הנסיגה מעזה, לפני עשר שנים, המיטה אסון אסטרטגי על ישראל, אבל אילו כוהני הדת של השמאל היו מקבלים את מבוקשם, הנזק היה גדול שבעתיים.

באופן רשמי, הנסיגה הייתה אמורה לשרת את ישראל בשתי דרכים: לחזק את מעמדה של ישראל מול האמריקאים והאירופים, משום שהייתה מוכיחה את מחויבותה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית, ולשפר את מצב הביטחון של ישראל, משום שהייתה מביאה להיערכות מחודשת של כוחות צה״ל בקווי הגנה נוחים יותר.
האמת היא ששני הטיעונים לא היו משכנעים במיוחד, אולם בזכות התמיכה הנלהבת והעיוורת שהתקשורת העניקה לנסיגה, שניהם לא עמדו לבחינה אמיתית. בכל מקרה, הטיעונים הללו לא היו אלא מסך עשן שמאחוריו הוסתרה מהציבור המטרה האמיתית של המבצע: להלום מהלומה אסטרטגית בציונות ובצביון היהודי של המדינה.

עבור האידיאולוגים של השמאל, גירוש 8,500 אזרחים שומרי חוק מעזה, כמו תהליך השלום לפניו, לא היה יעד בפני עצמו אלא תנאי מוקדם והכרחי להריסת היישובים הישראליים ביהודה ושומרון.
כמו כן, עבור מנהיגיו הרוחניים של השמאל, הריסת היישובים ביו״ש, תוך גירושם של 350 אלף היהודים החיים בהם, גם היא איננה יעד העומד בזכות עצמו. בשביל האידיאולוגים של השמאל, אשר המציאו את הרעיון של נסיגה חד־צדדית מיש״ע, השמדת מפעל ההתיישבות איננה אלא תנאי מוקדם הכרחי להריסת הציונות הדתית ודרכה הריסת הציונות הכללית.
בחודשים שקדמו להתנתקות הציגו האידיאולוגים של השמאל את היעד שלהם בפומבי. חודש לפני הנסיגה פרסם ״הארץ״ מאמר מערכת שבו נכתב: ״התנתקות המדיניות הישראלית מן הדלק הדתי שלה היא ההתנתקות האמיתית העומדת כרגע על הפרק; ביום שלאחר הניתוק, מעמדה של הציונות הדתית יהיה שונה״, וגם: ״הבעיה האמיתית איננה כמה פצמ״רים יפלו או מי ישמור על ציר פילדלפי, או אם ירקדו הפלסטינים על גגות גני טל, הבעיה האמיתית היא - מי קובע את סדר היום הלאומי״.
על מנת להשיג מטרה נשגבת זו, לא היה די בהריסת היישובים ובגירוש תושביהם; היה צורך לאמלל ולהשפיל את המגורשים עד עפר, כדי לוודא שאיש לא ירצה להזדהות עמם. על כן התנגד השמאל בכל תוקף לאפשרות שייבנו יישובים חדשים עבור המפונים בחבל ניצנים. בהקשר זה כתבה אבירמה גולן ב״הארץ״ כי העברת מפוני גוש קטיף לשכונה חדשה, שתיבנה במיוחד בשבילם ברצועת ניצנים היפהפייה, תעביר מסר בעייתי. 
לדעתה, זה מסר שהיה אומר למתנחלים היהודים בשטחים שהם קבוצה נבחרת. ואם זה מה שהממשלה תעשה עם הפינוי של גוש קטיף, העוקץ העיקרי של הפינוי ינוטרל. זה יהיה, היא סיכמה, כאילו דבר לא נעשה.
 
להכשיר את השרץ 
מטרת השמאל בהריסת יישובים יהודיים ומטרתה גזל ״תנועת השלום״ נח שפו באופן חד וברור על ידי אדריכל פשע אוסלו, רון פונדק, בראיון למכון המחקר האמריקאי International Crisis Group בנובמבר 2013. ״השלום אינו מטרה בפני עצמה״, הסביר פונדק, ״הוא דרך להעביר את ישראל מעידן אחד לשני: לעידן שאני רואה כמדינה נורמלית. הישראליפיקציה של החברה במקום יהודיפיקציה שלה״.
דמוניזציה ונידוי היו מרכיבים מרכזיים בקמפיין השמאל נגד הדתיים הלאומיים. כדי לאפשר לנסיגה מעזה לשמש קרש קפיצה לנסיגה מיהודה ושומרון, היה צורך לגרום לציבור לחוש ניכור מוחלט כלפי המתיישבים. מעצבי דעת קהל, מדן מרגלית דרך ארי שביט ועד יאיר לפיד, קפצו לתוך הביצה האנטי-דתית ונרתמו למפעל הדמוניזציה.
מרגלית הציע לצה״ל ליישם ״נומרוס קלאוזוס״ נגד דתיים. ייתכן, הוא כתב, כי לאחר ההתנתקות יהיה צורך להטיל מגבלות נוקשות על מספר הקצינים הדתיים בצה״ל. לפיד התעקש כי המתיישבים בעזה ״לא האחים שלי״, ואם תהיה מלחמה איתם לא יהיה אפשר לכנותה מלחמת אחים, ושביט רטן כי הישראלים בעזה אינם ראויים להגנה על ידי צה״ל, משום שמבחינתו הם בכלל לא היו ישראלים.
יום אחרי יום הקיאה מכונת התקשורת שנאה כלפי הדתיים הלאומיים לתוך הציבוריות הישראלית. יום אחר יום שמע הציבור כי המתיישבים אינם אלא פנאטים ומחבלים בפוטנציה. מערכת המשפט הצטרפה בשקיקה לחגיגה. זכויות האזרח של מתנגדי הנסיגה נרמסו ברגל גסה, ואוטובוסים בדרך להפגנות נעצרו בכבישים כאילו אין חופש תנועה בישראל. מפגינים - לרבות ילדים - נעצרו ללא כתב אישום. חלקם, לרבות ילדות בנות 13 ו-14, הוחזקו בבתי כלא במשך חודשים ללא משפט.
בתוך גלי השנאה ששטפו את המדינה בחודשים שקדמו לגירוש יהדות עזה היו לאנשי השמאל כל הסיבות להאמין כי  מימוש חלומם, לשים קץ לציונות הדתית ולעצב מחדש את החברה בישראל על פי דמותם הפוסט-ציונית, נמצא בהישג יד.

מבחינתם, השוס האמיתי של מהלך הגירוש היה העובדה כי צה״ל עמד לבצע אותו. עצם העובדה כי המוסד הנערץ והאהוב ביותר במדינה הוא זה שיבצע את העבודה השחורה של השמאל, משמעותה, שכל ניסיון של המתיישבים להתנגד לצווי הפינוי ייתפס בעיני הציבור כמעשה תוקפנות לא כנגד השמאל, אלא כנגד צה״ל. ומן הסתם, הדבר הזה היה גומר אותם לחלוטין בעיני הציבור.
 
הכל נראה מבטיח, עד שמישהו שם מקל בגלגלים.

ביצוע ההתנתקות. צילום ארכיון, פלאש 90
 
לשון המאזניים
 
חמישה חודשים לפני הגירוש מינה הרמטכ״ל דאז, משה (בוגי) יעלון, את תא״ל גרשון הכהן לפקד על גירוש גוש קטיף. הכהן שימש אז כמפקד אוגדה 36. הוא מונה לתפקיד מגרש גוש קטיף משום שהיה הנסיך של הציונות הדתית. סבו היה ממקימי תנועת המזרחי ואביו היה מבין מקימי גוש אמונים.
 
אחרי שהכהן קיבל את המינוי הפעילו עליו אנשי ימין לחץ כבד להתפטר מהצבא כאות סירוב למלא את פקודת הגירוש. אם תתפטר, הפצירו בו, יצטרכו לבטל את גזר הדין.
 
הכהן חלק עליהם. לראייתו, ברגע שהכנסת אישרה את הנסיגה, לא הייתה כל דרך חזרה. יהיה מה שיהיה, הגירוש יתרחש. ואם יתפטר, השמאל יבטל את חשיבות המהלך בלי למצמץ. כבן המגזר הדתי־לאומי, המהלך שלו היה מוצג כעוד אקט התרסה של פנאט דתי וכהוכחה שאסור לקדם דתיים בסולם הדרגות בצה״ל.
 
הכהן הקשיב לאנשי השמאל. הוא ידע שהם דיברו ברצינות כשאמרו שהיעד שלהם לא היה רק חיסול ההתיישבות בעזה, אלא גם חיסול הציונות הדתית כדי להתיר את הקשר בין ישראל ליהדות. מכיוון שהכהן הבין את כוונת השמאל בביצוע הגירוש, הוא הבין שלא רק עתיד ההתיישבות מונח על כף המאזניים כי אם עתידה של ישראל עצמה.
 
על כן עיצב הכהן את מבצע הגירוש באופן שמנע ממנו לשרת כוונת הרס רחבה יותר. במקום לפעול בהתאם לכללי המשחק של השמאל ולהביא לעימות בין חיילים לבין המתיישבים, עיצב הכהן את המערכה כטרגדיה לאומית יהודית שהחיילים יעברו ויחוו יחד עם המפונים. לצורך כך, בשבועות שקדמו לגירוש הורה הכהן לחייליו ולקציניו להסתובב בתוך היישובים ולהתחכך עם התושבים כבשגרה שלפני פקודת הפינוי. במקום להתייחס ליישובים כאל אזורים עוינים, ניתנה לחיילים ההזדמנות לראות כי המתיישבים היו ישראלים רגילים כמוהם.
 
כאשר הגיע מועד הפינוי, מרבית החיילים לא חשו ניכור כלפי האזרחים. על כן, העימות שהשמאל ציפה לו לא התרחש כלל. במקום עימות, הציבור שישב בבית דבוק למסכי הטלוויזיה צפה במחזה אחר לחלוטין. הוא צפה בחיילים ובמתיישבים מתפללים ומתאבלים יחד בבית הכנסת של נווה דקלים. הוא צפה במח״ט גולני מתחבק ובוכה עם בני הנוער שעמדו בפני גירוש בגני טל. במקום להרוס את האופי היהודי של המדינה, לא כל שכן במקום להרוס את החיבור בין הציונות הדתית לבין המדינה, הגירוש חיזק את שניהם. 

כמה שבועות לאחר מבצע הפינוי כתבה ברוגז אורית שוחט מ״הארץ״: ״חיילים שחוו את הפינוי לא ייסעו לאשראם בהודו כי התברר להם שיש אשראם על יד הבית. אותה דת יהודית, שמזמן לא פגשו בה מקרוב, מחבקת אותם אליה בשירה ודמע ושותפות גורל. הם כבר ישבו שלובי זרוע בתוך בתי הכנסת של גוש קטיף, הם כבר הרגישו את הקדושה מהולה בזיעה, הם כבר נעו בקצב ושרו שירים, הם נדחפו בתור כדי לנשק את ספרי התורה, הם כבר חצי בפנים״. מרבית חבריה של שוחט לא ממש הבינו את מה שקרה..

כפר דרום, יולי 2005. צילום: רויטרס

אהוד אולמרט, למשל, לגמרי לא הבין. כאשר כעבור שנה הוא הורה למשטרה לפנות את עמונה, הוא חשב שזה יהיה קלי קלות. הוא הניח שהציבור יתמוך במהלך כפי שתמך בפינוי גוש קטיף. הרי אותה הסתה תקשורתית שקדמה לפינוי עזה קדמה גם לפינוי עמונה.
אבל תגובת הציבור הייתה הפוכה. כאשר השוטרים הפעילו כוח נגד בני הנוער שהתבצרו בבתים שעמדו להיהרס, תמך הציבור בבני הנוער, לא בשוטרים. במקום להכשיר את דעת הקהל לפינוי רחב יותר ביו״ש, פינוי גוש קטיף שכנע את הציבור כי אסור עוד לגרש יהודים. הציבור כבר לא קנה את הדמוניזציה.
עשור כבר חלף מאז שהמדינה הרסה את היישובים בעזה, ומאז ישראל משלמת את המחיר הפיזי של הטירוף האסטרטגי הזה. אבל במידה רבה בזכות המנהיגות של גרשון הכהן דאז, החברה הישראלית יצאה ממנו חזקה יותר, ציונית יותר וגאה יותר ביהדותה מאי פעם.