האובך שכיסה השבוע חלק ניכר מהמזרח התיכון מסמל באופן פואטי את טשטוש הגבולות הלאומיים באזורנו, את העתיד הלוט בערפל ואת נטייתם של תושבי האזור הזה לנדוד כחולות הדיונות. החול הזה חודר עכשיו גם לעיניהם של מנהיגי אירופה ותוקע טריז בין מנהיגיה - בין אלה שרואים בפליטים בני לאום זר המאיים על הדמוגרפיה של היבשת, לבין אלה הרואים בהם בני אדם במצוקה, שיש להירתם ולהציל את חייהם.
הגישה הלאומית עלולה להוביל ללאומנות, שהיא טראומטית באירופה של אחרי מלחמות העולם, ואילו הגישה ההומנית עלולה להוביל לדריסת רגל של חוקי השריעה על אדמת אירופה ולקריסת ההומניות עצמה.
מתוך הבלבול וענן האבק הזה צפה ועלתה השבוע, כנביאה העולה מן האוב, דמותה של גולדה מאיר, שקבעה אי שם בתחילת שנות ה־70 ש"אין דבר כזה עם פלסטיני". האמירה הזאת, שמעוררת אנטגוניזם בחוגי השמאל הישראלי עד היום, נחשבה עד לא מזמן כאנכרוניסטית. אבל האביב הערבי, שהביא עכשיו את סופת החול הנודד, מוכיח את צדקתה: אין עם סורי, יש שבט (עלווים) שהשתלט על שטח שגבולו, על יושביו, סומן באקראי על ידי מעצמות המערב. אותו הדבר נכון לגבי כל מדינות האזור.
ומי המעצמה שסימנה את גבולות "פלסטין ההיסטורית"? אנחנו. הכאפייה המשולשת שחבש ערפאת ברוב טקס, שנראתה כצורתה של מדינת ישראל כולה, שאליה הוא שאף. אלא ששום צבא לא הגדיר את חבל הארץ הזה כנפרד מסוריה וממצרים, מלבד החשמונאים, לוחמי מרד בר כוכבא ולוחמי צבא ההגנה לישראל.
השמאל לא אמור להתנגד לקביעתה של גולדה מאיר, משום שלמעשה היא תמצית חזונו והיא מקפלת בתוכה את הרלוונטיות היחידה שעוד נותרה לו: אם אין לאום פלסטיני, איך נקרא לערבים היושבים בארצו של העם היהודי, מן הים ועד לירדן? פשוט מאוד: נקרא להם בני אדם ונתייחס אליהם כאל כאלה. ה"עם הפלסטיני" וה"מדינה הפלסטינית" הם הבוידעם שאליו מכניסים אנשי השמאל הישראלי את שכנינו הערבים תושבי הארץ, כדי שלא יצטרכו חס וחלילה להתייחס אליהם כאל בני אדם ולומר להם שלום בבוקר.
זה מה שהטיח השבוע ח"כ ג'מאל זחאלקה בפניה של סתיו שפיר במליאת הכנסת. הוא קרא לה "גזענית שקטה" שמתעלמת מברכותיו במסדרון וטען בפני מפלגת העבודה שהם המציאו את הגזענות האשכנזית האליטיסטית. דווקא אנשי הימין ה"קיצוני", הוא אמר, מחייכים אליו ומברכים אותו לשלום. יש בזה הרבה מאוד. דווקא איש ימין, שלא אורז את זחאלקה ואת חבריו בארגז שסתיו שפיר כותבת עליו "להעברה למדינה הפלסטינית", יכול לקבל אותו כחלק מעתיד משותף בארץ יהודה ההיסטורית והבלתי־ניתנת לחלוקה.
הבעיה של זחאלקה היא שהוא הוציא את המרצע מן השק כשאמר לח"כ נחמן שי: "אתה עומד על האדמה שלקחת ממני, שגנבת ממני, ומשתין עלי מלמעלה בשם הערכים האוניברסליים. מי פגע בנו יותר? הליכוד או מפלגת העבודה? מפלגת העבודה כמובן. הליכוד בונה התנחלויות ליד היישובים הערביים, אתם בניתם את הקיבוצים שלכם, את הסוציאליזם שלכם, על האדמות של החורבות שלנו". חבר בית המחוקקים הישראלי זחאלקה שרטט את גבולות שאיפותיו הלאומיות בדיוק כמו ערפאת, אותה "פלסטין ההיסטורית" שלא הייתה קיימת מעולם.
ח"כ שפיר, תנוח דעתך. גם אם היית פחות ארוגנטית ויותר נחמדה אליו במסדרון זה לא היה מועיל. הוא ושאר חבריו לרשימה המאוחדת רואים בעצמם שליחים של "העם הפלסטיני". הם משתמשים באוכלוסייה הערבית־ישראלית שבחרה בהם כקרדום לחפור בו למען קידום "המדינה הפלסטינית", ולכן הם מועלים בשליחותם: להיטיב את מצבם של ערבי ישראל כאזרחים שווי זכויות ונאמנים למדינתם.
הכישלון של זחאלקה ושל מפלגת הרשימה המשותפת זכה להוכחה בסקר שערכה השבוע התוכנית "אנשים" עם דרור גלוברמן, שבה הגיעה המפלגה לתחתית רשימת המנהיגות והוצגה אכזבת הציבור ממנה.
בחירתו של זחאלקה לעמוד דווקא בצד הלאומני של המפה הפוליטית ולא בצד ההומני והעדפתו לראות את האינטרסים של הלאום על חשבונם של בני האדם המרכיבים אותו, מעוררת שאלה מעניינת: מה היה קורה לו אנגלה מרקל ונכדיה, כשהם טרוטי עיניים וכותנתם לעורם, היו מבקשים מקלט בפלסטין של זחאלקה?
# # #
מי שעמלים על חיבור החברה הערבית האזרחית למדינת ישראל, הם דווקא בני הציונות הדתית. ביום שלישי נפתחה באוניברסיטת תל אביב תערוכת צילום מיוחדת שיזמה האגודה להתנדבות של השירות הלאומי ואגף חברה ונוער במשרד החינוך. המנהלים של שני הארגונים הם חובשי כיפות. התערוכה סיכמה סדנת צילום משותפת של בני ובנות שירות לאומי, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים.
פעם השירות הלאומי היה מילה נרדפת לבנות דתיות. כיום משרתים בשירות הלאומי בני כל המגזרים: חרדים וחילונים שלא מצאו את עצמם בצבא, בנות דתיות יהודיות ובנות דתיות מוסלמיות. כל אחד ואחת נותנים למדינה ולקהילה שממנה הם באו. אם הצבא היה פעם כור ההיתוך של מדינת ישראל שאליו כולם הגיעו והיו אמורים לצאת ממנו בדמות "הישראלי", הרי שבשירות הלאומי מתאפשר לבני כל המגזרים להישאר נאמנים לעצמם ועם זאת לקחת חלק בחברה הישראלית.
בשנה של עבודה משותפת על צילומים הם בנו גשרים בין האוכלוסיות השונות, וכך גילו שרב המשותף על המפריד, וקשר חם נוצר דווקא בין בחורה בת 20 מרהט, שהתחתנה לפני כחודש, לבחורה דתייה מבאר שבע.
הגישה שלפיה צריך לשלב ולפתח את החברה הערבית והפלסטינית כדי להצליח לחיות יחד היא גישה ניאו־ימנית שמבקשת לקבל אחריות על הבחירה הביטחונית המוצדקת להישאר בכל המרחב בין הים לירדן. יש רק לקוות שהגשרים האלה, שהולכים ונבנים בין שתי החברות בעדינות וברצון טוב, לא ישמשו את זחאלקה ואת חבריו הלאומנים כדי לאיים עלינו מבית.