הסופר דרור משעני, זוכה פרס ברנשטיין לספרות לשנת 2014, הוא עיתונאי לשעבר, עורך ומתרגם ישראלי, המתמחה בכתיבת ספרות בלשית. יצירתו העיקרית של משעני, בנו של ח״כ לשעבר מרדכי משעני, היא סדרת רומנים בלשיים שבמרכזה החוקר אברהם אברהם. בסדרה יצאו שלושה ספרים, ״תיק נעדר״ ״אפשרות של אלימות״, והכותר האחרון בסדרה, ״האיש שרצה לדעת הכל״, שיצא השנה בהוצאת ״אחוזת בית״. ספרי הסדרה עוררו עניין רב בחו״ל, וזכויות התרגום נמכרו להוצאות בארצות הברית, צרפת, שוודיה, גרמניה, איטליה והולנד. בשנים 2005־2008 ערך משעני את מוסף ״ספרים״ של עיתון ״הארץ״. במקביל לכתיבתו המקורית (החל מתחילת העשור), שימש עורך ספרות מקור וספרות מתח ובלשים בהוצאת ״כתר״. בין היתר, תרגם לעברית ספרים כגון ״ערבי פריז״ מאת רולאן בארת ו״מהו מחבר?״ של מישל פוקו. משעני נולד בחולון בשנת 1975. הוא נשוי ואב לשניים.



האם היום, לאור ניסיונך, ישנן יצירות ישנות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן: משפר, מוסיף, מסיר? אם כן, מהן ומדוע?
״לא הייתי משנה יצירות שכבר כתבתי, קודם כל מפני שקשה לי לשוב אל הספרים שכתבתי ולקרוא אותם. הם נכתבו על ידי מישהו שהוא אני, אבל גם כבר לא אני, והזרות הזאת יכולה להיות משונה. למעשה, הייתה לי אפשרות לכתוב את שני הספרים הראשונים מחדש, במהלך העיבוד שעושים להם עכשיו לטלוויזיה, ובחרתי לא לעשות זאת אלא לאפשר לאחרים לחשוב עליהם מחדש ולעבד אותם - בדיוק מפני שאני כבר כתבתי אותם כפי שהם. גם אם אין לי ספק שיכולתי היום לכתוב אותם טוב יותר, כך הם נכתבו. חוץ מזה, העובדה שאני כותב סדרת רומנים מאפשרת לי לחזור אל הדמויות, אל המקומות, אל החקירות, ובמובן זה, אם אני חושב שעלי לשנות משהו בספרים, אני פשוט יכול לעשות זאת בספר הבא״.

ואיפה באמת אפשר לראות את הליטושים בדמויות ובעלילה בספר השלישי לעומת קודמיו בטרילוגיה?
״אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה ליטושים. הדמויות שחוזרות מספר לספר הולכות ומעמיקות, מבחינתי, כי אני יודע עליהן יותר ויותר ואולי גם מעז ללכת יותר פנימה, אל חיי הנפש שלהן. אני מאוד אוהב היסטוריה, והעובדה שלדמויות האלה כבר יש היסטוריה: של בחירות, של מעשים ושל התנהגויות במצבים מסוימים הופכת אותן לדמויות מעניינות יותר לכתיבה״.
לממש את הפנטזיה
במרכז סדרת הרומנים הבלשיים של משעני נמצא החוקר אברהם אברהם מחולון, בלש רגיש, המגלה אמפתיה לנחקריו. ״נדמה לי שיש בינינו הרבה קרבה, גם אם כמובן שלא דמיון מוחלט״, אומר משעני על הדמות שיצר. ״אני חושב בעיקר שמשהו במשאלות שלנו דומה ושזה ניכר בספר: גם אברהם וגם המספר של הרומן מנסים להבין במהלכו משהו, מנסים להרגיש במהלכו משהו, והמשהו הזה די דומה אצל שניהם. נדמה לי שאברהם כן יותר ממני, ישיר יותר, ואולי לכן הוא גם נקלע למצבים קשים. הוא נכנס עמוק יותר למים ממני, כי אני נכנס רק באמצעותו״.
יש איזה מעשה שאתה היית רוצה לעשות ולא עשית, ואברהם כן היה עושה?
״קודם כל הוא נעשה בלש, מה שאני לא עשיתי. ובזכות העבודה שלו הוא נכנס בפועל לדירות ולחדרים של אנשים, מה שאני מצליח לעשות רק בעזרת הכתיבה. והוא פוגש אנשים שנמצאים בעיצומה של דרמה ולפעמים אפילו טרגדיה ומנסה להתערב בהן ולשנות את סוף הסיפור, מה שאני, שוב, יכול לעשות רק באמצעות הכתיבה - וגם זה לא תמיד״.

צילום: באדיבות הוצאות הספרים כתר ואחוזת בית

אז בעצם בעבודת הסופר חבויה נימה של החמצה?
״לא בהכרח. יש לא מעט סופרות וסופרים שכתבו וכותבים על חייהם ממש. אבל אני כן אומר שעבורי בספרות יש ממד חזק של מימוש פנטזיה. שהכתיבה היא ניסיון לפענח את החיים אבל בו זמנית היא גם ניסיון לחיות חיים אחרים, שלא יתממשו כנראה אלא בספרות״.
 
בוא נתחיל לפנטז: איך החיים שלך היו נראים אם היית הולך עד הסוף?
״פנטזיות לא חסרות, ולהיות בלש היא רק אחת מהן. ואולי הפנטזיה להיות סופר היא החסכונית מכולן כי היא כבר כוללת את כל השאר. אחד מסיפורי שרלוק הולמס, 'עניין של זהות', נפתח במונולוג וידויי כמעט של הולמס לווטסון. הוא אומר לו כך: 'לו יכולנו לעוף בעד החלון, יד ביד, לרחף מעל לעיר הגדולה, להסיר בלאט את גגות הבתים ולהציץ בכל אותם מעשים מוזרים המתרחשים בהם'. הפנטזיה הזאת משותפת לבלש ולסופר. ושניהם מממשים אותה בדרכם. אני חושב שבסופו של דבר לכתיבה יש היבט כפול שמושך אותי אליה: היא גם הפנטזיה וגם המימוש שלה, והיא מצליחה לשמור על שני ההיבטים האלה בו זמנית. אתה מתבונן בחיים מבחוץ, ממרחק, ובה בעת אתה גם עושה אותם. אתה החיים עצמם״.
 
אז בעצם אם היית יוצר בתעשיית הטלוויזיה, היית זה שהמציא את ה׳׳אח הגדול"?
״ממש לא. הרי שם אין באמת חיים אלא השעיה של החיים, פסק זמן מן החיים שבו מתנהגים כאילו-חיים-כרגיל אבל בעצם משחקים למצלמות. ועם זאת, ברור שיש קשר בין הפנטזיה הבסיסית של הבלש והז׳אנר הבלשי בכלל, ליצור חברה מפוקחת באמצעות נראות, לבין המימוש שלה בכל מיני צורות בחברה שבה אנחנו חיים היום: גם 'האח הגדול' אבל גם הרשתות החברתיות, כמובן. דמות הבלש בספרות הייתה זו שחלמה ראשונה את החלום שבו חייהם של כל בני האדם שקופים וגלויים לפניה והחלום הזה שלה הולך ומתממש. ונדמה לי שהבלש שלי, היום, מנסה דווקא לעשות דבר הפוך: להשאיר דלתות סגורות, לא לפתוח את כל החלונות, להבין שלמרות הרצון שלו לדעת, יש דברים שאסור או אי אפשר לגלות״.
 
לא לדעת הכל
 
משעני, מתרגם ועורך ספרות, החל בכתיבה ובפרסום טרילוגיית הספרים רק לפני כחמש שנים. ״רציתי לכתוב רומנים על הפשעים שבאמת מתרחשים כאן, על הפושעים שחיים כאן, על הקורבנות שנפגעים כאן״, הוא מספר מה הביא אותו לכתוב, ומה הביא אותו אל הז'אנר הבלשי. ״ובאופן ספציפי, בשלושת הרומנים הראשונים בסדרה, ידעתי שאכתוב על המשפחה ועל הבית כעל זירת פשע. ושהפושעים שלי לא יהיו מקצועיים, כלומר אנשים שהפשע הוא עבורם דרך חיים, אלא אנשים שנהפכו לפושעים באופן חד פעמי, כמעט מקרי, בגלל נסיבות חייהם, כי לא ידעו לעצור בתוכם איזו מפולת. אנשים שמה שהביא אותם לבצע פשעים מוכר לכולנו מחיינו. יש לבחירה הזאת מחיר ספרותי מסוים: קוראי ספרות מתח מרחבי העולם וגם אצלנו רגילים לקרוא על פשעים מסתוריים יותר ועל פושעים סדיסטיים וקשים לתפיסה, אבל זה מה שעניין ועדיין מעניין אותי כסופר: להתבונן ולכתוב את הפשע כשיאה של טרגדיה אנושית״.
 
מה הפשע היומיומי הכי גדול בעיניך? בגידה? כפיות טובה?
 
״אני חושב שבגידה באמון או פגיעה או התאכזרות לאדם קרוב שסומך עליך, אוהב אותך, תלוי בך, שחושב שבך הוא דווקא יכול לבטוח ולא מצפה שדווקא ממך הוא ייפגע. במובן הזה, דווקא מכיוון שאני לא כותב על רוצחים סדרתיים, נדמה לי לפעמים שהאלימות שמתוארת בספרים שלי אכזרית במיוחד: לא מדובר באלימות אקראית אלא כמעט תמיד באלימות של אנשים כלפי מי שקרוב אליהם״.
 
רק מי שחווה כזאת פגיעה יכול להגיד את זה. מי מעל באמונך בצורה כה קשה?
״מי לא? נדמה לי שזאת חוויה שכולנו מכירים, ומשני הצדדים - כמי שפגעו וכמי שנפגעו - כי היא כמעט בלתי נמנעת. היא כמעט הכרחית בהוויית היחסים שלנו עם הזולת הקרוב לנו, לא? וכמובן שבספרים הפגיעה הזאת מועצמת, מובאת לכדי קיצוניות של פגיעה אלימה, אבל לא רק. לי נדמה שבכל אחד משלושת הספרים בסדרה עד כה, הפשע החמור באמת, הפשע הנורא, הוא לא זה שהמשטרה חוקרת ושבגינו יעמוד הפושע לדין, אלא פשע אחר, שלא נמצא בכלל במוקד החקירה הבלשית, אבל שמבחינתי הוא לב לבו של הספר״.
 
מפחידים אותך אנשים?
״לא. אבל יש משהו מפחיד ביכולת שלנו לנוע בין פגיעות ורוך לבין אכזריות ואלימות נוראה. אם היינו רק כאלה או רק כאלה, הכל היה ברור יותר ומפחיד פחות״.
 
מפליא אותי שעם כל החששות האלה התחתנת והקמת משפחה.
״נכון. זה לא היה פשוט. ובעיני גם לא מקרי שמחסום כתיבת הפרוזה נפרץ רק אחרי - אחרי הנישואים, אחרי שהילדים נולדו - כי אז השאלות האלה שוב היו על הפרק. בכלל, אני די בטוח שלא הייתי יכול לכתוב בלי הילדים. מהמון סיבות. אחת מהן, למשל, היא שרק לאחר שהם נולדו הבנתי שמחבר לא צריך ולא יכול לדעת הכל על הדמויות שלו ועל עולמן, בדיוק כפי שהורה לא יודע הכל על ילדיו. שהם נולדים וכבר נפרדים ממנו והם בעלי עולם פנימי שאין לו דרך להכיר. אני חושב שרק ההבנה הזאת, וההבנה שבאה בעקבותיה, שהדמויות יכולות להיות גם נסתרות מפני המחבר שלהן, אפשרה לי לכתוב פרוזה״.
 
מה אתה לא רוצה לדעת על גיבור הספרים שלך, אברהם אברהם?
״זה לא שאני לא רוצה, יש פשוט דברים שאני לא יכול לדעת כי הוא לא יודע אותם עד הסוף: למשל, למה הוא בחר להיות חוקר משטרה? או למה הוא קיבל את שמו? בדיוק השאלות שאני נשאל הכי הרבה״.