עבור חלק מאיתנו בית הכנסת הוא בניין אבן חיוור שמכנס מתפללים בשבתות ובחגים, אך סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים בשם "מקדש מעט", שנוצרה על ידי הבמאי לייזי שפירא ("סרוגים") ומשודרת בימים אלו בערוץ 1, מנסה לנער את האבק מעל בית הכנסת ובוחנת מחדש את המשמעות הדתית, התרבותית והחברתית של המוסד העתיק במציאות הישראלית של שנת 2015.

כחלק מהמסע התיעודי מלא ההומור שלו בעקבות שישה בתי כנסת שונים וייחודיים ברחבי הארץ, מגיע שפירא גם לבית הכנסת נווה דניאל שבגוש עציון, ומביא את סיפורן של נשות היישוב, המקיימות מניין נשים אורתודוקסי פורץ דרך ונאבקות על המקום שלהן בקהילה. פרק זה ישודר ביום רביעי הבא.

"קהילת תפילת נשים קיימת כבר 15 שנה", מספרת תמי אייזנמן, מנשות היישוב. "בתחילה היינו פחות מעשר נשים בכל שבת, אבל עם השנים עוד ועוד נשים מצטרפות לתפילה, וכיום הקהילה שלנו מונה כ־40 נשים. בימים הנוראים מתפללות איתנו, בנוסף על הקהילה הקבועה, נשים צעירות המוצאות באפשרות של תפילה עם ילדים פתרון נוח".


“תוך כדי תנועה"

היישוב הקהילתי נווה דניאל נוסד ב־1982, וכיום מתגוררות בו כ־600 משפחות, בהן אנשי ציבור כגון יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם־רפאלי והסופרת חיותה דויטש.

"תפילת נשים נולדה משיחה תמימה בין שתי נשים בשמחת תורה", מספרת אייזנמן איך הכל התחיל. "הן סיפרו זו לזו שהן לא אוהבות את החג והחליטו לעשות מעשה. אחר כך הן הזמינו את נשות היישוב לתפילה משותפת. חלק הגיעו מתוך חיפוש, חלק מתוך סקרנות. אף אחת לא ידעה למה היא מגיעה. אנו בונות ומעצבות את התפילה שלנו תוך כדי תנועה כל הזמן".

מה קורה בתפילה בפועל?
"כבר 15 שנה בכל שבת ובכל חג אנחנו מתכנסות לתפילה משותפת. אחת מהנשים מובילה את התפילה, האחרות מצטרפות ושרות. את פרשת השבוע אנחנו קוראות בדרך כלל מתוך חומש עם טעמים, ואחרי הקריאה יש שיח חברות על פרשת השבוע. אנחנו שואלות את עצמנו בכל שבת מחדש איפה הפרשה פוגשת אותנו כנשים היום. למשל בפרשת העקדה אנחנו יכולות לשאול ולדבר על מה הם גבולות האמהות וההורות, איפה אנחנו מרגישות שהילד הוא רכוש שלנו, ומה היינו חשות אם היינו רכוש של מישהו אחר? או האם יצחק חשב על אמא שלו רגע לפני העקדה, מה המחיר והרווח של הרצון שלנו כאמהות שכשהילד שלנו יהיה בצרה הוא יקרא לנו, ועוד ועוד. המעיין לעולם לא יבש. בשיחות האלה אנחנו מוצאות את הדרך לספר לחברות האחרות מה מטריד אותנו", מוסיפה אייזנמן.


תמי אייזנמן. מנשות היישוב נווה דניאל. "בונות ומעצבות את התפילה שלנו". צילום: יוסף אדסט

"למשל, אם אני מוטרדת ממערכת יחסים מסוימת בעבודה, או שנניח יש לי קשיים עם ביקורת וגבולות, אני אמצא איך לשאול ולשמוע את דעתן וניסיונן של חברותי על סוגיה זו. אנחנו שואלות אם אוסף הכללים והחוקים המופיעים בפרשה הם בבחינת גדר תוחמת שעלינו לנוע בתוכה או שהם נועדו להציב רף גובה? האם הכללים האלו נכונים לכולם או שכדאי היה לכתוב יוצאים מהכלל? מה המחיר החברתי של לא לשמור על הכללים האלו? אנחנו מדברות על פרשת השבוע ולמעשה מדברות את עצמנו. השיחה מאוד חשופה, תומכת ומקרבת".

באילו קשיים נתקלתם?
"אחד האתגרים הגדולים שלנו הוא לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצות מהתפילה, איך אנחנו רוצות להתפלל. האם אנחנו רוצות להיות כמו אצל הגברים או לעצב משהו אחר? לבנות ולשמר טקסים זה דבר מרגש ומאתגר. למשל, בשבת האחרונה של החופש הגדול אנחנו עורכות טקס קצר לכבוד העולים לכיתה א'. במהלכו אנחנו מכנסות את כל הילדים העולים לכיתה א' תחת הטלית, שרות להם 'המלאך הגואל' ומברכות את ברכת הבנים. הילדים אומרים את ברכת 'והערב נא', הילדים שעולים לכיתה ב' קוראים את הפסוק מיהושע 'לא ימוש ספר התורה' ומברכים ביחד 'והיו צאצאינו'. הטקס מסתיים ב'מי שבירך' בשירה של 'והאר עינינו בתורתך' וכמובן בקידוש שיש בו גם עוגיות בצורת אותיות שהילדים אפו ובחלוקת צנצנת דבש לכל ילד".
 
“אי של שלווה"

על פי ההלכה, אישה לא יכולה להשתתף במניין מטעמי צניעות ומטעמי כבוד הציבור. עם זאת, במסגרת היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית, נשים יכולות להשתתף במניין לצד גברים.

“התפילה שלנו לא בעייתית מבחינה הלכתית", טוענת אייזנמן. "אנחנו מתפללות ביחד, מה שנחשב מבחינת ההלכה ל'תפילת יחיד'. התפילה חדשנית מבחינת ההפרדה בין גברים לנשים. אנחנו מתפללות לבד, רק נשים. תפילת הנשים היא בהחלט אי של שלווה. אי המאפשר לנשים עסוקות ופעילות, אמהות, אחיות ובנות, נשות קריירה ובנות זוג – להיות במשך שעתיים הכל וכלום, להתפלל".

איך הגיבו הגברים מסביב לצעד שלכן?
"אני לא בטוחה שהשאלה היא איך הגיבו הגברים באופן כללי. אין דבר כזה גברים כלליים, כמו שאין נשים כלליות. הגברים שלנו, בני הזוג של חברות תפילת הנשים הגיבו באופנים שונים. היו כאלה ששמחו מאוד על האקטיביות הדתית של בנות זוגן, והיו כאלה שחששו מהפירוד המשפחתי. הרי בית כנסת אינו רק מקום תפילה, אלא גם מקום מפגש קהילתי־זוגי־משפחתי, והשותפות של הנשים בתפילת הנשים לא מאפשרת לו להיות מקום מפגש זוגי־משפחתי, אלא משאירה אותו רק כבית כנסת; היו גברים שהביעו מורת רוח מכך שאין להם מקום בתפילת הנשים שלנו, שאנחנו מזמינות אותם לקידושים שלנו ובעצם משמרות את המצב המסורתי שבו מגדר אחד אקטיבי בתפילה ומגדר אחר מוזמן לקידושים. כמו הרבה יוזמות בזמן האחרון, גם היוזמה שלנו באה ומאירה את התורה ומצוותיה ואת היהדות באור אחר לגמרי".

האם אתן תופסות את עצמכן כפמיניסטיות?
"אני הגעתי לתפילת הנשים לא מהמקום הפמיניסטי. לפני 15 שנה הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים וחיפשתי מקום להיות בו בשבת בבוקר. באותה התקופה הדבר שהכי רציתי היה לקרוא ספר בשקט בשבת בבוקר, אבל הילדים לא אפשרו, בן הזוג הלך לבית הכנסת ואני לא מצאתי בו את מקומי ואת מקומם של הילדים. זכור לי במיוחד מקרה שבו הגעתי לבית הכנסת עם הילדים, ובסוף התפילה ניגשה אלי אישה אחת ואמרה לי: 'ישבתי בבית עם הילדים הקטנים שלי למעלה מ־20 שנה. עכשיו הם גדלו ואני מגיעה לבית הכנסת ורוצה להתפלל בשקט'. הבנתי אותה אז, ואני מבינה אותה גם היום. בית כנסת לא מזמין ילדים והורים באופן פסיבי. הוא צריך להיות אקטיבי בהזמנה הזאת, אחרת הם לא מוצאים את מקומם ומפריעים להתנהלות. לאחר שטעמתי את טעם האקטיביות", מסכמת אייזנמן, "אני לא רוצה לחזור לשבת מאחורי המחיצה ולהיות צופה בתפילה".