בדרך לערוץ הקשבתי כרגיל לחדשות בגל"צ. פחות משני רמזורים מהרדיו בגבעתיים, בואכה כביש 4, לקיתי כבר ב־CFS (תסמונת התשישות הכרונית). לא רק מהדיכי בגלל מוטי יוגב, אלא מכל חבריו ועמיתיו באגם הדרעק. קורה, רק חבל שבכל יום זה קורה.
עברתי ל־88FM כדי להתאושש ופתאום שמעתי מופע של להקה ששמה "סיסטם עאלי", ששרה בערבית ובעברית, סוג של ראפ ים־תיכוני. מדליק האמת. הלהקה מורכבת מערבים מיפו, מיהודים מבת ים, מאתיופים (שלצערי מוגדרים כחלקי חילוף בחברה שלנו, ועוד לא התקבלה החלטה שקובעת אם הם טובים יותר מערבים, או לא) ומעולים ממדינות חבר העמים, שייתכן שרק אחד מהוריהם הוא יהודי מספיק כשר. הם עושים מוזיקה עם אג'נדה של דו־קיום, של חיים במקום הבלתי אפשרי הזה.
ואז פתאום נזכרתי בנאג'י. האיש הזה הוא סיפור לסרט. אביו ערבי־נוצרי מיפו, אמו יהודייה. היה להם סיפור אהבה יפה. נכון שבנצי גופשטיין ולהקת המעודדות שלו מארגון להב"ה טרם נכנסו לתודעה ולכן נאג'י התאפשר כאן, אולי בכלל רק כי הוריו בחרו לעשות אותו, במקום ללכת לסרט. הכרתי אותו בגיל 15 בבית הספר החקלאי. אבא חולה, אמא חסרת אונים, כפי שכתב ארקדי דוכין. הוא היה בחור חזק באופן חריג. שנתיים חיינו ביחד וכולנו קראנו לו נאג'י, אף ששמו העברי מלידה הוא רפי. אבל בחמשת או בשבעת השמות שהיו לאביו, היה גם נאג'י. נדלקנו על זה, ולו לא היה אכפת בכלל.
אחרי שנתיים הוא עבר להדסה נעורים כדי ללמוד הפעלת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), ולכן גויס לצה"ל בסוף שנות ה־70 להנדסה קרבית. נפגשנו שוב בסנטה קתרינה בראשית שנות ה־80, כאשר התארגנו שם להחזיר את השטח למצרים. הוא עבד שם, כפי שעבד בפלחה וברפת, מצאת החמה עד צאת הנשמה. מטונף מחול, ובחיוך שלו ראו רק עיניים ירוקות ושיניים צחורות. הוא חתם קבע, כי אבא מת ולפני מותו רצה שלילד יהיה ג'וב עם "לוקש" וקביעות. המפקדים שלו והחיילים שאיתו שמעו ממני את השם נאג'י, וזה נדבק בו מיידית כמו וירוס.
הוא נשאר בצבא 36 שנה, סירב לצאת לקורס קצינים, היה אצל הנשיא כמה פעמים כחייל מצטיין ואפילו קיבל את דרגת הרנ"ג המוערכת. בכל שיחה שלנו הייתי מציק לו. נאג'י, נו מה קורה? פירקת כבר איזה בית של בן משפחה של אבא? איך זה מרגיש? והוא תמיד היה עונה, אותו משפט: "וואלכ קוף, פירקתי כבר הכל בחיים. מערות, מנהרות, בתים של מוסלמים ושל דרוזים בלבנון, גם של נוצרים, כמו אבא שלי. אבל אף פעם לא פירקתי בית של יהודי. אף פעם לא נתנו לי".
שלשום טלפנתי אליו. הלו, מחבל, מה קורה איתך, טינף? "וואללה, הכל בסדר, קוף. אני נוסע עוד יומיים עם דאפינה למנילה. היא רוצה להיפרד מאמא שלה. חולה הזקנה. בעצם למה זקנה, כולה בת 46, יותר צעירה מאיתנו".
נאג'י נשוי לפיליפינית בת 30, כי אחרי שעשה שני ילדים עם יהודייה הוא הבין שזה לא בשבילו, הבטחה לגן עדן בעולם הבא. הוא רוצה עכשיו. אז הוא נותן ליהודייה חצי מהפנסיה שלו (12,500 שקל ברוטו), קנה שתי מוניות עם מספר באילת, אחת הוא משכיר לאילתי, ובאחת הוא נוהג בכל הארץ (בעיקר עם תיירים) והוא מבסוט חאלס.
אין לי כבר סבלנות לשמוע על דאפינה, ואיך שהיא צעירה ומפנקת, ולא מקטרת בכלל. אני רק זוכר שהיא מצחקקת כל הזמן, ואין לי סבלנות לאנגלית השבורה שלה, שהיא למדה מהקשישה האמריקאית שהיא מטפלת בה. שמע נאג'י, לפני שאתה נוסע, יש לי ג'וב בשבילך. שמעת על מוטי יוגב? "כן. זה האל"מ במילואים, שרוצה להוריד D9 על ביהמ"ש העליון". אתה הרי עבדת גם עם הגדולים יותר, עם ה־D10, נכון? "אני עבדתי עם הכל, קוף. שחרר אותי, מה אתה מכניס אותי לשטויות האלה?". תגיד, אתה בסדר? הרי כל חייתאכ סיפרת לי שעוד לא הורדת בית של יהודי, נכון? אז הנה אני נותן לך הזדמנות להוריד את אגם הדרעק שלנו, כי הגעתי סופית למסקנה שהכנסת זה מקום שמסוכן לנו כאן, ממש מפגע. מה אתה אומר?
"אני אומר שאתה באמת אידיוט, ולא מבין איך החזקתי ממך בנאדם עם שכל. קודם כל רק שתבין שזו עבודה ל־15 כלים, ולפחות שלושה ימים עד לפינוי". עזוב אותך מפינוי, רק להוריד, שאחרים יפנו. כמה זה עולה? אני צריך לגייס מימון, בנאדם, אם היה לי, זה היה עלי, אבל אין לי. מה אתה צוחק? "אתה מזכיר לי את אשתי הראשונה. גם היא חשבה שהעבודה שלי זה משחק. אתה בסך הכל דוחף חול מפה לשם, אז מה, נתנו לך דרגה? ואתה עוד מתלהב לי? אנחנו לא בסיני, יא זאלמה, התקדמנו, זה לא עובד ככה, ואני כבר זקן, אין לי כוח לשטויות שלך".
נאג'י, אתה האיש היחיד שאני מכיר טוב, שיכול לארגן את זה. יותר טוב להסתובב בחושות של מנילה? זה אתגר זה?
ואז משומקום פתאום הוא דיבר על הקיצוצים הצפויים בצבא, שכואב לו הלב. "שמע קוף, אתה יודע שנתתי את הנשמה שלי לגדודים שסופחתי אליהם. גולני, גבעתי, נח"ל, צנחנים ומה לא. לא ראיתי את הילדים גדלים, חגים לא חגים, כאשר היו צריכים אותי, הייתי. וככה אלו שבאו במקומי, שם עכשיו. אתה יודע שיש לי חברים, שהם נהגים של גוררים. עאלק תומכי לחימה. בנאדם יש לו נגרר עם 60 טונה מאחורה, שהוא צריך להוביל מפה לשם. מה הם רוצים שם בממשלה ובכנסת, שהוא יירד מההגה בגיל 50 ומעלה עם שבע אלף ברוטו? למה הוא עבד בחיים שלו לפי הטכוגרף (ה"קופסה השחורה" של הגורר)? נח כל ארבע שעות? מישהו מהם נהג פעם 13־14 שעות רצוף משטח אש לשטח אש עם כמות חומר נפץ שיכולה להוריד עיר?
"בסדר, אנחנו לא רופאים, אבל גם רופא שסיים 30 שנה לא יוצא מיליונר. מה הם רוצים מאיתנו? יש לנו הסתדרות? מישהו זרק זין בכיוון שלנו, כאשר עבדנו כמו חמורים כל החיים, כאשר אתם רק התלבטתם אם לנסוע לטורקיה או ליוון בקיץ? מה אנחנו טייסים, שיכולים להשתלב בהייטק אחרי השירות? אתה רואה, אני על המונית כל היום, ומבסוט. באבא אני מבסוט, כל החיים לא לקחתי 'פיאסט' שלא היה שלי. תאמין לי, הפנסיה שלנו לא הורסת את המשק. שיפסיקו לגנוב כל העסקונות שלך העמותות והפוליטיקאים, יהיה כסף לכולם".
התרככת לי, בנאדם, חשבתי שתקפוץ על ההזדמנות לשנות כאן היסטוריה, ואתה מייבב לי על החיים בצבא שהם קשים. מה אתה בא אלי? לך לגיא רולניק מ"דה מרקר", דבר איתו. מה נפלת עלי, אני באתי אליך עם משהו ספציפי.
"אז ספציפי, אני נוסע עם דאפינה לאמא שלה. איך המרוקאית והרוסי הקטן? מסתדרים או שזו מלחמת עולם? תזכור שתפסת את אלוהים בזקן, אל תעשה שאטויים. לך תתעסק עם פולארד, אשכנזי כמוך. תגיד קוף, אם היה ערבי הפולארד הזה, גם היו עושים עמותות וקשקושים? יאללה סלאמאת, דבר איתי בספטמבר, אני אהיה עצוב, חמותי אללה־ירחמה, רק שלא ייגמר לדאפינה הפינוק".
המשכתי לנסוע, שמתי דיסק של פוליקר בקיסריה. אין עליו, הספירה אחריו מתחילה בתשע. "הבוס", ספרינגסטין, לא יכול לעמוד לידו. באמת מה אנחנו משתוללים מג'ונתן פולארד. זה לא שהוא הגיע אלינו בגלל ציונות, הוא בא בגלל איך נקרא לזה - "ההרגלים של רעייתו", שעלו כסף והרבה. ועובד מדינה בשכר של 29 אלף דולר ברוטו בשנה לא יכול לממן אותם. אז הוא חיפש חלטורה. הוא חיפש קודם בעוד כמה שירותי ביון, שפחדו להתעסק עם האמריקאים, כי הם מפנימים את המושג "בני ברית", אנחנו לא כל כך. לא סתם הרי שונאים אותנו בכל מקום על הכדור.
הוא היה חלטוריסט וגרידי, אז הוא נתפס. ובכל פעם ששמעתי ראיון איתו, עם המשפט "אתם חייבים לי", שאלתי את עצמי אם רפי איתן ואביאם סלע מהלק"ם (אחד מ־369 ארגוני הביון שלנו, אף שהציבור יודע רק על שניים־שלושה), לא שילמו לו הכל, כי אצלנו הרי רגילים לקנות בהקפה. אז מה חייבים לו בדיוק? הוא לא ידע שאם ייתפס, הוא יהיה בר מזל אם לא יישב על הכיסא החשמלי, כמו היהודים אתל ויוליוס רוזנברג? כי זריקת רעל נראית לי אופציה פחות כואבת. אלה החיים גבר: נגעת, נסעת.
וכמובן שראש הממשלה מיד הזכיר לנו שכבר בקדנציה הראשונה שלו הוא "פעל רבות" למען שחרורו של המרגל. פולארד אולי שכח, אבל בהיותו בוגד באומתו, הוא היה אזרח אמריקאי. את הפספורט שלנו נתנו לו כג'סטה, אחרי שכבר חשבו כאן שלא יראה יותר אור יום. כל הקשקושים על מחווה בגלל הסכם הגרעין? מה זה השטויות האלה? כאשר הוא עשה חלטורה אצלנו, בארה"ב עוד ליקקו את הפצעים של ממשל קרטר הסתום עם המעורבות למען אזרחי איראן. כמו כל אסיר, עונשו נקצב, וביום המאסר הראשון שלו כבר נרשם מועד שחרורו.
כל דיירי אגם הדרעק מצקצקים בלשונם ומספרים איזה חומר איכותי הוא הביא לנו ממודיעין הצי האמריקאי. וואו, כנראה שגז המתאן מהדרעק שיתק להם כמה אונות במוח. על מה רפי ואביאם שילמו? לא בשביל חומר איכותי? מה רצו, שייתן חומר פארש, ואנחנו רק נשלם לו?
אז בנובמבר הוא משתחרר, וסוף־סוף הוא ואסתר יוכלו להתייחד. בכל זאת 30 שנה בלי סקס, אני במקומו הייתי אומר לאסתר: מיציתי, פסיק, תודה על הכל, נקודה, והולך לחפש שעשועים בשנים שנותרו עם "לטינה" בת 30. שישלים פערים בצפייה בסדרות אמריקאיות, וילמד איזה יופי מסתדר מיקי, אבא של ריי דונובן, אחרי 20 שנה שבילה בכלא. ברור שנדאג לו לאיזו רנטה חודשית, בשבילו ובשביל אסתר הצדקת. הרי את אן ואת אביה אנחנו מממנים כבר שנים, אז התרגלנו.
הגעתי הביתה. שקט. כיפוש וגיא ישנים. הדלקתי טלוויזיה וצפיתי בפרעות בבית גזונטהייט, באיזה יישוב בשם מעלה רחב המענגת, בתרי זוזים. כי לקרוא למקום הזה בשם בית אל זה כמו להביא חזיר לסעודה מפסקת. שוטרים כחולים וירוקים חטפו שם אבנים וביצים ומחסומים בפנים מכל מיני צדיקים גמורים. נו, טוף, הם לא אוהבים את בג"ץ, אז השלטון מרשה להם קצת להתפרע על חיילינו האמיצים, שרק בשביל המשימה הזאת - להיות מטרות אנושיות של הטינופות האלה - התגייסו לקבע.
אחרי זה לכו תורידו להם את השכר, כי הם לא לוחמים ממש, הם רק תומכי לחימה, כמו שצוק איתן לא הייתה מלחמה, אלא רק מבצע. הגדרות של שליטים יהודונים קטנים, שתמיד מחפשים את הלירה ברזרבות כדי לדאוג לעצמם לג'וב כעלוקות על הציבור, לכל החיים.
אגב, סתם נזכרתי, מה עם הפנסיה התקציבית של הדיירים באגם הדרעק? והשכר שלהם? הם הרי בקושי רב עובדים בשבילנו מאה ימים נטו עבודה בשנה מעוברת? הא, למה להיות קטנוני.
לא היה מי שיגיש לי ארוחת לילה. אז פתחתי קופסה של עלי גפן שסחטתי עליה לימון, גביע יוגורט, ואת הכעכים הקטנים עם השומשום, שבכלל קניתי במאפייה בשביל הילד. תוך כדי זה שמעתי בחדשות הלילה את אורי אריאל דורש בתוקף 300 יחידות דיור "בתוך שעה", שראש הממשלה כבר הבטיח לו בבוקר. אבל אם אפשר לרמות את הציבור, אז למה לא? זה שכתוב בעשרת הדיברות "לא תשקר", ואורי שלנו חובש כיפה? לו זה כן מותר, כי זה שקר של פוליטיקאי. ואלוהים לא כלל בתיבת נוח את הרמש הזה "פוליטיקאי", בין ה"חיות, זוגות־זוגות". אני יודע, כי הייתי באררט בטורקיה.
פתאום נזכרתי שאורי המתוק והחביב הוא גם שר החקלאות, אחרי שבקדנציה הקודמת היה שר השיכון. ונורא, באמת נורא חשוב לי לשאול, האם בשני תפקידיו האחרונים אישר בניית 300 יחידות דיור בקיבוצים של עוטף עזה? זה ממש לא קרה, כי האויב גר רק בשומרון, וממש לא בעזה. ולשומרון יש עשרות לוביסטים, על תקן נבחרי ציבור, וליישובים על גבול עזה יש רק את חיים ילין האומלל. אז מי ידאג להם בדיוק? ראש הממשלה? הצחקתם אותו, הוא רק אנטי־איראני עכשיו, כמו תמיד.
מעניין מה אומרים ברשות הפלסטינית על המהלך המדהים של ממשלתנו השואפת לשלום בין־אזורי. גם הם שמעו את שר התיירות (גוססת התיירות, לא? באים רק יהודים או גם גויים? כי הם בטח נורא פוחדים מחוטובלי ומהגזירות שלה), יריב לוין, מסביר לעם שהולכים לתקן את בית המשפט העליון ("העם אמר את דברו, קיבלנו 30 מנדטים"), אז אין לנו זמן לתהליך. רק אחרי הבחירות בארה"ב, שבהן נסייע לשלדון אדלסון לחסל את הדמוקרטים, נשוב לשולחן המו"מ. עד אז בונים, ואם העראברים מהגדה יתנהגו יפה ניתן להם רישיונות עבודה כדי לבנות את הבתים של היאהוד. ואם לא יתנהגו, אז לא. זה מה יש.
סיימתי לבלוס ובדקתי את העטיפות הריקות. 650 גרם של עלי גפן, טוב זה רק עלים ואורז, וטיפה'לה שמן; יוגורט, רק 1.5% שומן; הבעיה זה הכעכים הקטנים, כשהחפיסה הייתה מלאה, היא שקלה קילו. בסדר התנחמתי, זה בטח כמו בתנובה, שוקלים גם את האוויר. החלטתי לא לדווח לדיאטנית רחל על האירוע, כי אז היא לא תכתוב לי בחזרה: השבוע הפחתת 225 גרם.
אחרי שבני הלך לניתוח של השרוול וכבר הפחית בשבוע 11 ק"ג, אני והחבר'ה בדיכאון, כי אמרנו שאם הוא יקיץ מההרדמה, נעשה גם אנחנו שרוול. ואז הרבי טעטע אמר "נחכה שיפחית 50 ק"ג וישמור שנה על המשקל הנמוך". אז קיבלנו דחייה לשנתיים לפחות. לעת עתה, אנחנו צופים בבני לוגם ספל מרק צח בכפית ואומר שהוא מלא נורא. זה מפריע לנו לאכול חומוס עם קובה בשר, אז אנחנו שולחים לרחל תמונות של סלט ירקות קצוץ של סועד בשולחן ליד, ומוסיפים תמונה של קפה, ורוברט אפילו כותב לה "הפוך קטן, וזהו". היא מבסוטה לגמרי מההתקדמות שלנו. ואנחנו מאושרים שהיא מבסוטה עלינו. רק שעדיין לא ברור לאן אנחנו מתקדמים בדיוק.