אחרי הפצצה: 70 שנה להטלת פצצת האטום וההשפעות ניכרות עד היום

ביום שני, ה־6 באוגוסט 1945, התחיל כמו עוד יום רגיל בעיר הירושימה, השוכנת בחלקו המערבי של האי הונשו, דרום יפן.

תושבי העיר, שעמדה במרכזו של תהליך תיעוש מואץ ושכנה הרחק מטווח ההפצצות של בעלות הברית בשלהי מלחמת העולם השנייה, לא שיערו שהם עתידים להפוך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה העולמית. ואז, ב־8:15 בבוקר, הכל השתנה. מפציץ מסוג B־29 של חיל האוויר האמריקאי, שכונה על ידי הטייס פול טיבטס "אנולה גיי" (באופן אירוני על שם אמו), הפיל מעל מרכז העיר את פצצת האטום Little Boy (ילד קטן). זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הופלה פצצת אטום במסגרת מלחמתית (הפעם השנייה, והאחרונה, אירעה שלושה ימים אחר כך בעיר נגסקי ביפן). שתי הפצצות יחדיו האיצו את כניעתה של יפן ב־15 באוגוסט, ועם מסירת כתב הכניעה לאמריקאים ב־2 בספטמבר תמה באופן סופי המלחמה, ועמה אחת התקופות החשוכות שידעה האנושות.
 

כ־80 אלף אנשים נהרגו באופן ישיר מההפצצה על הירושימה, וההערכות הן שבשנים העוקבות מתו כ־80 אלף נוספים כתוצאה מתמשכת ועקיפה של פציעות מההפצצה ונזקי החשיפה לקרינה רדיואקטיבית. 70% מהמבנים בעיר נהרסו, ומלאכת השיקום ארכה עשורים רבים.

היום תציין יפן, ועמה העולם כולו, 70 שנה לאירוע המחריד, ששינה את העולם לנצח, ובפרט את מדינת האיים הארוכה. זו הפכה בעשורים שחלפו מקיסרות אגרסיבית שהטילה את אימתה על מדינות האזור וניהלה מלחמה מתמשכת עם סין על השליטה באוקיינוס השקט למדינה פציפיסטית ושוחרת שלום - אך גם לאחת הכלכלות החזקות בעולם. יפן של 2015 היא דמוקרטיה מודרנית משגשגת, המתנגדת לכל גילוי של תוקפנות או מלחמה, ומשקיעה את כל הונה האנושי בפיתוח אמצעים טכנולוגיים חדישים, מתווה שדי מצליח בהינתן חוזקה הכלכלי ועוצמתה האזורית והעולמית.

"הטראומה של הירושימה היא טראומה שחבויה עמוק בתרבות היפנית, בהתנהלות היפנית, בפוליטיקה של המדינה ואפשר להגיד שגם בכלכלה היפנית", אומר לנו יו"ר לשכת המסחר ישראל־יפן, ד"ר רוני בורנשטיין, המכהן בתפקיד מאז 1998. "לישראלים יותר נוח להבין את מה שעבר עליהם כאשר אנחנו מדברים על השואה, אף כי הנזק האנושי שנגרם ליפנים קטן לאין שיעור מהאבדות שנגרמו לעם היהודי. ועדיין, שתי השואות הגדולות של האנושות באותה תקופה היו השואה היהודית והשואה היפנית".

"ביפן התפתח מה שנקרא ניוקופוביה, הפחד מאטום, מה שמביא לא מעט אנשים עד היום לדגול ברעיונות פציפיסטיים. זה תהליך יסודי מאוד בחברה היפנית, שמתחיל להשתנות רק בשנים האחרונות, נוכח שינויים בחוקה שהכניס ראש הממשלה הנוכחי שינזו אבה, המתירים למדינה להתחמש ולהחזיק צבא משל עצמה. ביפן הפציפיזם הזה הוא מאוד מוחשי ויומיומי. חזרתי לפני שבוע מביקור במדינה וראיתי בעיר בשם אוקיאמה הפגנות של אנשים פשוטים שצועדים ברחוב נגד אותו תיקון שהתקבל בחוק".

"תראה, אפשר לקחת את זה לכיוון מאוד פילוסופי. יפן חוותה על עצמה את התוצאות הכי נוראות של טכנולוגיה אנושית שניתן להעלות על הדעת. אותה פטרייה אטומית שעלתה מהריסות העיר הירושימה ב־6 באוגוסט 45' נצרבה מאז עמוק בתודעה. כשהם הבינו את גודל ההיבריס שהטכנולוגיה יכולה לגרום, הם נשבעו, בדיוק כמו העם היהודי, ש'לעולם לא עוד', והמדינה הנפלאה והמופלאה הזו התרחקה מדרך המלחמה ובחרה להקדיש את עצמה לדרך השלום, ופיתוח טכנולוגיות של שלום".

"כי אבה בעצם אומר: 'היום אנחנו חשופים ליותר איומים, גם מסין וגם מצפון קוריאה, והשינוי הזה בחוקה יאפשר לנו לעזור לבנות בריתנו, ביניהן גם ארצות הברית, במקרה של משבר או מלחמה אפשריים'. בסך הכל, גם התגובה האמריקאית למהלך היא חיובית. הם רוצים שיפן תהיה בעלת ברית מסופקת, ואם ביפן הרוחות הן כאלו שרוצים קצת להגן על עצמם ולכרות בריתות צבאיות, זה בהחלט מתקבל. היחסים בין ארצות הברית ליפן הם היום נכס אסטרטגי עבור היפנים, אף שלרבים בעם הזה הם תמיד יהיו נגועים בדואליות מסוימת, כי בכל זאת, האמריקאים הם אלו שהפילו עליהם את האטום".

ואני מבין שיש להפצצה גם השלכות כלכליות.

"בהחלט. בעבר, בתקופת הקיסרות, יפן הייתה מדינה סגורה, חפה מהשפעות של זרים. תהליך השינוי וההיפתחות לעולם היה ארוך, והחל למעשה עוד במאה ה־19, לפני מלחמת העולם השנייה. אבל אין ספק שבעשורים האחרונים מבשילה הבנה מעמיקה יותר ביפן, שהיא לא יכולה להתבדל ככלכלה. היפנים היום חותמים על יחסי סחר חופשיים גם עם מדינות באזור, גם עם מדינות דרום אמריקה, ואפילו עם ישראל. החוויה הזו, קשה ככל שתהיה, בהחלט נותנת ליפן בריתות חדשות".

לד"ר בורנשטיין, שזכה לאחרונה באות מסדר השמש העולה מקיסר יפן, כהוקרה על תרומתו ליחסים עם יפן ולקידום ההבנה ההדדית בין המדינות, יש גם תובנות על משמעות הקשר העמוק שבין יפן לישראל.

"להם יש הטראומה של הירושימה ולנו יש הטראומה של השואה, והקשר בין החוויה שלנו מול החוויה הייחודית שלהם, כמדינה היחידה בתבל שבעצם הוטלה עליה פצצת אטום, מוביל להבנה עמוקה בין העמים", אומר ד"ר בורנשטיין. "כמובן שכל אחד לקח את חוויות מלחמת העולם השנייה למקומות אחרים לגמרי: בישראל זה האיץ את הקמתה של המדינה, ואת פיתוחה של מערכת ביטחון חזקה, בחזקת 'לעולם לא עוד', וההבנה שאנחנו צריכים להתחמש ולהגן על עצמנו. היפנים, לעומת זאת, הבינו בגלל הפצצה שיש גבול לאימפריה שלהם, שהם עלולים להיות בני חלוף אם לא יניחו את נשקם ויעזבו את דרכי המלחמה. 

כך שבעוד על הישראלים עבר ב־70 שנה האחרונות תהליך של בניית מדינה ובניית צבא, אצלם נבנתה אחת הכלכלות החזקות בעולם וגדל המזג הפציפיסטי הלאומי המזוהה עמם, לעתים עד כדי התבטלות בפני המערב וארצות הברית וחיקוי מנהגיהם ואורחות חייהם בדרכם הייחודית. כאמור, היום זה קצת משתנה. האיום מצפון קוריאה מאוד מפחיד אותם, החשש שייפלו עליהם שוב פצצות חי ומוחשי, בייחוד בימים כמו היום, כשיש תאריך עגול של 70 שנה. הניצולים של הנשורת הגרעינית, שמכונים היבאקושה, הם כבר בני 80 פלוס והם הולכים ונכחדים, ומפנים מקום לחשיבה קצת יותר שונה. ועדיין, כמו אצלנו, יש פולחן שלם סביב הנושא, הניצולים עושים סיורים למוקדי ההרס בהירושימה ונגסקי עם הנכדים ומלמדים אותם מקרוב על הזוועות של המלחמה".

פרופ' רותם קובנר, היסטוריון של יפן המודרנית מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, אומר כי "כדי לדבר על פצצת האטום, חייבים לדבר על הקונטקסט שבו יפן נכנסה למלחמה. המלחמה בין יפן וסין התחילה כבר ב־1937, מלחמה נוראית שנמשכה שמונה שנים ולתוכה הצטרפה מלחמה נוספת, נגד בעלות הברית, ב־1941. בתוך הסיפור הזה יפן השתלטה על שטחים גדולים פי שניים ממה שגרמניה השתלטה באירופה, משהו כמו 400 מיליון איש, עמים אחרים, כאשר מה שהיא מנסה לעשות שם זה איזושהי אימפריה שבעצם מחליפה את הכוחות הקולוניאליים בשלטון קולוניאלי אחר. ארצות הברית הייתה הכוח המרכזי שניסה לעצור את יפן או להסב את המהלך הזה, וזה תהליך שארך הרבה מאוד זמן, שכן מדובר במערכה טוטאלית, ענקית. לארצות הברית בסוף המלחמה יש 16 מיליון חיילים, ליפן יש 7.5 מיליון. אלה מספרים אדירים. 

מטוס B-29. צילום: Getty images
 

כל התעשייה גויסה לצורך המלחמה – שלא יכלה להסתיים אלא בכניעה של אחד הצדדים, מה שנקרא מלחמה עד הסוף. הרעיון מאחורי הפצצה הוא שארצות הברית ניסתה להכריע את יפן בלי להנחית חיילים בטוקיו ובערים המרכזיות, ולהגיע לטווח של הפצצה שימנע את זה, ובחודש יוני 1944 שני התנאים האלה מתקיימים: האמריקאים כובשים את איי מריאנה הצפונית, שם התרחש הקרב הגדול בין הכוחות, ומסתיים הפיתוח של המפציץ B־29, שאחד מהם היו האנולה גיי. ובאמת, מיד לאחר כיבוש האיים, ראש הממשלה טוג'ו, שהנהיג את היפנים במלחמה, התפטר. וברגע שהאמריקאים השתלטו הם בנו שדות תעופה והחלו להעביר אליהם את המפציצים. בהתחלה, הפצצות אוויריות ליליות, בעיקר על תשתיות צבאיות. במרץ 1945, חצי שנה לתוך ההפצצות, חוסלו התשתיות האוויריות היפניות, והאמריקאים עברו להפציץ מרכזי אוכלוסייה, כשההפצצה המרכזית ביותר הרגה בלילה אחד בטוקיו 100 אלף איש".

"כמה סיבות, ביניהן העברת כוחות של ברית המועצות לעבר מנצ'וריה הסינית, שהייתה בשליטת יפן - דבר שהאמריקאים חששו ממנו מאוד. בינתיים, פרויקט מנהטן, שבו הושקעו שני מיליארד דולר, סיים את פיתוח הפצצה האטומית והאמריקאים התלבטו אם להשתמש בה. מצד אחד, חבל שהשתמשו כי יפן כבר הייתה גמורה וזו הייתה 'התעללות בגוויה'. מצד אחר, יפן הייתה עלולה ליפול לידיים סובייטיות".

"הנשיא טרומן חשש מקורבנות אמריקאים שעלולים ליפול אם יפן לא תיכנע, ובלחץ האירועים החליט להטיל את הפצצה על הירושימה. יומיים לאחר מכן, הסובייטים עשו מה שהבטיחו - והכריזו מלחמה. האמריקאים מצדם מיהרו להטיל את הפצצה הנוספת על נגסקי, וזאת אחרי שכבר נהרגו מאות אלפי אזרחים יפנים בהפצצות קודמות. ואז היפנים נכנעו".

"זה הגיע בשלבים. קודם כל מההבנה שלאמריקאים יש נשק חדש, ויש להם כמה פצצות ממנו; מהפלישה הסובייטית - הם העדיפו להיכנע לאמריקאים ולא לברית המועצות, ומהעובדה שהם היו בהרס מוחלט, ברעב, והבינו שאין דבר מעבר לזה. זה לא הגיע ביום בהיר אחד. לכן חייבים לראות את כל התהליך הזה בקונטקסט הנכון: שזה לא היה אירוע אחד פתאומי, אלא פועל יוצא של הרס הדרגתי, שגרם לשינויים רדיקליים ביפן ספציפית, ובכל היבשת בכלל: סין משתחררת מהכיבוש היפני והופכת תוך כמה שנים למדינה קומוניסטית, קוריאה מתחלקת לשניים והופכת בחלקה הצפוני לקומוניסטית, ויש תהליכים נוספים, של דה־קולוניזציה במדינות האוקיינוס השקט, שאנחנו מרגישים עד היום. וגם יפן עצמה, שלראשונה מזה עשורים של התפשטות, הסתגרה חזרה באיי הבית, נכנסה לתקופה של התפתחות כלכלית תוך שמירה על דיפלומטיה של שלום, ונמצאת עד ימינו כמדינת חסות של ארצות הברית. אלה שינויים אדירים שהתרחשו לא רק ביפן, ומשפיעים עד היום על משהו כמו שני מיליארד איש בעולם כולו".