למעלה משני מיליון תלמידים יצעדו ביום שלישי הקרוב למוסדות החינוך ולגני הילדים בישראל. עבור 157,477 מתוכם, העולים לכיתה א', יהיה זה המפגש הראשון עם מערכת החינוך.

שבוע הלימודים הראשון של שנת הלימודים תשע"ו יוקדש, כך יגלו כמו חבריהם הגדולים יותר, לשיח בנושא אלימות ומניעת גזענות בחברה. "החלטה זו התקבלה על רקע אירועי האלימות הקשים בקיץ האחרון, ובהם רצח הפעוט הפלסטיני בן השנה וחצי עלי סעד דוואבשה ז"ל ורצח הנערה שירה בנקי ז"ל", הודיעו אנשי משרד החינוך. "לבתי הספר הונגשו מערכי שיעור שנועדו להטמיע תרבות של שיח ערכי, הומניזם, סולידריות וקבלת האחר".  
 

הקיץ האחרון, כך נדמה, סימן עוד נקודת שיא באווירה הקשה ברחוב הישראלי. "אני שולחת את הילד שלי לבית הספר בתחושה מאוד לא נוחה. השנה שעברה הסתיימה בטונים צורמים", אומרת א' מתל אביב, אם לילד העולה לכיתה ו'. רק בחופש סיפר לה בנה בשקט, בלי שאף אחד אחר ישמע, על ההצקות החוזרות בבית הספר. "אבל לכולם עושים את זה", ניסה לנחם אותה. "הוא סיפר לי דברים שלא היה לי מושג שזה מה שעובר עליו. בעבר הוא שיתף אותנו בכל מיני דברים, אבל חשבתי שזו סתם שובבות של ילדים. גיליתי שמה שלי יכול להיראות כמו שובבות, יכול להפוך אצלו לטראומה".
 

על פי מדד האלימות הלאומי, שפרסם בעבר המשרד לביטחון פנים, מרבית עבירות האלימות שהתרחשו בשנים האחרונות במוסדות החינוך דווחו - משונה ככל שזה נשמע - למוסדות החינוך בלבד. מבקר המדינה התייחס לכך כבר בדוח שכתב ב־2008: "במוסדות החינוך בישראל אין איסוף ומדידה אובייקטיבית של נתוני אלימות. אמצעי הניטור וריכוז של נתוני האלימות במשרד החינוך מתבססים על סקרי עמדות סובייקטיביים בלבד של תלמידים ומורים בנוגע לחשיפתם או למעורבותם באירועי אלימות, ולא על מדידה ואיסוף נתונים אובייקטיביים". בהתייחס לממצא המליץ  המבקר למשרד החינוך ליזום הקמת מאגר נתונים בשיתוף עם המשרד לביטחון הפנים ומשרד הרווחה, שבו ירוכז המידע. מה קרה מאז? לא הרבה. 
 

קצת מספרים: ממחקר שערכו פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת, וד"ר מירן בוניאל־נסים בקרב מדגם של 1,300 תלמידים בכיתות ג' עד ט' במהלך החודשים פברואר־מרץ 2015, עולה כי כ־70% מהילדים סבלו מבריונות בבית הספר, וכן שבנות ובנים הם קורבנות לבריונות במידה כמעט שווה. 
 

שכיחות מעשי הבריונות גבוהה בצורה ניכרת בגילים הצעירים יותר (כיתות ג'־ד') ופוחתת עם הגיל (כ־70% בכיתות ה'־ו' וכ־60% בכיתות ז'־ט'). המציאות מציעה מכל טוב, מאיומים ועד אלימות של ממש. אחד מכל ארבעה ילדים הותקף באופן פיזי במהלך שנת הלימודים - הוכה, נדחף ונצבט. כל ילד חמישי היה קורבן לאיומים, ו־15% מהילדים אף דיווחו כי ציוו עליהם לעשות דברים בניגוד לרצונם. 37% מהילדים סבלו מקללות או מכינויי גנאי במהלך השנה, וכל ילד רביעי היה קורבן ללעג או להשפלה על ידי חבריהם.
 

וזה נמשך: אחד מכל ארבעה ילדים סבל מחרם במהלך שנת הלימודים או דיווח שכתוצאה מבריונות נמנעה ממנו גישה לפעילויות או למשחקים. כל ילד חמישי דיווח כי כתוצאה מבריונות נמנעה ממנו אפשרות לקבל מידע חשוב במהלך הלימודים או גישה לחברים אחרים. כמעט שליש מהתלמידים אומרים כי במקרה של בריונות כלפי אחרים יחליטו אם להתעלם או לפעול בהתאם למידת ההיכרות עם הקורבן. אזורים מסוימים בבית הספר, כך נראה, מועדים לפורענות ומייצרים תחושת חוסר ביטחון אצל הילדים, ואחד מכל חמישה ילדים דיווח שהשירותים הם המקום שבו הוא מרגיש הכי פחות בטוח בבית הספר. 
 

ביקום מקביל, כלומר בסקר הרשות הארצית להערכה ולמדידה בחינוך (ראמ"ה), מצטיירת תמונה שונה ולפיה חלה ירידה באלימות בבתי הספר היסודיים, בעוד שבבתי הספר העל־ יסודיים נרשמה מגמת יציבות לאורך השנים 2009 עד 2013. שאלוני האלימות מטעם ראמ"ה חולקו ל־24,243 תלמידים, כלומר מדגם ארצי מייצג של תלמידי כיתות ד'־י"א והתמקדו בשורה של תופעות אלימות והתנהגויות בסיכון בבית הספר: אלימות באמצעות תקשורת דיגיטלית, אלימות מילולית, חבורות אלימות ומעשי בריונות, אלימות מינית, שימוש באלכוהול ובסמים ועוד.
 

11% מקרב תלמידי בתי הספר היסודיים דיווחו כי סבלו ממקרי אלימות קשה כגון מכות חזקות, איומים, סחיטה באיומים, לעומת 6% בקרב תלמידי התיכון, כך שהמסקנה הברורה היא שככל שגיל המשיב מבוגר יותר, כך פוחתים הסיכויים שידווח על אלימות. מאז 2005 ועד ל־2013 מספר התיקים הכללי שנפתחו לקטינים החשודים בביצוע עבירות מסוג אלימות במוסדות חינוך הלך וקטן. בעבירות מסוג מין ומוסר (סמים) מסתמנת עלייה.

סמים כחלק מהנוף 
 

"ישנה חבורת ילדים שקוראת לעצמה 'חבורת הסוטים'. הם מתכנסים בחצר האחורית וצופים בטלפון הנייד בתמונות שאינן הולמות את גילם... על בסיס יומי נשמעים בכיתה ביטויים גזעניים כגון 'כלבה רוסייה', 'תימנייה מסריחה' או 'אשכנזי מסריח', לעג לילדים שמנים ללא הפסקה וגידופים", מתארת אם לילדה העולה לכיתה ה'. "יש ילד בכיתה שמתנכלים לו באופן קבוע זה ארבע שנים, שלאחרונה הוטמנו בתיקו פירות רקובים. הוריו אובדי עצות מול המערכת".

מדאיג? ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, מבקש להסתכל על הטוב. "הנתונים מורים על ירידה מתמשכת וקבועה בשיעורי האלימות בבתי הספר", הוא אומר. 
 

מפתיע.

"לא בדיוק. כמו שילדים מוצגים בחופש הגדול כמטרד, הרבה פעמים יש הצגה לא נכונה כאילו בתי הספר הם חזית אחת של אלימות בלתי נסבלת. זה לא נכון. ישנה ירידה מתמדת וניכרת בעשור האחרון. עבירות חמורות עוברות הלאה, לטיפול המשטרה. לא כל דבר מתאים לחוק הפלילי, מה גם שהאחריות הפלילית מתחילה בכלל אחרי גיל 12, כך שבכל המקרים שבהם יוסי הקטן בגן זרק חול על מוישל'ה, אין סיכוי שזה יגיע למשטרה".
 

ועבירות בכלל?

"יש ירידה בשימוש באלכוהול ובעבירות אלימות. המקום היחידי שיש בו קצת עלייה זה בעבירות מין. מה שכן יש, עלייה בשדה קרב חדש, שהוא נושא הפגיעות הווירטואליות באמצעות האינטרנט על נגזרותיו".
 

והנה הגענו לבריונות במרחב הווירטואלי. ממחקרם של פרופ' רולידר וד"ר בוניאל נסים, עולה כי כל ילד שני בישראל ספג את נחת זרועה של הרשת. כל ילד שלישי סבל מדחייה חברתית באמצעות קבוצת פייסבוק או וואטסאפ וכנגד אחד מכל עשרה ילדים הוקמה במהלך שנת הלימודים החולפת קבוצת גנאי בפייסבוק או בווטסאפ. 
 

"כשילד סובל מבריונות הוא מתמודד בכל רגע נתון עם כמה חזיתות", אומרת ד"ר מירן בוניאל־נסים, מרצה בכירה במחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת. "אלימות בבית הספר אפשר לזהות ולטפל בה, אבל אלימות שמתרחשת בוואטסאפ ובפייסבוק יוצרת פגיעות שלא רואים ולא שומעים, והרבה פעמים הביטוי הפיזי שכן מתגלה לא מתחיל אפילו לתאר או להמחיש את עומק הפגיעה הווירטואלית". 
 

הממצאים של המחקר שערכו פרופ' רולידר וד"ר בוניאל־נסים מעלים כי כאשר נעשית פגיעה בבית הספר 43% מהתלמידים יפנו לדווח לבית ספר, אבל כשהפגיעה נעשית באינטרנט רק 12% מהתלמידים יפנו לעזרה. "לילד שנפגע באינטרנט אין הכלים או תחושת הביטחון שהוא יכול לעשות עם זה משהו כדי להפסיק את הפגיעה", אומרת ד"ר בוניאל־נסים. "זה מראה שהילדים מתייחסים אל הפגיעה ברשת כאל משהו שבגינו אין למי לפנות ואין מי שיטפל בהם, והם מתמודדים עם זה לבד. אולם, כילדים, אין להם הכלים להתמודד עם הפגיעה ובתי הספר עדיין לא הצליחו לפתח מערך שיאפשר להם להרגיש פתוח לפנות אליו".
 

לרכוש את אמונם 
 

"אני מבקר בעשרות בתי ספר ותיכונים מדי שנה ואני יכול להעיד מניסיוני שבכולם מתקיימים מעשי אלימות ברמות שונות מדי יום", אומר יאיר קויפמן, מנכ"ל ומנחה סדנאות לבני נוער ב"מציאות אחרת". "מעשי האלימות כוללים אלימות פיזית, אך גם אלימות מילולית קשה. רוב מעשי האלימות אינם מדווחים ולכן קשה מאוד לבצע מעקב אחריהם. במפגשים שלנו עם בני הנוער אנחנו מעודדים אותם להיפתח, לדבר על הדברים ולהיעזר בהורים ובמחנכים".

בהשוואה למחקרים אחרים בעולם בנושא בריונות מקוונת עולה כי רמת הבריונות המקוונת בישראל גבוהה בארץ ב־8%־16% מהמדדים המקבילים בעולם.


תלמידים בדרך לבית הספר. צילום: משה שי, פלאש 90

מה עושים? 

"עידן הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים מסייע לנו לתקשר אחד עם השני, אבל במקרים רבים האמצעים הטכנולוגיים הללו הופכים לכלי נשק בידי בני הנוער. הפצת תמונות אינטימיות, חרמות, קבוצות פוגעניות והודעות מאיימות הפכו לדבר שבשגרה. שימו לב מה ילדיכם עושים בטלפונים הניידים שלהם, התעניינו ושאלו שאלות.אם אתם מזהים שימוש לרעה, תמנעו אותו באותו רגע. הסבירו להם שמדובר בעבירה פלילית שפוגעת בכולם".
 

מהם הסימנים שצריך לשים לב אליהם?

"סימני פגיעה פיזית, התנהגות חרדתית וחוסר רצון להגיע לבית הספר, היעדרויות חוזרות ונשנות ועוד. לעתים האלימות הפיזית היא 'קלה', סטירה או בעיטה, אבל הנזקים הנפשיים שנגרמים כתוצאה מתחושת ההשפלה קשים יותר. רוב מקרי האלימות מתרחשים בהפסקות, ואז הם מסתכמים בסטירה או בבעיטה, במקרים קיצוניים יותר הם יהיו מחוץ לבית הספר. לצערנו, השומרים בבתי הספר לא מצליחים למנוע מקרי אלימות קשים". 

ואי אפשר בלי לדבר על צריכת סמים בקרב בני נוער. 
 

"בשנים האחרונות השימוש בסמים הפך לחלק מהנוף, מי שמעשן או משתמש בסמים נחשב למגניב הרבה יותר ממי שלא. הנגע הקשה ביותר בקרב בני הנוער הוא הנגע של 'סמי הפיצוציות' ובראשם ה'נייס גאי' הידוע לשמצה. את ה'נייס גאי' אפשר להשיג בקלות, במשלוח עד הבית דרך הטלפון או המחשב. הוא מועדף על בני הנוער כיוון שהוא זול הרבה יותר, אבל התסמינים שלו קשים הרבה יותר. שימו לב במיוחד לתסמינים של דיכאון, הסתגרות, בלבול, התקפות זעם, פרנויות וצורך תמידי בכסף. 
 

"חשוב להדגיש לילדיכם, שגם במקרה של קנאביס, מדובר בתרופה לכל דבר שניתנת במרשם. וכמו שהם לא היו לוקחים תרופה ללא מרשם, כך עליהם לנהוג במקרה של קנאביס, שהשפעותיו בגילים צעירים קשות יותר".
 

"הם פשוט לא מספרים", אומרים ההורים שהתראיינו לכתבה. "קשה מאוד לדעת מה עובר על הילד". רוית גוטמן, מנחת הורים בכירה במכון אדלר, מסבירה מה עלינו לעשות כדי שילדינו ישתפו במה שעובר עליהם בבית הספר, ובמיוחד במקרי אלימות שבהם המבוכה רבה יותר עבורם. "אנו צריכים לרכוש את אמונם. הסיבות לכך שהם לא מספרים לנו רבות ומגוונות, החל בזיכרון של דבר שהבטחנו להם לא לספר והפרנו, ועד תגובה דרמטית, כועסת או פעלתנית מדי שבה אנו 'נהפוך שולחנות' ונילחם למען צדקתו של הילד.
 

"הילדים שלנו לא רוצים לדאוג מהתגובות שלנו, או לשמור עלינו שלא ניבהל או נילחץ. הם לא מעוניינים בכל הקרנבל שאנחנו עושים ומרגישים שאם הם ישתפו אותנו, הם יאבדו שליטה על התגלגלות העניינים". 
 

בשיקול דעת קר, מסבירה גוטמן, הם מחליטים שלא לחשוף את הוריהם וכך הם מבטיחים לעצמם מינימום נזק ומקסימום שקט. "כדי שילדים ישתפו אותנו אנו צריכים לרכוש את אמונם, אם הבטחנו לא לספר, יש לעמוד במילה. יחד עם זאת הבטחה כזו יש בה מן הסנדול שלנו את עצמנו, אולי הייתה שם התנהגות שמחויבת בדיווח. אני ממליצה בחום לרתום את הילדים ויחד איתם לחשוב על דרך לנהל את הטיפול, לבחון עמם ביחד את דרכי הפעולה העומדות לרשותם, בטח שלא לעשות זאת מאחורי גבם, ונרוויח בגדול את השיתוף בעתיד".
 

משרד החינוך: יש שיפור 
 

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "המשרד הציב את נושא קידום אקלים, רווחה נפשית וצמצום אלימות והתנהגויות סיכון כיעד מרכזי. עם תחילת שנת הלימודים יעסקו כל בתי הספר בקידום הסובלנות, במניעת אלימות ובמניעת גזענות. 
 

"משרד החינוך מפעיל תוכניות בבתי הספר לקידום אקלים מיטבי ולצמצום אלימות והתנהגויות סיכון הכוללות הדרכה וליווי של בתי הספר בנושאים הבאים: חברות, הגברת תחושת השייכות, התנהלות מיטבית ברשת ומניעת פגיעה ברשת, נוכחות וסמכות מורית והגברת תחושת המוגנות. משרד החינוך ממפה את היקף התופעה ואת המגמות לאורך השנים באמצעות סקרי אקלים שפותחו על סמך מחקרים וידע מהארץ ומהעולם. 
 

"מבדיקה בעולם של דרכי איסוף נתוני שכיחות של אירועי אלימות עלה כי הדרך המהימנה והמקובלת במחקר היא איסוף באמצעות סקרים במדגמים מייצגים. בשל כך הוחלט להתבסס על סקרי תלמידים ברמה הארצית כדי לבחון את היקף התופעה ואת המגמות לאורך השנים. 
 

"בנוסף לכך בתי הספר והמחוזות עורכים מעקב אחר אירועי האלימות המתרחשים וזאת במטרה לקיים תהליכים של למידה, בקרה והפקת לקחים. חשוב לציין כי לאורך השנים קיימת מגמת שיפור ויציבות במדדי האלימות בבתי הספר".