בשבוע שעבר פרסמה התנועה לחופש המידע נתונים משווים בין ההוצאות שהוציא שמעון פרס כשכיהן בבית הנשיא במחצית הראשונה של שנת 2014 לבין ההוצאות שהוציא הנשיא החדש - רובי ריבלין - במחצית השנייה של אותה שנה. ההשוואה מאלפת ומעלפת. ההוצאות של בית הנשיא פרס בחצי שנה, למשל בתחום הטקסים, היו פי עשרה מאלו של בית הנשיא ריבלין. 2,378,300 לעומת 224,550 שקלים. ההוצאות לאירוח ותחזוקה שוטפת בתקופת פרס לעומת ריבלין, באותה תקופת זמן, באותה השנה, היו פי ארבעה. 4 מיליון לעומת מיליון שקלים.
העיתונות פרסמה את תגובת לשכת פרס המסבירה שכל ההוצאות הוצאו לטובת האזרחים. ובכן, נתוני 2014 מתווספים לנתונים אחרים שפורסמו לאורך השנים, ואלה ממחישים כמה הרבה הוציא שמעון פרס לטובתנו וכמה זה הרבה יותר מכל נשיא אחר - לפניו ואחריו.
למשל, תקציב בית הנשיא בשנים שקדמו לפרס עמד על כ־20 מיליון שקלים לשנה. הוצאות בית הנשיא של פרס, למשל בשנת 2012, עמדו על פי שלושה, כ־63 מיליון שקלים בשנה אחת. רק עבור טיסות לחו״ל, הוציא פרס בממוצע 5 מיליון שקלים בשנה, והכל כמובן לטובתנו. רק ב־2010 הוא הוציא כמעט 8 מיליון שקלים על טיסות.

הנשיא ריבלין, לעומתו, עושה הרבה פחות לטובת האזרחים. לכן בנסיעה האחרונה שהוא ערך לגרמניה, נסיעה חשובה ביותר, הוא טס במחלקת תיירים, בטיסת ״לואו קוסט״ שמצאו לו ברגע האחרון.
אז איך ייתכן שהבזבזנות והראוותנות של שמעון פרס עברו כך, ללא סערה ציבורית? איך זה ששולמו סכומים מרקיעי שחקים, תרתי משמע, שכאלו? איפה העיתונאים, הפוליטיקאים, גופי המדינה, הפרקליטות והמשטרה?
שאלה זו מתחזקת במיוחד עתה, לאחר שלפני כשבוע התחדש העיסוק בהוצאות בית ראש הממשלה ומתחילה חקירת משטרה. שלא אובן לא נכון - אם יש משהו לא תקין בטלנובלה של בית ראש הממשלה, אדרבה, שיחקרו. אבל קשה להשתחרר מהרושם שהשערוריות הציבוריות שמולידות ועדות חקירה, חקירות משטרה וסתם סקנדלים תלויות בהשקפת העולם של המבוקרים.
הדוגמה הכי טובה היא של אריאל שרון. כאשר הוא היה אויב השמאל במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את האחריות שלו למעשה טבח שביצעו הנוצרים במוסלמים, ללא קשר אלינו. אבל כאשר הוא חצה את הקווים ועקר את חבל קטיף, דבר שאפילו יו״ר האופוזיציה יצחק הרצוג הודה שהיה פסול ושגוי, איש לא טרח לחקור ולקבל הסברים. האיש הפך לאתרוג, כמאמר המשורר. אף ששרון הפר את ההתחייבויות שנתן לבוחרים ולמתפקדים, על אף הטענות הקשות שהושמעו לגבי הקשר שבין עומק החקירה המשטרתית נגדו לבין עומק העקירה, איש לא הרים את הכפפה. הבריחה, העקירה והגירוש, שהחודש מלאו להם עשר שנים, לא נחקרו, לא הוסקו מסקנות ואיש לא הצביע על האחראים.
אותו הדבר, כמובן, לגבי הסכמי אוסלו, שנתפסים כבר ככוח טבע שאיש לא היה אחראי לו. שמעון פרס, להזכיר, הוא השושבין המרכזי של אסון אוסלו. מהלך שגם גרם לרצח של כ-1,500 ישראלים, וגם הרע באופן קיצוני את מצבנו האסטרטגי.
מסתבר שיש מעשים ואנשים שיש להם חסינות מאחריות, בעיקר אם הם אוחזים בהשקפות הנכונות.