מי זקוק להערכת מודיעין? היחסים המורכבים בין ראשי המוסד לראשי הממשלות

פרשת ההקלטות של אהוד ברק חשפה במלוא עוצמתה את היחסים המורכבים, המתנהלים בחשאי ובחדרי חדרים, בין הדרג המדיני לדרג הצבאי־מודיעיני. במקביל, בימים אלה סיים דוד ארבל, בכיר לשעבר במוסד, מחקר מקיף על היחסים בין ראשי הממשלות לראשי המוסד.

"מאמרי", כותב ארבל, "הוא תמציתו של ספר שנושאו 'הקברניט וראש המוסד'. הוא נכתב בעקבות שיחות שקיימתי עם ראשי המוסד ועם המזכירים הצבאיים של ראשי הממשלה. פרטים רבים בו צונזרו, מסיבות שאיני מצליח להבין. בנסיבות אלה החלטתי שאין טעם להוציא את הספר לאור. חבל. במאמרי זה לא מוזכרים אירועים או שמות שנפסלו לפרסום".

השבוע מביא המדור את חלקו השני והאחרון של המאמר, "מי זקוק להערכת מודיעין".

החלק הראשון: משני צידי השולחן- על היחסים בין השלטון לעולם הצללים של המודיעין

עד שעה וחצי בשבוע

איסוף מידע על האויב הוא בלבה של עבודת המודיעין. לצד המוסד ישנן יחידות איסוף חשובות נוספות שמפעילים אמ"ן, המתמחה במודיעין צבאי, ושב"כ, האמון על סיכול טרור ועל אבטחת נציגויות ישראל בחו"ל ומוביל את עבודת המודיעין ביהודה, שומרון ורצועת עזה. משרד החוץ תורם את חלקו בנושאים המדיניים. ב־60 שנות קיומו סיפק המוסד לא מעט ידיעות חשובות, אך את איכות תרומתו בנושאי האיסוף המרכזיים - בהם התרעה על מלחמה (ושלום), הצטיידות צבאות האויב, דוקטרינת הלחימה וכיוצא בזה - אפשר יהיה לבחון, אם בכלל, כשייפתחו הארכיונים הרלוונטיים. מעורבות הדרג הפוליטי בפעולות האיסוף הייתה מצומצמת, ולמעשה לא קיימת.

לעומת זאת, בפעילות המסתתרת מאחורי חלקו השני של שם המוסד, "תפקידים מיוחדים", בלשון אחרת המלחמה החשאית, היו ראשי המדינה מעורבים מאוד וגם קל יותר להעריך את פועלו של הארגון בתחומים הללו, שמיעוטם קיבלו פומבי, כמו מבצעי העלאת יהודים ממרוקו ומאתיופיה. בין הישגיו הבולטים של המוסד ראוי לציין את פעולות השיבוש, לעתים סיכול, של מיזמים לפיתוח נשק להשמדה המונית במדינות אויב, וסיכול ניסיונות של ארגוני טרור הפועלים מבסיסים בחו"ל לפגוע ביעדים ישראליים, בישראל ומחוצה לה.

הדוגמאות הבולטות, ובהחלט לא היחידות, הן השגת המידע שאפשר את השמדת הכור הגרעיני שנבנה בעיראק, המידע שלפי פרסומים זרים חשף את בניית הכור הגרעיני בסוריה, וכן, לפי אותם פרסומים, הפעילות הענפה שביצע המוסד באיראן ומחוצה לה - פעילות שהאטה את השלמת תוכנית הגרעין הצבאית והניעה את טהרן, לצד הסנקציות שהפעיל המערב, לדחות את המרוץ לפצצה.

פגיעה בתשתיות ובפעילי טרור במדינות יעד ומחוצה להן, דוגמת מבצע "אביב נעורים" וחיסול אבו ג'יהאד שבוצעו בשיתוף פעולה עם יחידות מובחרות של צה"ל, צמצמה במידה ניכרת את היכולות והמוטיבציה של ארגוני הטרור לפגוע באזרחים וביעדים ישראליים בארץ ובחו"ל. נושאים מבצעיים אלה תפסו את עיקר זמנן של פגישות העבודה שקיימו ראשי הממשלה עם ראשי המוסד, והצריכו לעתים פגישות נוספות בהשתתפות גורמים ביטחוניים אחרים.
באופן מפתיע, ראשי המוסד, לפי אבחנתו של דב ויסגלס, לשעבר מנהל לשכתו של אריאל שרון, אינם צרכני זמן של הקברניט. ראש הממשלה מקדיש לפגישות עמם זמן מועט, שעה עד שעה וחצי בשבוע, פרט כמובן לדיונים בנושאים מדיניים־ביטחוניים, שבהם שותף ראש המוסד לצד רבים אחרים. שלושה מהנושאים שבהם עסק המוסד תפסו את הזמן המצומצם שהוקצה לפגישות יותר מאחרים: מבצעי סיכול למיניהם נגד גורמי טרור, הברחות אמל"ח לחמאס ולחיזבאללה, וכן הצטיידות מדינות האזור בנשק בלתי קונבנציונלי.

סוגיה ממוקדת

אחת הסוגיות הרגישות שעלו תדיר בפגישות העבודה בין ראשי הממשלה לבין ראשי המוסד הייתה שאלת הסיכולים הממוקדים. בתקופת דגן גדל מספרם. הדילמות היו רבות. "האם 'התייסרת' כאשר הורית לחסל פעיל טרור?" שאלתי אותו. "לא", השיב דגן, "עשינו זאת רק כאשר היה ברשותנו מידע אמין וחד־משמעי המצביע על כך שהאובייקט הוא 'עם דם על הידיים' או עוסק בתכנון ובהכנת פיגוע נגד ישראלים".

האם פעולת חיסול היא יעילה? הניסיון מלמד שלכל אדם, לרבות מפגעים, יש תחליף, ולעתים קשה ואכזר ממנו. דגן: "המטרה הייתה הרתעתית, והכוונה הייתה גם לשבש את הפעילות שלהם. במקרים רבים זה עבד".

בנימוקים דומים מאוד הסבירו גם ראשי המוסד שקדמו לדגן מדוע הורו לחסל מפגעים ואת שולחיהם. צבי זמיר, שבתקופת כהונתו החלה המערכה נגד ארגוני הטרור במערב אירופה, אמר: "ביצענו פעולות חיסול רק כאשר המידע המודיעיני היה חד־משמעי, ולאחר שווידאנו שלא תהיה פגיעה סביבתית בחפים מפשע. וכמובן, לאחר שהמבצע הוצג בפני הדרג המדיני וקיבל את אישורו".

"לא מעט מבצעים בוטלו ברגע האחרון", הסביר נחום אדמוני, "כך נהגנו במקרים שבהם זוהו בלתי מעורבים בקרבת האובייקט והיה חשש שגם הם ייפגעו".
ומה באשר לפעילות המתבצעת בארץ בסיס ובמהותה היא עבירה על חוקי המדינה שבה היא מתבצעת? "מצפוני נקי", הדגיש יצחק חופי, "היה לי ברור שרשויות הביטחון במדינות שבהן פועלים נגדנו פעילי טרור, לא יעשו את העבודה בשבילנו. חובתנו הייתה למנוע פגיעה באזרחים ובאינטרסים ישראליים".
ההתלבטות בנושא החלה כאשר כיהן זמיר בראשות המוסד. גולדה מאיר רצתה שהמוסד יפעיל כלים דפנסיביים. היא אישרה לזמיר לפעול התקפית על אדמת אירופה נגד מפגעים למיניהם, רק לאחר שראש המוסד הבהיר לה ששירותי הביטחון המקומיים "לא יעשו די לאבטחת מוסדות ואזרחים ישראליים בחו"ל", והעריך שהם גם לא יפריעו למוסד לבצעה. הנחה זו התבררה כנכונה. מבצעי חיסול על אדמת מדינה זרה לא היוו תקדים.

גולדה מאיר

אחת מהמשימות של המוסד בתחילת דרכו הייתה מרדף אחר נאצים בכירים שנטלו חלק ברצח יהודים. תפיסתו, חטיפתו והעמדתו לדין בישראל של אדולף אייכמן היו אחד מהישגיו של ראש המוסד דאז איסר הראל. בעת כהונתו של חופי נשלחה מעטפת נפץ לאלואיס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהסתתר בדמשק. הוא שרד את ההתנקשות. ניסיונות לאתר את "השטן מאושוויץ", יוזף מנגלה, לא הבשילו.

בחלוף השנים הלך וקטן מספר הנאצים הבכירים ששירתו במכונת המוות של היטלר, והארגון הפסיק "לחפש" אותם. בגין הנחה את אדמוני ב־1982 לחדש את המצוד אחרי שרידי הנאצים, אך לא חזר לנושא לאחר שהוסבר לו שמרבית הנאצים שנותרו בחיים הם דגי רקק, וחבל להשקיע במרדף אחריהם זמן ומשאבים הנחוצים למימוש מבצעים אחרים, חיוניים יותר.

אחת הפעולות החשובות שהוביל המוסד הייתה הקמתה, טיפוחה ושימורה של "ברית הפריפריה" - שיתוף פעולה בתחום המודיעין עם איראן, טורקיה ואתיופיה, שבמשך הזמן הורחב לתחומים חשובים נוספים וזכה לכינוי "כליל". הברית שימשה מרכיב חשוב בתפיסת הביטחון של ישראל ושירתה את מדיניות החוץ שלה. הברית הניבה מודיעין, אך חשיבותה העיקרית הייתה מדינית, בכך שסייעה לשבור את הבידוד שניסו מדינות ערב לכפות על ישראל.
הברית החלה להתפורר עם פרוץ המהפכה הפונדמנטליסטית באיראן, בשנת 1979. השותפה השנייה, טורקיה, פרשה מהשותפות 30 שנה מאוחר יותר. הקשרים החשאיים שהקים וטיפח המוסד עם כמה מדינות ערביות, בהן מרוקו וירדן, ועם מדינות אסלאמיות לא ערביות כמו אינדונזיה, תרמו ליצירת התנאים לשלום הישראלי־מצרי ואחריו לשלום עם ירדן.

ראשי הממשלה מאז בן־גוריון עד היום קיבלו דיווחים פרטניים על פעילות המוסד בגזרות אלה, ולהם ייחסו חשיבות רבה. בתחום המלחמה החשאית בלטו גם הקשרים שקיים הארגון עם הפשמרגה, הכוח הלוחם של המיעוט הכורדי בעיראק ואניה־אניה, ארגון המורדים בדרום סודן. כורדיסטן העיראקית קיבלה אוטונומיה, וכיום היא קרובה לעצמאות מדינית; ודרום סודן שהפכה למדינה ריבונית בשנת 2011, ומקיימת קשרים עם ישראל.
לעומת זאת, קשרי המוסד עם קבוצות המיעוט הנוצרי בלבנון העלו חרס. הם לא קידמו את האינטרסים של העדה בלבנון ורק סיבכו את ישראל. ניסיונות רבים לאורך השנים לפתח קשרים משמעותיים עם העדה הדרוזית בלבנון ובסוריה לא צלחו. גם הסיוע הצבאי המוטס למלוכנים בתימן בשנות ה־60 ייזכר כאפיזודה שלא השאירה חותם כלשהו.

צבי זמיר. צילום: ראובן קסטרו

עובדות או הערכות

איסוף מודיעין, סיכול איומים של טרור ונשק בלתי קונבנציונלי ופיתוח קשרים חשאיים עם מדינות שאינן מקיימות קשרים מדיניים עם ישראל נותרו גם כיום בליבת עבודת המוסד. באלה הוא נבחן. בתחומים אלה הוא משרת את הקברניטים, הגם שלפעמים, לפי דן מרידור, שהיה מזכיר ממשלה ושר המודיעין, קיים פער בין מה שהמודיעין יודע לתת לבין צרכיו של הקברניט.

תחום נוסף שבו ראוי לבחון את תפקוד ראשי המוסד הוא חלקם בגיבוש ההערכה הלאומית ובתהליך קבלת ההחלטות בתחום המדיני־אסטרטגי (ראוי לציין שמאמר זה אינו עוסק בהערכות שעניינן בתחום הצבאי). יחסם של הקברניטים להערכות מודיעין בתחום המדיני שונה בתכלית. את אלה, כך הם מאמינים, הם יכולים לעשות לבד.

באחת הפגישות שהתקיימו במטה הכללי בשנת 1963, זמן קצר לפני פרישתו השנייה של ראש הממשלה דוד בן־גוריון לשדה בוקר, סקר אלוף מאיר עמית, ראש אמ"ן שעמד באותה עת גם בראש המוסד, את הערכת המודיעין על המזרח התיכון והצביע על המגמות המסתמנות. ראש הממשלה העיר שהוא אינו מעוניין לקבל מהמודיעין הערכות. "אתה צריך להביא עובדות", התריס בפניו, "אנשי מודיעין יודעים לבאר מה אירע בעבר, לא מה שיהיה בעתיד", קבע.

מרבית ראשי הממשלה שבאו אחריו אימצו את התפיסה הממעיטה בחשיבות הערכת מודיעין בתחום המדיני־אסטרטגי, וכמה מהם הביעו זאת בצורה בוטה. רבין ופרס היו הבולטים בהם. הם לא חשבו שהם זקוקים להערכות של קהילת המודיעין בתחום המדיני, בוודאי לא להמלצות בנוגע לדרך הפעולה שעליהם לבחור.
 

רבין לא החשיב במיוחד את ההערכות המדיניות שקיבל מאמ"ן ומהמוסד. אלוף דני יתום, מזכירו הצבאי, אמר: "המעריך הלאומי", תואר שבו התהדר אמ"ן, "נתפס אצלו כיומרה ללא כיסוי. עם זאת, רבין, כמו ראשי הממשלה שבאו בעקבותיו, כן ראה באמ"ן את הגוף האחראי להתרעה מפני מלחמה". פרס, המבקר החריף ביותר של המוסד, קבע בפסקנות שהמודיעין תמיד טועה ונהג להזכיר אירועים היסטוריים שבהם הופתע, כמו פרל הרבור, מבצע ברברוסה ומלחמת יום הכיפורים. ראש הממשלה אהוד ברק, כך זוכרים אנשים שעבדו במחיצתו, בהם מייק הרצוג, שהיה מזכירו הצבאי, היה בטוח שהוא מבין טוב מהמודיעין את המציאות. עוזר אחר (השם שמור במערכת) שהשתתף בדיונים בנושאים מדיניים־אסטרטגיים התרשם שברק כתב לעצמו את המסקנות לפני שהדיון הסתיים, בעצם לפני שהוא החל.  
 

ויסגלס מספר שאריאל שרון רצה מידע קשה. הערכות מודיעין, הגם שהקשיב להן, לא דיברו אליו. התרגום המעשי של תפיסה זו הוא שהמדינאים אינם זקוקים להערכות מודיעין בתחום המדיני־אסטרטגי.
 

לראשי המוסד יש אפשרות להשפיע או לתרום לתהליך קבלת ההחלטות בשני מעמדים. האחד בפגישות העבודה השבועיות בארבע עיניים עם ראש הממשלה. לכאורה, לא קיימת הזדמנות טובה יותר, אלא שבפגישות אלה הזמן כאמור קצוב ומוקדש רובו ככולו לדיווח ולקבלת אישורים למבצעים. המעמד השני הוא בישיבות רבות המשתתפים שמכנס ראש הממשלה לדון בנושאים מדיניים־אסטרטגיים, האמורות להיות הבסיס לקבלת ההחלטות של הקברניט. בפגישות אלה מעמדו ו"משקלו" של ראש המוסד שווים לאלה של כל משתתף אחר שזומן לישיבה. המונופול על מידע מודיעין אינו מקנה לו יתרון בדיונים אלה.
 

מרבית ראשי המוסד התייחסו בענווה הראויה לחלקם־תרומתם לתהליך קבלת ההחלטות. הם מודים שלא הייתה להם השפעה של ממש וגם לא התיימרו לה. חופי העיד על עצמו: "תרומתי לתהליך קבלת ההחלטות הייתה בערבון מוגבל", והוסיף: "ראיתי את ייעוד המוסד באיסוף מודיעין ובסיכול איומים". "היה לי חשוב לומר את דעתי", הצטנע שביט, "אבל ברור שראש הממשלה מחליט על פי שיקוליו". אדמוני הכיר בכך שהתשומה של ראש המוסד היא אחת מרבות, ומשקלה אינו רב מזה של דעות אחרות המונחות בפני הקברניט, "המקבל החלטות על פי שיקולים רחבים שרבים מהם אינם ידועים למודיעין והם לא מעניינו".
 

שמור את העצות לעצמך
 

אם כן, תרומת ראש המוסד להערכות מודיעין בתחום האסטרטגי היא בעירבון מוגבל. ומה באשר ליוזמות מדיניות? גם הן לא תמיד מתקבלות בברכה על ידי הקברניטים, בעיקר כאשר אלה אינם תואמים את תפיסתם. 
 

מרבית ראשי המוסד נמנעו מלהשיא עצות לראש הממשלה, ציין שביט: "הייתי 'פקיד'. לא חשבתי שמתפקידי ליזום בתחומים שלא היו באחריותי. הסתפקתי בתרגום רצון הקברניט לפעילות מבצעית שעליה הייתי מופקד, ועשיתי את זאת היטב". היו ראשי מוסד שתפסו את תפקידם בצורה רחבה יותר - כיועצים לראש הממשלה בנושאים מדיניים. לדעת דגן, ראש המוסד מכיר טוב יותר מאשר ראשי ארגונים אחרים את צורכי ראש הממשלה, מה שמאפשר לו להיות בעמדה של יועץ. אחד מעוזריו הקרובים של שרון חשב שליומרה זו אין כיסוי. מכל מקום לא זכור לו אירוע שבו היה משקל ל"עצה" של דגן בתחום המדיני. 

הראל טען שבן־גוריון העריך את עצותיו, ייתכן שבתחום ביטחון הפנים, אך ספק רב אם "הזקן" הקשיב לעצותיו בנושאים מדיניים. מכל מקום, בן־גוריון לא מזכיר בכתביו את תרומתו של הראל בתחום זה. שרת דווקא כן. בזיכרונותיו הוא תיאר את הראל כ"אדם נבון אך חסר אופקים". בספרו האוטוביוגרפי כתב עמית: "על ראש המוסד להביע דעה ולהמליץ המלצה לפעולה". הוא לא עשה זאת כאשר כיהן בתפקיד.
 

אפרים הלוי מאמין שעל ראש המוסד ליזום ולייעץ לראש הממשלה, אך ויסגלס סיפר ששרון "לא התפעל  מעצותיו". הוא מזכיר בהקשר זה את הנושא הפלסטיני ואימוץ על תנאי של "היוזמה הסעודית". גם הרצוג העיד שברק לא התרשם מהרעיונות המדיניים שהעלה הלוי. 
 

המזכיר הצבאי של יצחק שמיר, תא"ל עזריאל נבו, זכר שבאחת הפעמים שבהן תודרך ראש הממשלה על אישיות מצרית שעמה עמד להיפגש, הציע לו בכיר מאגף המחקר במוסד מה לומר, ונקטע בגסות. "מכם אני מצפה לקבל מידע, מה לומר אני יודע בעצמי", סנט בו. לכמה מראשי אמ"ן היו יומרות להשפיע על מדיניות ראשי הממשלה, ביניהם יהושפט הרכבי, שלמה גזית ואהרל'ה יריב. "ניירות עמדה" שיזמו, בהם רעיונות ועצות בתחום המדיני, נתקלו בכתף קרה. 

ערב ביקור הנשיא אנוואר סאדאת בישראל הגיש אמ"ן למנחם בגין המלצה כיצד להיערך לביקור ומה על ישראל להעלות בו. תשובת בגין הייתה בוטה, ומשקפת את תפיסת ראשי הממשלה בנושא: "קציני צבא אינם צריכים להתערב בתהליכים מדיניים", אמר. 

מנחם בגין ואנואר סאדאת. צילום: רויטרס
 

השאלה אפוא היא: האם ראש ממשלה באמת זקוק או מעוניין בהערכת מודיעין בבואו לקבל החלטה מדינית־אסטרטגית, ובאיזו מידה הוא מחויב לאמץ את הערכת הגורמים המקצועיים ולפעול לפיה.
 

אין חולק על כך שזכות הקברניט לקבל או לדחות את הערכת המודיעין ולקבל החלטה בהתאם להבנתו ולתפיסת עולמו. ראשי ממשלה הם אנשים פוליטיים הנבחרים כשהם מצוידים בהשקפת עולם שבה הם מאמינים, לעתים מאז שעמדו על דעתם. הם יודעים, או מאמינים שהם יודעים, מה טוב למדינה ומה טוב להם, ולעתים מתבלבלים בין השניים. בסופו של דבר, הקברניט הוא קצין המודיעין של עצמו, והוא מקבל החלטה לאחר שהביא בחשבון את המחויבות שלו לאידיאולוגיה שבזכותה נבחר, לשיקולים הפוליטיים ולאילוצים אחרים. 
 

קברניטים מאמינים, ולעתים אומרים זאת בצורה בוטה, שאינם זקוקים להערכה, בוודאי לא ל"עצה" של המודיעין מה עליהם לעשות. בחינת ההכרעות החשובות שקיבלו הקברניטים בתחומים המדיניים־אסטרטגיים מאז הקמת המדינה מורה שאלה מונחות על ידי מכלול שיקולים, בהם גם אידיאולוגיים ופוליטיים, שלהם המודיעין אינו שותף. 
 

עתידנו לאן
 

הקברניטים מתייחסים גם להערכות מודיעין בספקנות. במקרה הטוב הם רואים בהן מרכיב אחד, ולאו דווקא החשוב ביותר בתוך מכלול רחב יותר של מידע ודעות, שמהם הם גוזרים את המדיניות שהם מבקשים לקדם. 
 

ראש הממשלה שמיר היה "חייל של רעיון", כפי שהגדיר אותו מרידור, שעבד במחיצתו. בלי שיבקש חוות דעת של המודיעין הורה שמיר ב־1991 לטרפד את "ועידת מדריד", שביקשה לקדם הסדר ישראלי־ערבי ונכפתה עליו על ידי ממשל בוש האב. לא היה אפשר לשכנעו בנושא שעלול היה לפגוע בתפיסת ארץ ישראל השלמה שהחזיק בה.
 

ראש הממשלה יצחק רבין, משהחליט ללכת על "מתווה אוסלו", דבק בהחלטתו גם נוכח הערכת מודיעין כי המהלך נדון לכישלון. ברק לא נועץ במודיעין כאשר החליט לסגת מרצועת הביטחון בלבנון, החלטה שקיבל לפני שנבחר לראשות הממשלה. כך גם שרון. הוא לא ביקש את הערכת המודיעין כאשר התלבט אם לבצע את ההתנתקות, ודחה חוות דעת של שני ראשי "מוסד", הלוי ודגן, שיעצו לו לבחון את המתווה של ערב הסעודית לפתרון הסכסוך. 

מרידור מכיר בחשיבות הערכות מודיעין, אך מסייג את נכונות הקברניט לאמץ אותן. "הם מאמצים הערכות מודיעין כאשר אלה תואמות את תפיסתם", ומתעלמים מהן כאשר היא נוגדת אותה או עלולה לפגוע באינטרסים פוליטיים שלהם. יתום לא זוכר במהלך תשע שנות עבודתו לצד ראשי ממשלה ושרי ביטחון שמי מהם שינה את דעתו בנושאים מדיניים־אסטרטגיים בעקבות הערכת מודיעין.
 

מה ערכה של הערכת מודיעין בתחום המדיני־אסטרטגי במציאות העכשווית, המשתנה חדשות לבקרים? הגישה הרווחת לעיצוב מדיניות שמימושה אמור להיות בימים שיבואו, היא כי הדבר מחייב הבנה טובה של אירועי העבר מחד גיסא, ושל המציאות שבה אנו חיים היום מאידך גיסא, ומכאן להצביע על המגמות הצפויות.
 

מנתחי מודיעין רבים חושבים שאפשר לנבא את העתיד על בסיס מידע עכשווי וניתוח אירועי עבר. כשלי הערכה חוזרים ונשנים של ארגוני מודיעין בישראל ובמדינות אחרות אינם תומכים בהנחה זו. החיים הפוליטיים, המדיניים, הכלכליים, ופעמים רבות גם תוצאה של פעולות צבאיות, מושפעים מאירועים מקריים שאינם ניתנים לחיזוי. למעשה, צפויים הרבה מאוד תסריטי עתיד.

דוד ארבל. צילום: אריאל בשור
 

פרופ' דניאל כהנמן, שמחקריו בנושא זיכו אותו בפרס נובל, מתייחס ליכולת האנושית המוגבלת לנבא את העתיד. בני האדם אינם נותנים את המשקל הראוי לעובדה שהמקריות היא מרכיב חשוב באירועים המתחוללים בעולם. טעויות בניבוי, הוא קובע, בלתי נמנעות משום שהעולם אינו ניתן לניבוי. תובנה זו, שהייתה נכונה גם בעבר, מקבלת חיזוק במאה הנוכחית, שבה מתחוללים שינויים מדיניים ופוליטיים מהירים, בהם יסודיים ובלתי צפויים, המשנים באחת את תמונת המציאות. כהנמן אינו היחיד. מדענים ופילוסופים רבים חשבו כמוהו. כך גם נאסים טאלב, מפתח תיאוריית "הברבור השחור", הטוען שרבים מהאירועים ההיסטוריים היו מקריים ולכן לא היה אפשר להסיק מהם מה יהיה. 
 

החלטות ראשי הממשלה ימשיכו להתבסס, לצד תשומות המודיעין המונחות על שולחנם, על מכלול שיקולים, בהם אידאולוגיים ופוליטיים שאינם מעניינו של המודיעין, וגם על האינטואיציה שבמקרים רבים הוכחה כנכונה יותר מהערכת מודיעין מבוססת נתונים. ובכל זאת, חרף דברי הכפירה שאולי משתמעים כאן בנוגע לערכו, ליכולותיו או לנחיצותו, מרכיב ההערכה המודיעינית בשיקוליו של הקברניט הוא חשוב ביותר. הכרחי שזו תונח על שולחנו בטרם יקבל החלטה, ובתנאי שתקוים ההגדרה הקולעת של ג'וזף ניי, מחוקרי המודיעין הבולטים, שכתב ש"המודיעין אינו יכול לחזות את העתיד, אך יכול לסייע למקבלי ההחלטות לחשוב על העתיד".