בשבוע הבא יפציע בבתי הקולנוע בארץ העיבוד של נטלי פורטמן ל”סיפור של אהבה וחושך” מאת עמוס עוז, ושבוע אחר כך תגיע אל האקרנים הקומדיה האקטואלית “פלאפל אטומי”, שביים דרור שאול. שני סרטים אלה ישלימו שנה חסרת תקדים בתולדות הפצת הסרטים מתוצרת ישראל, שכן מאז ערב ראש השנה הקודם, שבו התמקם “גט” באולמות ההקרנה המקומיים, ועד ערב ראש השנה הבא עלינו לטובה, רצו על בדי הארץ לא פחות מ־35 סרטי עלילה ישראליים חדשים. אליהם ניתן לצרף גם שני סרטי תעודה, שפרצו את מחסום השידור בטלוויזיה, והתנחלו על הבד הגדול. אימפריה של ממש, אם להשוות את הנפח המספרי של הבציר הזה לכמות ההפקות השנתיות הנהוגה בארצות בסדר גודל דומה לישראל – הולנד, בלגיה, דנמרק, פינלנד או יוון ופורטוגל. נתון סטטיסטי זה מקבל ממדים מפלצתיים עוד יותר, לאור העובדה ש־45 סרטים(!) נוספים ממתינים כעת בתור לכבוש לעצמם אקרן פנוי.
 
אם ממוצע האיכות השנתית נמדד על פי כמות הסרטים המצטיינים, הרי ששנת תשע”ה, המגיעה כעת אל סיומה, הייתה שנה פילמאית משובחת למדי; חמישה סרטים מתוך אותו היצע נרחב של 35 הפקות אורגינל הציגו רמות גבוהות של עניין, מקוריות וביצוע. ואלה השמות: “פרינסס” (בבימוי טלי שלום עזר), “הגננת” (נדב לפיד), “את לי לילה” (אסף קורמן), “ערבים רוקדים” (ערן ריקליס) ו”מנפאואר” (נועם קפלן).
 
“פרינסס” עוכר השלווה מצטיין במטען רגשי כבד, הממשיך לנקר בתודעת הצופה זמן רב לאחר סיום ההקרנה. לסרט “הגננת” יש להצדיע בעיקר בשל מקוריות הנושא, ועמידתו של היוצר מול הפיתוי להדביק לו סיום אופטימי מוטעה. “ערבים רוקדים”, שהריק לבד שניים מספריו של סייד קשוע, מוצא את הנתיב הנכון לאזן בין עלילה מעוררת עניין לבין אמירה פוליטית הכרחית. “מנפאואר” משכיל להציג אופציה של קולנוע חברתי, המסרב לטשטש את מסריו. החמישי ברשימה, “את לי לילה”, חושף את מותר הקולנוע מן אמנויות הבמה. שהרי לכאורה ניתן היה להעלות את התסריט הטעון שנכתב על ידי לירון בן שלוש גם כהצגה קאמרית מעניינת. אבל כסרט זה הרבה יותר מכך, מה גם שכאן נרשמו הישגי השחקנית (דאנה איבגי) והשחקן (יעקב זדה דניאל) המצטיינים של השנה.


מתוך "ערבים רוקדים", צילום: איתן ריקליס
 

מעבר למכנה המשותף האיכותי הקושר בין חמישה סרטים אלה, בולטת סוגיית הזהות, או לבטי הזהות, המשותפים לכולם. בין שזו זהות מינית 
מבולבלת המתקשה להגדיר את יעדיה (“פרינסס”) או מגמה של ביטול הזהות הלאומית לטובת איחוד הומניסטי (“ערבים רוקדים”, “מנפאואר”). “הגננת” נועז עוד יותר, כשהוא בוחן זהות אותנטית דרך מעקב חטטני אחר מקורות היצירה האמנותית. “את לי לילה”, שמאגד לאגרוף דרמטי אחד את גורלן של שתי אחיות שלכאורה קיבלו הזדמנויות שונות לגמרי לפתח את חייהן, כמו משלים את הקורס המרוכז בהיבטים מגוונים של סוגיית הזהות העצמית.
 
* * *
 
לצד חמשת מצטייני תשע”ה, הוצגו השנה שלושה סרטים נוספים הראויים לעידוד: “עלים אדומים” של בזי גטה, שהוא חלוץ הסרטים דוברי אמהרית שהופקו בארץ; “שקופים” (במאי: מושון סלמונה), המתמקד בשגרת החיים ביישובי הבדואים הבלתי מוכרים על ידי הרשויות; ו”לוויה בצהריים” המעניין, שאדם סנדרסון ביים על פי סיפור מאת ישעיהו קורן. מסרט זה ייזכרו בעיקר הישגי הצילום (נדב הקסלמן) והליווי המוזיקלי המורכב (ויסאם ג’ובראן).
 
טריו זה מציג לראווה נושא מרכזי נוסף שבלט השנה: מתן זכות דיבור לגיטימית לנידח, לפריפריאלי ולאחר. הסרטים “בן זקן” ו”הפקות”, שהתמקדו בשכונות שוליים; “תפוחים מן המדבר”, שניסה להנגיד בין תרבות ש”סניקית־מזרחית לבין חילוניות אשכנזית; ו“פנסיון פראכט” ו”צילי”, שהעזו להניח את שפת היידיש המבוזה על לשונן של הדמויות הפועלות בהם. 
 
מובן שתשע”ה היוצאת חשפה גם שורה ארוכה של סרטים שיכולים להיות הרבה יותר טובים מאשר הישגיהם בפועל. רשימת ההחמצות הבולטות כוללת את “גט”, “המילים הטובות”, “בורג”, “יונה” ו”מיתה טובה”. בכולם חוזרים על עצמם שני הנושאים המרכזיים השנה – הזהות וגבולותיה המטושטשים, ואותו אחר שדורש לעצמו קול ייחודי. אלא שסרטים אלה מבהירים באופן מכאיב שגם נושאים קולעים למטרה זקוקים ליד בטוחה, מכוונת, של תסריטאי ובמאי, שנעדרת מהם.
 
מגמת החזרה אל הקומדיה העממית, שהחלה כבר לפני שנתיים (עם “שושנה חלוץ מרכזי”,”מבצע כידון” או “זינוק בעלייה” ו”גאליס”), הגבירה השנה את אחיזתה. כידוע, העשייה הקומית בישראל קיפלה נוכחות לפני שני עשורים, עם בואם של ערוצי השידור המסחריים, ששאבו אליהם את הטאלנטים בתחום הכתיבה והמשחק. דומה שמגמה זו התהפכה בעת האחרונה, ולראיה “איביזה”, “אני לא מאמין, אני רובוט?!”, “מה כבר יכול לקרות?!” וסרט הנעורים “גויאבות”. ובעוד כמה ימים מגיע גם “פלאפל אטומי”. מפיצי הסרטים, כך עולה, שוב מקדמים בברכה את צרכני ההצחקה המקומית, המשפרים את תזרים המזומנים בקופות.
 
והיו גם המון, בעצם יותר מדי, סרטים עצמאיים, שעשו רעש, פיזרו הבטחות וקצרו רוח. אפיק ההפקות העצמאיות אמור להבטיח לקולנוענים שחרור מלא משיקולים מסחריים ומתן עדיפות לטעם אישי על פני הצורך בפיוס קבוצות מיקוד רחבות היקף. אבל בשטח נותר בעיקר אבק מססמאות גורפות אלה. סרטים סתמיים כמו “חרדת הבמאי”, “פרחים של מרציפן”, “10% ילדה שלי”, “רשימות קצמן” ו”הקפות” חברו לזוועות קטנות דוגמת “סרט עם קתרין דנב”, “חלונות”, “אנטי וירוס”, “רדיקל”, “האם זה אתה” ו”מרחק ארבעה ימים ושתי שנות אור”.
 
דומה שאלמלא קיומו הפיזי של אולם מספר 5 בסינמטק תל אביב (על מכלול 59 המושבים שבו), שהוא המארח הקבוע של הקולנוע העצמאי מתוצרת הארץ, לא הייתה שום הצדקה לדבר על הפיקציה הזאת, שבמרבית המקרים אינה מוסיפה דבר לרזומה המצטבר של העשייה הפילמאית בישראל ומותירה אחריה עקבות של ריח דוחה.
 
חבל שההתפתחות המעניינת ביותר בתחום הפקות המקור שנצפתה בשנה החולפת – כניסה חלוצית לטיפול בפרשיות עבר המעוררות עדיין מחלוקת פוליטית – נזקפת לזכותו של סרט דל כמו “טוביאנסקי”, שהוא החלוץ בתחום בעייתי זה, שנשמר עד כה בתוך גבולות העשייה הטלוויזיונית. יש לקוות ששני סרטים נוספים בז’אנר זה – “רבין, היום האחרון” של עמוס גיתאי ו”קאפו בירושלים” שביים אורי ברבש, הממתינים כבר בתור לבית קולנוע פנוי – ישפרו בהרבה את הטעם הסתמי של “טוביאנסקי”.