ביום שני התפרסם מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה, שבו נשאלו 12 אלף ילדים ונערים בגילי 11–17 אם נפגעו–הותקפו מינית. את המחקר ערכו פרופ' רחל לב–ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ. הנתון שצועק געוואלד מהסקר הוא שאחד מכל חמישה ילדים הותקף מינית, ומתברר כי רובם לא דיווחו על כך.

לאחר פרסום הסקר שוחחתי ארוכות עם פרופ' לב– ויזל, “הנתונים שהעליתם הם מזעזעים, אך הם היו יותר מזעזעים אם גם ילדים ובני נוער מהמגזר החרדי היו נוטלים בו חלק", אמרתי לה. יש לי אובססיה כלפי פדופילים וסוטים שפוגעים בילדים ומנצלים את תומתם ואת חוסר יכולתם להגיב.

לפני כ–60 שנה עברתי פעמיים ניסיונות תקיפה מינית, פעם אחת באוטובוס קו 12 ופעם אחרת באולם קולנוע חשוך. בשני המקרים קפאתי מפחד, פחד שאותו אני זוכר עד היום. למזלי התעשתי וברחתי בזמן, אבל את הפחד, השיתוק הרגעי וחוסר האונים לא אשכח לעולם.

כמה שנים לאחר מכן החלטנו חבורת נערים (חבורת בית המהנדס) לנקום במניאק של ההצגות היומיות, התפזרנו באולם וקבענו שאם הוא מתיישב על יד מישהו ודוחף לו יד אחת ומאונן בשנייה, הקורבן זועק: “זפטהההההההההההההההההההההה" וכולנו מגיעים מכל קצות האולם ותוקפים. וכך היה, קרענו לו את הצורה, סוג של לינץ'.

הקרנת הסרט הופסקה, סדרנים הגיעו. אנחנו ברחנו מאושרים מהנקמה המרה–מתוקה.

חלפו למעלה מעשר שנים מאז המקרה בקולנוע, הייתי אז בחור צעיר וחסון למדי מהעבודה בדיג. הלכתי לבקר את ידידי הדייג א.ש ברחוב פרישמן. מול בית הספר היסודי שמעתי צעקות, ילדים ברחו מהשירותים וצעקו שמישהו תפס ילדה ועושה לה דברים.

זינקתי מעל הגדר ונכנסתי לשירותים. היה שם גבר כבן 40 שתפס בידיו ילדה בוכייה. הוורידים התנפחו לי במצח, שחררתי את הילדה ופוצצתי אותו במכות, לנגד עיני ראיתי את הגבר שהכניס ידו מתחת למכנסי הקצרים באוטובוס והוציא את איבר מינו - אני ברחתי כשהאוטובוס עצר בתחנה, לילדה לא היה לאן להימלט מאחיזת התוקף.

בעטתי בו, הכיתי באגרופים את פניו עד שהתעייפתי והבנתי שאני בהתקף אמוק - מה שהוציא אותי מדעתי היה שהאיש ששכב על רצפת השירותים זב דם נראה נהנה וחייך אלי. ברחתי מהמקום נסער לפני שאסתבך ברצח.

במשך שנים כיסיתי סיפורי פשיעה נגד ילדים באופן אובססיבי. פניתי לחברי כנסת בבקשה להעביר הצעת חוק לסירוס כימי לפדופילים אלימים החוזרים על מעשיהם. הראשון שנענה לי היה ח"כ נחום לנגנטל (מפד"ל), הוא לא הצליח כמו קרוב לעשרה חברי כנסת נוספים שניסו ונכשלו.

כשקראתי את הדוח של הפרופסורים מחיפה נזכרתי בסיפור המחריד ביותר של התעללות מינית בילדים שנתקלתי בו בחיי הלא־קצרים, סיפורו של ילד שאני מכנה אותו איוב.

1

איני יודע מה השם שלך, ילד, אני יודע שאתה בן 12 ושעברת סדרה של חוויות אלימות על רקע מיני מצדם של אנשים שהיו אמורים לדאוג לשלומך, רווחתך, ביטחונך וחינוכך.

אני מבקש ממך סליחה, ילד, על שאתה קורבן למערכות מעוותות שפועלות במדינת ישראל. אתה קורבן לאנשים מעוותים שאין להם דין ואין להם דיין, אבל יש להם כיסוי ראש.

אני אספר את הסיפור שלך, ילד, ואקרא לך לצורך כך איוב - שם בדוי, כמובן, אך מתאים למה שעבר עליך בחייך הקצרים. אתה אחד הילדים במשפחה דתית מרובת ילדים בעיר הבאבות נתיבות, ילדים בגילי 13–3. בשלב מסוים ובאיחור החליטו רשויות הרווחה שההורים שלך אינם ראויים לכך שילדיהם ישהו במחיצתם מחשש להתעללות והועברתם לפנימיות ולבתי אומנה.

מישהו כנראה נרדם בשמירה, ובחופשות שלך ושל אחיך נשלחתם לבית האם. באחת השבתות, כשהיית בחופשה, אמא שלך קראה לך לחדר השינה, שם ראית אותה שוכבת במיטה, עירומה מלבד כיסוי ראש. אתה שיחקת עם אחיך בסלון, וכשהיא קראה לך מילאת את הוראתה להיכנס לחדר השינה, להתפשט ולשכב עליה.

היא הכריחה אותך לקיים איתה יחסי מין, ואחרי שהיא הגיעה לסיפוקה, הורתה לך ללכת לסלון ולשלוח את אחיך הקטן לחדר. היא עשתה איתו את מה שעשתה איתך. במקרה אחר, כשבאתם לחופשה הביתה, אמא הכריחה אתכם לצפות בסרטים פורנוגרפיים ועשתה כל מיני דברים בגוף שלה כדי להגיע לסיפוק מיני.

כשהמשטרה עצרה את אמא שלך היא סיפרה לשוטרים שהיא עשתה את שעשתה כי רצתה לנקום באבא שלך, שאיתו היא נמצאת בהליכי גירושים. מפקד תחנת משטרת נתיבות אמר לאחר שכל פרטי הפרשה שנאספו על ידי חוקרת הילדים היו מונחים בפניו: "זה המעשה החמור ביותר שנתקלנו בו עד היום באזורנו".

רישום: נתן זהבי

כשהביאו את אמא שלך לבית המשפט, לאחר שבדקו אותה והחליטו שהיא כשירה לעמוד לדין, לא יכלו לשפוט אותה על אונס, כי במדינה הדפוקה ששמה ישראל אפשר לתבוע אבות וגברים שאונסים ילדות וילדים אבל אי אפשר לתבוע אם שאונסת ילדיה.

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע קבעו שלושת השופטים, רויטל יפה–כץ, ורדה מרוז ואריאל ואגו, שמדובר במעשים חמורים שלא נתקלו בהם מעולם ואשר חורגים מכל הנורמות המקובלות.

כשחזרת לפנימייה, איוב, ניסית לבצע מה שנעשה בך באחד מילדי הפנימייה, מה שמכונה בשפה המקצועית "מעשה סדום". כשהתברר מה שניסית לעשות לקחו אותך לחקירה, ושם חשפת את מה שאמא שלך עשתה לך ולאחיך הצעיר.

אמא אמרה לך, סיפרת לחוקרים, שיהיה כיף ושתהיה רגוע. היא אמרה לך שמה שתעשו זה בסדר, אתה היית מבולבל, אבא לא היה בבית, הוא היה בבית הכנסת כי זה היה בחג הסוכות. אתה לא יודע, אבל אמא שלך אמרה לחוקרים שמה שהיא עשתה איתך גרם לה הרבה הנאה, וגם מהאח הקטן שלך היא מאוד נהנתה. איזו אמא, הו מאמא.

כשאמא שלך, איוב, אמרה לך לא לספר לאבא מה קרה, שמעת בקולה. מה שאתה לא יודע וגם לא תדע זה שגם כשלא הייתם בבית, אמא שלך, אחרי שהתגרשה, הייתה מזמינה על פי עדותה גברים בשיטת הסרט הנע, והם היו בועלים אותה לפעמים ארבע–חמש פעמים ביום, ובזמן שהותה בבית הכלא - לשם נשלחה לשמונה שנות מאסר - נהגה לצלצל לגברים לשיחות ארוטיות לצורך פורקן.

חבל, איוב, שנולדת למשפחה דפוקה כזו. חבל שהשלטונות מאפשרים לאנשים דפוקים כאלה להביא ילדים לעולם. מצד שני, קשה למנוע זאת מהם, כי הם אנשים דתיים הנדרשים לקיים מצוות פרו ורבו.

המזל החרא שלך, איוב, המשיך לרדוף אחריך גם בפנימייה. נגד המדריך החונך שלך הגישו ביום שלישי שעבר כתב אישום חמור. גם הוא חשק בגופך הילדותי, איוב.

המדריך הנבל דרש ממך לבצע מין אוראלי, ואתה התנגדת וטענת שזה מגעיל אותך. הוא לקח אותך ברכבו לחניון תת–קרקעי ברחוב ירושלים בבני ברק, סמוך ליד לאחים - אילו שמות סמליים.

המנוול הסיר מכנסיך ושפשף איבר מינך, כך נכתב בכתב האישום. הוא עשה עוד פעולות ודרש גם ממך לעשותן כדי לספק את יצריו החולניים. בהזדמנות אחרת הוא הראה לך סרטים פורנוגרפיים באמצעות מכשיר הטלפון ושוב עסק במיני דברים שהביאו אותו לסיפוק מיני. וכל זאת במקום לחנך אותך, ללמדך תורה ולעזור לך להתגבר על הטראומות מבית.

אני מאחל למנוול הזה שכשהוא יישלח לבית סוהר לשנים ארוכות, יהיה איזה אסיר שישפשף לו בעזרת פצירה משוננת עד שהאיבר שלו יהפוך למחט.

2

אילו שרי רווחה, חינוך ובריאות היו מעבירים–מקדישים יותר זמן בנסיעות לפנימיות, לפריפריה, אילו היו שוקדים על ביקורים תכופים יותר במוסדות שבהם צריכים להיות חינוך, רווחה, בריאות (ובריאות הנפש) - אבל יש שם ההפך הגמור, לו היו יוצאים לביקורי פתע בליווי מקצוענים כדי לאתר בעיות נוראות וכל זאת ללא להקת עיתונאים חנפנים וצלמים מתואמים - אולי היו נפתרות הרבה בעיות, אבל כבודם עסוקים באירועים הרבה יותר חשובים.

הם לא יפסידו את הישיבה בקפה עם עסקונה פוליטית, לא יחמיצו טקסי השקה, פתיחות מתוקשרות, תערוכות עם השמנה והסולתה, אירועי צדקה שאמורים לעזור לילדים כמוך, אף שהתורמים הצדיקים לא יודעים לעולם לאן בדיוק הולך הכסף. ואתה, איוב, וילדים רבים אחרים תאכלו הרבה מרור, כי המערכת לא בודקת מספיק, לא מזהה בעיות בזמן אמת ולא פותרת מיד דברים נוראיים המתרחשים מאחורי קירות אילמים.

המזל הרע שלך, איוב, לא עזב אותך מרגע הולדתך. אחרי שאבא שלך נישא בשנית ואתה, שהיית בפנימייה בבני ברק, שם נפל עליך המדריך המתועב, האישה החדשה של אביך לא רצתה שתבוא לבקר בשבתות ובחופשות בביתם.

אבא שלך איתר משפחת אומנה שאליה תלך לפעמים בשבתות ובחופשות. למזלך הרע, גם בבית הזה, שאליו הגעת בהמלצת אביך, היה סכסוך בין הבעל לאישה. האישה הגיעה למשטרת ראש העין וסיפרה כי בעלה ביצע מעשה סדום ומעשים מגונים בילד שבא לביתם בעת חופשותיו מהפנימייה.

חוקרי משטרת ראש העין וחוקרי ילדים שזומנו לחקור נדהמו כשגילו שהילד הקורבן הוא לא אחר מאשר אתה, איוב.

לגבר, שעל פי דברי האישה עשה בךאת המעשים, נודע כי המשטרה מחפשת אחריו. פקד שי גז, ראש משרד החקירות במשטרת ראש העין, העביר מסרים לחשוד. זה הבין כי המשטרה סוגרת עליו והוא התייצב במשטרה והכחיש שעשה בך מעשים מגונים. פקד גז אמר לי שמצבך קשה וזה ברור.

לאחר שראה את ההיסטוריה הקצרה שלך גם פקד גז היה מזועזע והגדיר את הסיפור שלך כאחד האירועים הקשים שהתוודע אליהם בחייו.

דיברתי על המקרה שלך גם עם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד ועם ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה לנפגעי עבירה. הם היו מזועזעים אך לא מופתעים. אתה, איוב, אחד מני רבים שחייהם אינם חיים, כי ברחובות ארץ הקודש מסתובבים המון מנוולים שמקומם על עץ התלייה או בתא אפל בכלא נידח לכל ימי חייהם. אבל גם קדמן ופוגץ' יודעים, כמו כל מי שעוסק בנושא, שרשויות האכיפה, המשטרה והרווחה מסורסות.

3

על מקרה כמו שלך, איוב, כתב ישראל גוריון שיר קשה ששמו "מתנת יום הולדת". השמעתי את השיר הקשה הזה ברדיו. הנה מילות השיר, שנמצא באלבום של ישראל ששמו "בשקט הזה".

מתנת יום הולדת

"כשמלאו לה 4 הם ערכו לה מסיבת יום הולדת קטנה

ואז אבא אמר לה: בתי, הבאתי לך מתנה

כשכולם התפזרו בתום יום ההולדת

לקח אותה אבא לחדר וסגר את הדלת

ואמר לה: בתי, הנה פה מתנה בינך לביני

ושמריה בסוד כי הסוד יהיה רק שלך ושלי

הילדה הקטנה לא ידעה איך ומה, לא ידעה את נפשה

ביום הולדת 4 מתינוקת הפכה להיות אישה

כשכל הילדות שיחקו בגינה בערב שבת

נסגרה עם אביה לבד בחדר האמבט

כשכל הילדות שיחקו עם בובות על מרפסות

היא הפכה בעצמה לבובת משחקים בידיו הגסות

היא לא ידעה אהבה מעולם

גם לא ליטוף חיבה מאדם

ושנים על שנים היא שמרה את הסוד בינו לבינה

גם אחרי שהגיעה לגיל של חוכמה ובינה

היא אינה יכולה לחלוק עם אדם את הסוד הנורא

ונשאה בלבה את הסוד האפל עד לבור קברה

אלוהים, הן בראת אדם, בצלמך בראת אותו

אם אדם לאדם זאב אז מה בין אב לבתו

היא לא ידעה אהבה מעולם

גם לא ליטוף של חיבה מאדם

כשמלאו לה 4 הם ערכו לה מסיבת יום הולדת קטנה

ואז אבא אמר לה: בתי הבאתי לך מתנה".

כשעתיים לאחר השמעת השיר צלצל אצלי טלפון ממספר מוכר. אישה מבוגרת, טובת לב מאין כמוה, שאותה אני מכיר ומוקיר. בקול מרוסק היא אמרה לי כי אינה יכולה להפסיק לבכות מאז ששמעה את השיר - לראשונה בחייה.

“אתה יודע, נתן", אמרה לי, שבורה, "לפני 50 שנה לא היו מדברים על דברים כאלו שבין אבא לבת. כשלא הלכתי להלוויה של אבא שלי, אמרו שאני בת רעה. הם לא הבינו למה ולא יכולתי לספר".

שמעתי בכי מתפרץ והטלפון נותק לפתע. נהג המונית שאל אותי מה קרה ולמה אני בוכה, לא יכולתי לענות לו.

את סיפורו של איוב פרסמתי בשנת 2010. השבוע ניסיתי להתחקות אחר גורלו, אך הפסקתי כשבמחשבה שנייה אמרתי לעצמי שאיני מסוגל להתמודד שוב עם הסיפור שלו.