כשמגיע יום הכיפורים תמיד עולה שמו של משה דיין, ולא בנסיבות מחמיאות. היה בדיין משהו מרתק, כצלם עיתונות צעיר וככתב בתחילת הקריירה היו לי הרבה שעות דיין, כמה מהצילומים מופיעים כאן במדור.
את שנות ה־70 פתחתי רע. תקופה קצרה לאחר שפוטרתי מהשבועון “העולם הזה" הוצתו משרדי המערכת ברחוב קרליבך. לפנות בוקר נעצרתי והוטח בי שאני חשוד בהצתה. נחקרתי על ידי מיטב החוקרים במשטרת דיזנגוף, עברתי את הבדיקה המרטיטה במכונת אמת, ושוחררתי בלי שהובאתי לבית משפט.
הקטע של ההצתה והחקירה שלי היה כנראה מה שגרם לחבורת אנשי הביטחון של הבלש הידוע קרל זינגר, בעליה של חברת האבטחה ש.א.ש, לנסות לאתר אותי ולגייס אותי למבצע שהעסיק אותו ואת אנשיו יומם ולילה - למנוע את פרסום הרומן בין משה דיין לצעירה אלישבע צ'יזס.
מי שמצא אותי עבורם היה הבוס של קבוצת הכח שאותה אהדתי, והאיש החזק של ארגון המוניות, אלי דהאן. דהאן, קטוע יד מפעילותו בלח"י, ביקש ממני במשרדו הקטן בתחנה המרכזית בתל אביב לעזור לזינגר. הייתי אמור לבדוק מי העביר את הסיפור וההקלטות שהיו בידי אלישבע צ'יזס ואמה ל"העולם הזה" (במידה שהיו בכלל), ואיך אפשר למנוע את פרסום הפרשה.
מאחורי הקלעים של הסיפור התחולל מאבק מלוכלך בין אנשי יגאל אלון ופנחס ספיר בראשות העסקן א.א. לבין אנשי שלומו של משה דיין, שקרל זינגר עמד בראשם. במהלך העימותים האלו נורה בדרכו הביתה אחד המעורבים מרכב שעקב אחריו, הסיפור הושתק ועד היום לא יודעים מי היו היורים.
על הסיפור הזה אפשר לכתוב ספר מתח, יש לו אזכורים “בקטנה" בספר של שלום כהן “העולם הזה" ובספר של אורי אבנרי “אופטימי". אשתו של אסי דיין, אהרונה, שמעה בבית דיין שיחה וקלטה ששמי מוזכר בה בעניין הניסיונות למנוע את הפרסום של הפרשה. היא לא הבינה בדיוק מה נאמר, אבל זה לא מנע ממנה, כשיצאה ממועדון "פרדריקה" וראתה אותי, לצווח עלי למה אני דוחף את האף שלי בעניינים של דיין. חשבתי שאני מת. צלצלתי לזינגר, שצלצל לדיין, שצלצל לאהרונה וביקש ממנה לא להזכיר את שמי בעניינים שאינה מבינה בהם. אהרונה המשיכה לכעוס עלי עוד שנים ורק כעבור תקופה ארוכה הסברתי לה במה דברים היו אמורים והפכנו ידידים טובים. אז הנה לפניכם כמה תמונות עם כמה סיפורים מהארכיון הפרטי שלי, ליידיס אנד ג'נטלמן: משה דיין.
מלון "ירדן", שתוכנן על ידי האדריכל הידוע אלחנני, שימש בסוף שנות ה־30 את אנשי הצלב האדום, שם היה להם מועדון חברים. הקצינים הבריטים אימצו את המלון בשנות ה־40, וקצינים אמריקאים וטייסי המח"ל (מתנדבי חיל האויר) היו נוהגים לבלות בו, שלא לדבר על חתיכות תל אביב הקטנה שנהרו למקום, שנודע כמרכז בילוי סוער ואטרקטיבי. השרים לשעבר דיין, ספיר, ואחרים אימצו את המקום בין היתר בגלל מעדן כבד האווז, שבהכנתו הצטיין טבח המלון.
3. משה דיין, איש של נשים, בין שתי גברות מכובדות באירוע של וראייטי למען ילדים בעלי מוגבלויות. משמאלו, הגברת אורה נמיר, אשתו של האלוף והנשיא לשעבר, חיים הרצוג. אורה היא אמו של יו״ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג. בראיון עיתונאי סיפרה האם שהדביקה לבנה בהיותו רך בימים את הכינוי “בובל׳ה ז׳וז׳ו״, שעם השנים התקצר לבוז׳י. מימינו של דיין, היפהפייה המדהימה ביאנקה מורנה מסיאס, מייד אין ניקרגואה, שבאותן שנים הייתה פעילה חברתית־פוליטית, וכמה שנים לאחר מכן כבשה את עולם התקשורת והפכה למגה סלב לאחר שהתחתנה עם כוכב־העל מיק ג׳אגר (1971).
במשך רוב זמן הארוחה הפנה דיין חצי גב לגברת הרצוג וניהל שיחה ערה עם ביאנקה. ניצבתי במרחק קטן מהם וצילמתי, יכולתי להבחין בכך שעינו של הגנרל המהולל נעוצה בפצצה מניקרגואה ושידרה חרמנות אטומית. מאוחר יותר גם התרוצצו שמועות שבין השניים נמשכה השיחה בשלוש עיניים, אי שם באחד מחדרי המלון המפואר שבו היה האירוע.
לדיין היה בקפה "אנגל" שולחן פינתי מרוחק, שהיה שמור לו באופן קבוע ושאיש לא הורשה לשבת לצדו. זה היה מקום המפגש שלו עם אהובתו רחל כורם, שגרה בסמוך. דיין היה עדיין נשוי באותה תקופה לרות דיין. אחד הצילומים, שפורסם גם בכמה מגזינים בעולם, הוא הצילום שזכה לכותרת האלמותית “שם בכוס עינו״. לפי ההבעה על פניו והחיוך הזחוח אפשר לקבוע בוודאות שבזמן ה״קליק״ היה דיין מבוסם למדי.
צילומים: נתן זהבי