מתחת לפסים: האזרחים שישלמו את המחיר הכבד על הרכבת הקלה

שוב התגלתה בפנינו ישראל כמדינת חלם פראית וברברית.

בהתלהבות הורדוסית תתנפל ביום ראשון חברת נת״ע (נתיבי תחבורה עירוניים) על הקמת הרכבת הקלה בתל אביב. הדחפורים יגיעו כדי להרוס ולבנות את הפרויקט הנוצץ הבא, אך העובדה שבדרך תדרוס ותרמוס הרכבת חיים של כמה אנשים לא מעניינת - כך נראה - את אנשי נת״ע.

קחו למשל את המתחם שעל יד גשר מעריב. עשרות בתי עסק יש שם, ובהם המוסך של אבי טביב, מוסך איתורן ומוסך ריידר. החל מיום ראשון, ככל הנראה, כל המתחם הזה יהיה בלתי עביר לכלי רכב. עד עכשיו, איש מנת״ע לא הסביר לבעלי העסקים מה בדיוק יקרה כשהאזור ייסגר, אם יש הצעה למוסך חלופי בינתיים (התשובה היא לא), ומי אחראי לכך שהפרנסה שלהם תיפגע על לא עוול בכפם.

עבור טביב, משמעות העבודות היא שלאחר 20 שנה הוא צריך לסגור את המוסך שהקים במו ידיו, לפטר את ששת העובדים שלו ולמצוא פרנסה חדשה למשפחתו בגיל 47.

״כבר 20 שנה אומרים שיבנו רכבת קלה ולא קורה עם זה כלום. אז לא חששתי, חשבתי שאם זה אכן ייצא לפועל יום אחד ואהיה צפוי להיפגע, אז יבואו אלינו נציגים ויסבירו לנו איך זה ייעשה ומה הפיצויים שאקבל״.

"תעברי אחד-אחד במתחם ותשאלי אם מישהו קיבל שיחת טלפון. וחוץ מזה, גם אם הם היו מתקשרים, ככה מודיעים לבן אדם שהוא סוגר עסק שעבד 20 שנה? מי ישלם פיצויי פיטורים לעובדים שלי? איפה אוכל למצוא עכשיו מקום לעוד מוסך?".

דיברתי עם שאר בעלי העסקים. איש מהם לא קיבל טלפון. יותר מזה, מתברר שלפני שלוש שנים פרסמה נת״ע מכרז לחברה שתהיה בקשר עם הציבור. חברת CR זכתה במכרז ופרסמה הצהרת כוונות של האגף המיוחד שהוקם: ״אגף ההסברה בחברת נת״ע מלווה את ציבור התושבים ואת בעלי העסקים לאורך כל תקופת העבודות על ידי העברת מידע שוטף ואמין באמצעות כנסים, פגישות פרטניות, הפצת עלונים בתיבות הדואר, פרסום מודעות בעיתונים, שיגור של הודעות קוליות ועוד. בכל אזור עבודות נמצא נציג מטעם אגף הסברה, והוא זמין לפניות, לשאלות ולמתן מענה ופתרונות לבעיות הצצות תוך כדי ביצוע העבודות וזאת כדי לקיים חיי שגרה תקינים ככל הניתן״.

מעניין שהחברה לא מצאה לנכון לתת ״מענה ופתרונות״ דווקא לבעיות של בעלי העסקים שנפגעים יותר מכולם, אלה שמטה לחמם נשבר.

אם ללמוד מההיסטוריה, לטביב יש סיבה טובה לדאגה. בדיוק עכשיו ימלאו עשר שנים להשקת הקמפיין הממשלתי והציני ״יש פתרון לכל מתיישב״, שליווה את עקירתם של 10,000 איש מביתם ומפרנסתם. לטובת מי שלא זוכר את הקליפ ששודר אז ברשתות הטלוויזיה שוב ושוב, הנה תזכורת (הוסיפו לעצמכם ברקע מוזיקת מעליות רגועה ודמיינו קריין בעל קול בוטח, רגוע וחגיגי): ״ממשלת ישראל ערוכה לפינוי עזה וצפון השומרון, יש פתרון לכל מתיישב! דיור זמני, תעסוקה, חינוך, פיצוי כספי ומקום דיור יוצעו לכל משפחה, מאגר של 20 אלף דונם לחקלאות, סיוע לעצמאים ולמציאת תעסוקה...״.

אנשי מינהלת ההתנתקות והשרים עברו אז מאולפן לאולפן ובמידה רבה של שחצנות אופיינית הסבירו שיהיה בסדר. אז אמרו. העיקר שהתוכנית הלאומית הגדולה והמרגשת תצא לדרך בלי הפרעות. חמש שנים מאוחר יותר קבעה ועדת חקירה ממלכתית: ״הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים״, ואת המפונים הגדירה כ״אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה לפליטים במולדתם״. עוד חמש שנים עברו מאז, ותושבי קטיף ממשיכים לחכות לבניית בתי הקבע שלהם, שעדיין לא החלה.

בשיר היפה ״בלדה לכהן צדק״ מתאר אריאל הורוביץ את סיפורו של עמיחי כ״ץ ז״ל - מוזיקאי שהקים את בר הסינדרום, הבית היחיד שהיה בירושלים להופעות של אמנים לא מסחריים. שמונה שנים פעל המועדון. כ״ץ נתן במה ופרנסה ליוצרים כמו הורוביץ, דן תורן, עמיר לב, תמר אייזנמן ואחרים. הוא השקיע את כל כספו ומרצו בתפעול המועדון, אף שלא היה רווחי במיוחד, רק בגלל האהבה ליוצרים ולמוזיקה, ומתוך אידיאולוגיה שאמנות צריכה להתקיים גם אם אין לה קהל של אלפים. המועדון נסגר ברגע שהתחילו העבודות לרכבת הקלה, והרחוב כולו היה בלתי נגיש.

צילום: אבשלום ששוני

וכך כתב הורוביץ בשיר: ״עוד לפני שהיא נסעה הרכבת הקלה/ כבר ירדה לחלוטין מהפסים/ וכל רחוב הלל נסגר בגללה/ שנתיים ארוכות לשיפוצים/ אפילו הניצוץ בעין של שוטה/ לא עמד מול טמטום הרשויות/ שיכלו לשמור על צליל מיתרים חיים/ במקום על גשר מיתרים ושאר שטויות״.

כ״ץ סגר את הבר, מפעל חייו, ולקח הלוואות מהבנקים כדי לשלם פיצויים לעובדים. אחרי שנה חלה בסרטן ונפטר. האם אפשר היה להציל את מפעל חייו? ברור שכן. אם המדינה הייתה חושבת שהאיש הזה ומפעל החיים הקטן שהקים חשוב, היא הייתה יכולה למצוא איתו מקום אחר להפעלת המועדון. אם המדינה חושבת שהאזרח הקטן אבי טביב חשוב, היא יכולה לחשוב איפה אפשר להקים מוסך חלופי או איך שומרים על כבודו כאדם מתפרנס.

חוכמה קטנה להקים בתקציבי עתק רכבת מפוארת ותחנות מרשימות. בתקציב גדול אפשר לעשות הכל. אבל המדינה לא נמדדת בזה. להפך, המוסריות שלה נמדדת ביכולת לשמור שאזרחיה לא יתפרקו. עיסוקו של אדם הוא זהותו. החקלאי מגוש קטיף, המוסכניק מתל אביב, המוזיקאי מירושלים. אלה אנשים שכאשר מפרידים אותם מהעבודה שלהם, מפרקים גם את מי שהם.

דרך הפעולה שהשתרשה כאן, ולפיה ״נגיע לגשר ונהרוס אותו״ גם אם בדרך ייהרסו כמה אזרחים, היא במקרה הטוב רשלנית ובמקרה הרע אכזרית ודורסנית כלפי הפרט. זה נורא גם כאשר ״האינטרס העליון״ של המדינה מובן, כמו בהקמת רכבת קלה. כשהאינטרס העליון לא ברור, כמו במקרה של פינוי צפון השומרון שנשאר בשליטתנו בכל מקרה, או פינוי רצועת עזה כדי להכניס לשם את חמאס. זו כבר תחושה שנטלו את ה־ו' ״מהחלום הציוני״. נשאר רק ״חלם ציני״.

תגובת נת״ע: ״אנו מתנצלים בפני מר טביב ומתחייבים שנעשה כל שניתן על מנת להקל משמעותית את מידת הפגיעה. למשך כל תקופת העבודות של הרכבת הקלה נדאג להעניק לטביב פתרונות לוגיסטיים ותחבורתיים על מנת שקהל לקוחותיו ימשיך להגיע לקבל שירות אצלו במוסך. אנו מתחייבים בפני כל בעלי העסקים הסמוכים למתחמי העבודות שיבוצעו הסדרי פריקה וטעינה בהתאם לצורכי העסיק ונערכים לפע ולות מסייעות נוספות.

"באשר לשיתוף הציבור וקשרי הקהילה, נת״ע מנהלת את הליך הדיאלוג עם הקהילה ושיתוף הציבור באמצעות חברה מקצועית ביותר, בעלת ניסיון ובעלת מוניטין רב״.