שפעת, מדוזות, יתושים וטרור בירושלים הם כאילו תופעות טבע קבועות. פעם גואות, פעם שוככות; אבל תמיד איתנו, עם המראות, הקולות וכמובן הנפגעים, שהם הדם והבשר של האייטם היומי.
אלף הסברים ודיווחים עובדתיים על הסיבות לטרור לא עומדים בפני שני מצבי היסוד שמהם מגיח טרור. גם לא ההסתה של האסלאמיסטים או של אבו מאזן, של חמאס, של סעודיה ושל השמאלנים כמובן.
אם אתה ילד או נער בעיסוויה או בג’בל מוכאבר, אתה קם בבוקר, מציץ מעבר לכתף ומעבר לגדר, ומה שאתה רואה זה נערים בני גילך שאינם טובעים בלכלוך שהעירייה אמורה לנקות בשכונתך, שבה המים והחשמל זורמים 24/7, כמו שירותי הרווחה והחינוך, ולמרבה הפלא יש שם כבישים ומדרכות ותמרורים והשוס הוא גינון, ואפילו הדואר מגיע כסדרו. בקיצור כל הסיבות הנכונות כדי שנער צעיר ישאל את עצמו למה אני חי בחרא. תוסיפו לזה את המטען הרגיל של סביבה ומשפחה שחיות בתחושות של אבק אדם מושפל ונזעם, וקיבלתם טרור אבנים ובקבוקי תבערה.
עניין מטריד נוסף ב”התארגנות החדשה” (הכל נוסה, שום דבר לא עבד) הוא המשמר האזרחי החמוש בשכונות התפר. הרצון והצורך להגן על חייהם ועל רכושם של התושבים הם בהחלט מובנים, כולל משמר מתנדבים מקומי. אלא שצריך להיות ברור: ישראלי יהודי שיורה בישראלי פלסטיני הוא רוצח. רק לאחר חקירה ומשפט יוחלט אם הפלסטיני היווה איום מיידי. גם אם ייתפס נער שמשליך אבנים ובקבוקי תבערה, הוא אמור להיות מוסגר למשטרה. כל הפעלת אלימות – למעט סטירה חינוכית או שתיים שממילא לא יועילו – היא סיבה לאשמה פלילית באלימות אזרחית.