שמעורב במשפט של הרוצחים, אני לא מחפש נקמה. להפך, זה דחף אותי להיות פעיל בארגונים של דו־ שיח ולשאול את עצמי לאן כל זה מוביל. קשה לראות את זה הולך לכיוון טוב. לא אנחנו ולא הערבים נלך מפה, ועד שמסה קריטית של אנשים לא תחליט שנמאס מהמעגל המטומטם הזה, הוא לא ייפתר".
 
אולם יש גם פתרונות נקודתיים. למשל, בכפר תקוע הערבית שבמזרח גוש עציון מיידי הערבים הם בעיקר ילדי בית הספר שממוקם על הכביש המחבר בין מזרח הגוש למערבו. בשמונה בבוקר, כשהילדים באים לבית הספר, ובין אחת לשתיים בצהריים, כשהם יוצאים ממנו, כמעט בטוח שרכב ישראלי שייסע בכביש יירגם. אפשר להזיז את בית הספר או לבנות כביש חלופי, אבל ככל הידוע אין תוכניות כאלה, ואין מאמץ ליצור לחץ על משרד התחבורה לסלול כביש כזה, לא מצד הצבא ולא מצד המועצה האזורית גוש עציון.

פנייה שנעשתה לראש המועצה בנדון לא נענתה. תגובת דובר צה"ל: "צה"ל פועל כל העת ומשקיע מאמצים רבים, הן במישור הגלוי והן במישור הסמוי, כדי למנוע מקרי יידוי אבנים ולעצור את המבצעים אותם. כמו כן, מבצעים הכוחות, בשיתוף גופי הביטחון, מאות מעצרים בשנה של מפרי סדר ומיידי אבנים. יש להדגיש כי צה"ל מגדיר אירועים אלו כטרור עממי ופועל לסיכולם.
 
"יש לציין כי ענישה בגין עבירה של יידוי אבנים נקבעת בהתאם לנסיבות האירוע ולנסיבותיו האישיות של הנאשם. על כן, אי אפשר להצביע על רמת ענישה ממוצעת בגין עבירה זו. בדומה לכל מערכת משפט פלילית, הענישה היא אישית ומוטלת על הנאשם בלבד, למעט במקרים שבהם מדובר בקטין. במקרים אלו ניתן להטיל את הקנס על הוריו של הקטין".
 
תגובת מחוז ש"י במשטרה: "סוגיית מיידי האבנים בתחומי איו"ש נמצאת באחריות צה"ל כחלק בלתי נפרד מהאחריות הביטחונית. משטרת ישראל מסייעת ככל שניתן במודיעין ובפעילות המבצעית, עד ביצוע המעצרים ובחלק העיקרי החקירתי. משטרת מחוז ש"י הגישה מאות כתבי אישום נגד מיידי האבנים והבקת׳׳בים ונגד הנוטלים חלק בתופעת הסכינאות".
נפגעת? עכשיו תשלם
מי שרכבו ניזוק בשל יידוי אבנים צריך לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. בסופה הוא יקבל מסמך "אישור הודעה על גרימת נזק כתוצאה מפעולת מלחמה נגד ישראל", שאיתה הוא ילך למס רכוש. המידע על שעות הפתיחה של משרדי מס רכוש אינו מופיע במקום ברור ונגיש באתר רשות המסים. יתרה מכך, טפסים שיש למלא אינם נמצאים באתר, מה שעשוי לגרום לבזבוז זמן יקר ולטרדה מיותרת.
 
עם הטפסים מהמשטרה וממס רכוש יש לפנות לשמאי הרכב שאליו הופנה הנפגע, שיאמוד את היקף הנזק והפיצוי. כעת יש לתקן את הרכב במוסך ולחכות לתשלום הפיצויים, שלדברי מס רכוש יגיע בתוך 60 יום, אבל למעשה מגיע לעתים לאחר שבעה חודשים. אובדן ימי העבודה בהליך הזה - שלושה־שבעה ימים, תלוי בנזק.
 
נפגעי טרור האבנים עברו חוויה קשה, והתחושה היא שבמקום להקל עליהם, המדינה מענישה אותם שוב. ההליך הבירוקרטי המייאש גורם לנפגעים רבים לוותר עליו מראש.
 
מדוע, למשל, יש ללכת פיזית למשרדי מס רכוש ולא לשלוח את אישור המשטרה במייל? כך הייתה המדינה חוסכת מהנפגע בזבוזשל חצי יום עבודה. מדוע על הנפגע לשלם מכיסו למוסך ולחכות חודשים לפיצוי? לו היו נעשים מקצת מהצעדים הללו, היה אולי קל יותר לנפגע להתמודד עם הקשיים של החזרה לשגרה אחרי פיגוע.