ההצעה המפתיעה שהמדינה שלפה אתמול ברגע האחרון והגישה לבג”ץ בעניינו של מוחמד עלאן - העציר הפלסטיני, ששביתת הרעב שלו נכנסה ליומה ה־63 - מעידה עד כמה חוששים בישראל ממותו ומההשלכות שיהיו לכך בשטחים.
ההצעה, שלפיה ישוחרר עלאן, המאושפז בבית חולים ברזילי באשקלון, ובתמורה יסכים לגלות מרצון בחוץ לארץ לארבע שנים, גובשה בהתייעצות של כל הגורמים הביטחוניים ובראשם השב”כ וצה”ל והיא על דעת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון.
בניגוד לאסירים ביטחוניים אחרים שנקטו צעד דומה, אך לאחר זמן מה הפסיקו את השביתה, נראה כי עלאן - עורך דין במקצועו ופעיל בג’יאהד האסלאמי, שריצה בעבר עונשי מאסר על פעילות טרור - נחוש להמשיך במאבקו עד שיכניע את מדינת ישראל. או עד המוות.
שביתתו לכדה את ישראל בין הפטיש לסדן. במערכת הביטחון חוששים מיצירת התקדים. אם ייכנעו לו, אפשר שעצירים אחרים ינקטו צעד דומה. בבתי הכלא בישראל יושבים כ-5,600 עצירים פלסטינים על עבירות טרור וביטחון. חלקם עצורים לפני משפט. רובם נעצרו, נשפטו והורשעו.
עלאן הוא אחד מ־340 עצירים מינהליים שיושבים בכלא ללא משפט לתקופות של בין שישה חודשים לשנתיים וחצי. המעצר המינהלי הוא כלי שקשה לקבלו במדינה דמוקרטית, שבה אחד העקרונות המקודשים הוא חזקת החפות. כל אדם הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכח אחרת. עם זאת, דמוקרטיה צריכה לדעת לגונן על עצמה. ולעתים לשירותי הביטחון שלה מגיע מידע אמין שקשה לתרגמו לשפת הראיות בבית המשפט, או שאין רצון לחשוף את מקור המידע. מכל מקום, כל מעצר מינהלי צריך להיות כלי של המוצא האחרון ויש להשתמש בו במשורה.
במערכת הביטחון קיים חשש גדול שאם עלאן ימות, יפרצו בשטחים מהומות, העלולות לגלוש עד כדי אובדן שליטה. בפיקוד מרכז ובשב”כ מרבים באחרונה בשרטוט תרחישים שבהם כל תקרית קטנה עלולה להתדרדר לכדי הסלמה כללית. גם כך המצב בגדה נפיץ מאוד. אירועי הדקירות של הימים האחרונים, שמצטרפים לתקריות קודמות בחודשים האחרונים, מעידים על כך. לכל אלה יש להוסיף את מה שמתרחש ביחסים מול הרשות הפלסטינית. הנהגתה מדוכדכת ונואשת מסרבנות ממשלת ישראל לנהל משא ומתן על הסדר ושקועה במאבקי כוח מאחורי הקלעים על מי יירש את אבו מאזן, שבכוונתו לפרוש במוקדם או במאוחר. קל להבין עד כמה אנו מצויים על ספו של הר געש שהלבה הרותחת שלו כבר מבעבעת.
ישראל כבר ניסתה את כל הכלים בארגזה כדי לסיים את פרשת עלאן. היא סירבה להיכנע לדרישתו. היא חוקקה את חוק ההזנה בכפייה ואיימה להפעילו. וכשנתקלה בהתנגדות של הרופאים, מצאה בית חולים שהסכים לשמש לה מגרש ביתי עם שופט אוהד (מנהל בית חולים ברזילי, ד”ר חזי לוי), אך לשווא.
ההצעה לבג”ץ בהחלט סבירה. היא נועדה לאפשר לכל הצדדים לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו, וזה כולל את הרשות הפלסטינית, ש(עדיין) אינה מעוניינת בהסלמה. בעיקר היא נועדה להציל את יוקרתה של ישראל. תקדימי העבר מבריטניה של מאבקי אסירים בעזרת שביתות רעב - הסופרג’יסטיות בשנים 1909-1914 - ואסירי המחתרת האירית האי.אר.אי בשנות ה-80 של המאה הקודמת הסתיימו בפשרות. נקווה שכך יקרה גם הפעם.