בתקופה האחרונה אני מקבלת תזכורות קוסמיות לכך שהחיים קצרים. קצרים ממש. לא שלא ידעתי את זה עוד קודם. אבל כשזה מגיע כל כך קרוב אלייך כבר אי אפשר להתעלם. הנורה האדומה מתחילה להבהב ולהתריע שהזמן קצר וכדאי שתתחילי להתאפס על עצמך. ואני חושבת שכל התרעה כזאת של סירנה הצליחה להכניס את הלך נפשי לפרופורציות. להניח את הדאגות הקיומיות בצד, את המחשבות המגבילות, את תחושת הרדיפה התמידית שהאדם המודרני עלול לחוש בחיי היומיום, זה שכורע תחת הנטל של המהפכה התעשייתית. של עול הקיום.
המטפל שלי, דרור, שעושה לי דיקור סיני מופלא פעם בשבוע, אמר לי שלדעתו הצלחתי להביס את גלגלי המכונות של החיים האפרוריים. ועל אף המחיר שאני כביכול משלמת על בחירותי, הוא מביט עלי וסבור שאני עדיין חופשייה יותר מכל אדם אחר שהכיר.
כששכבתי על המיטה לא מזמן עם מחטים סיניות נעוצות בגבי, לא ממש חשבתי שהוא צודק, כי הייתי טרודה מדי בכל מיני עניינים בירוקרטיים וקיומיים שאיבדו אצלי שליטה במיינד. אלא שאז חזיתי מקרוב בשבריריותם של החיים. זה קרה בתוך חודש, פעמיים. אירוני למדי שדווקא ברגעים טרגיים אני מתאפסת מהר מהרגיל. חוזרת אחר כך הביתה ומתחילה להעריך את כל מה שיש לי, את מה שעשיתי, את ההחלטות הגורליות שהאמנתי בהן וביצעתי על אף שכולם מסביב אמרו לי שאני לא נורמלית, שאני כבר לא כל כך צעירה וצריכה לדאוג באיזושהי צורה לעתיד.
כשאנחנו מחוברים לחיים אנחנו בדרך כלל פועלים ללא תחושת פחד, אך האופוריה הזאת של ההתחלות החדשות ושל ההחלטות הגורליות לא תמיד מחזיקה מים וזמן. אולי זה בדיוק כמו במערכות יחסים שחוצות את תקופת ירח הדבש שלהן, ומעמידות את עצמן למבחן השגרה האמיתי. כי ברגע המשבר הראשון שמגיע, בין שהוא רגשי, ובין שהוא כלכלי או זוגי, אסור אף פעם להביט אחורה בזעם או להצטער על החלטות שקיבלת. אבל לכי תספרי את זה לנפש.
לפני כמה שבועות צעדתי במסלול הארוך בטרמינל. כשכל העולם ואשתו היו בדרך לנופש עם המון תיקים ומזוודות, אני הגעתי לשם לצורך עבודה. וכשאני משוחררת מתיקים, מחרדות טיסה, מאריזה לבד ושאר מגבלות, נזכרתי שאת רוב הפעמים שבהן עשיתי את המסלול הזה על המסוע שלקח את נפשי לאיזו הרפתקה, עשיתי לבדי. לא מתוך כוונה מראש אלא פשוט כך יצא. יש משהו בנסיעות הללו לבד שמצליח לחבר אותי מחדש בכל פעם כשנדרש חיבור שכזה. אני מניחה שזה קשור ליציאה מאזור הנוחות, ולחופש שאני יכולה לאפשר לעצמי לבחור להיות בפוזיציה שאני מעוניינת בה. בין אם כמביטה מהצד כתיירת על המתרחש סביב ובין אם כלוקחת חלק פעיל בחוויה. ואני יכולה לנוע פנימה והחוצה בכל זמן שמתחשק, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
ומנגד, יש מחיר לחופש הזה, הוא השאיר אותי פעמים רבות קצת לבד. והלבד הזה הלך והתגבר ברגע שהפסקתי לחשוב על ההשלכות המעשיות של ההחלטות שאני מקבלת, כאלה שלא סונכרנו עם "קול ההיגיון" המצוי. וזה קרה לא פעם, שהשארתי לא רק הרבה דברים מוכרים מאחור, אלא גם הרבה אנשים רק כי לא הייתה ברירה אחרת. הייתי זקוקה לכמעט שנתיים, אם לא יותר, כדי להבין שכשאת נוהגת באומץ ומתוך אמונה שלמה בעצמך, תמיד יהיה מי שילך איתך ושיחזיק לך את היד גם כשלא ממש רואים את האופק. הם לא רבים האנשים האלה, אבל הם קיימים. ולעתים הם מגיעים ממקומות בלתי צפויים ומושיטים יד מהשמיים שלא ציפינו לה.
אז צעדתי בטרמינל על המסוע עם אישור הכניסה המיוחד לשרוולי המטוס, עם הדרכון ביד בדרך לשום מקום. השארתי את האוזניות מונחות על האוזניים, רק כדי ליצור דיסטנס מדומה ביני לבין אלפי האנשים השבויים בתוך ההמולה של עצמם בדרכם לנופשון בטורקיה, אבל כיביתי את המוזיקה כדי לחשוב. לצדי צעד חבר טוב שליוויתי באותו יום כמו בסוג של חניכה אל תוך מסע חדש אל העולם. צעדנו יחד, אבל כל אחד לחוד. ואז הבנתי שכחלק ממערך ההחלטות הקבוע שלי לשנה החדשה, דווקא עכשיו ודווקא ללבד הכה מקודש הזה בעיני הייתי שמחה לשים מעתה והלאה גם גבולות מדי פעם. בכל זאת, בתקופה האחרונה המציאות הכריחה אותי להבין ששום דבר לא קדוש יותר, אולי רק החיים.