שפעת, מדוזות, יתושים וטרור בירושלים הם כאילו תופעות טבע קבועות. פעם גואות, פעם שוככות; אבל תמיד איתנו, עם המראות, הקולות וכמובן הנפגעים, שהם הדם והבשר של האייטם היומי.



אלף הסברים ודיווחים עובדתיים על הסיבות לטרור לא עומדים בפני שני מצבי היסוד שמהם מגיח טרור. גם לא ההסתה של האסלאמיסטים או של אבו מאזן, של חמאס, של סעודיה ושל השמאלנים כמובן.



אם אתה ילד או נער בעיסוויה או בג’בל מוכאבר, אתה קם בבוקר, מציץ מעבר לכתף ומעבר לגדר, ומה שאתה רואה זה נערים בני גילך שאינם טובעים בלכלוך שהעירייה אמורה לנקות בשכונתך, שבה המים והחשמל זורמים 24/7, כמו שירותי הרווחה והחינוך, ולמרבה הפלא יש שם כבישים ומדרכות ותמרורים והשוס הוא גינון, ואפילו הדואר מגיע כסדרו. בקיצור כל הסיבות הנכונות כדי שנער צעיר ישאל את עצמו למה אני חי בחרא. תוסיפו לזה את המטען הרגיל של סביבה ומשפחה שחיות בתחושות של אבק אדם מושפל ונזעם, וקיבלתם טרור אבנים ובקבוקי תבערה. 



כל השאר - הסתה של פוליטיקאים ועסקני דת, שהיא המתכונת הרעילה והנפיצה לסכסוכי דמים. גם אצלם, גם אצלנו. עוד לא התאוששנו מתביעת השר לענייני ירושלים זאב אלקין להחליף את ספרי הלימוד של הפלסטינים במזרח העיר בספרי לימוד ישראליים (מה השלב הבא? להחליף את הקוראן בתנ”ך?), וכבר עלצנו לשמוע את כבוד השר גלעד ארדן מאיים להעניש שופטים ש”ירחמו על משליכי אבנים”. עוד זה יוצא בהצהרות הרהב־שווא שלו, בא כבוד ראש הממשלה ומכריז שמשליכי אבנים ובקבוקי תבערה ישלמו “מחיר כבד מאוד”. והוא כבר פנה ליועץ המשפטי כדי לבחון הקלות בנוהלי פתיחה באש. וכבר מציבים צלפים לאירועי הפגנות. 
 
מדובר בפאניקה ובטירוף מערכות אישי וקולקטיבי. להשאיר בידי חייל צלף להחליט האם ילד או בוגר מחזיק בקבוק קולה או בקבוק תבערה, אבן חצץ או סלע – זה מתן רישיון להרוג. ושלא יספרו לי (סיפרו לי) על תצפיתנים שעומדים בקשר עם הצלף. כשהאדרנלין של שני הצדדים קופץ לשמיים, הקבר הוא הגבול.

עניין מטריד נוסף ב”התארגנות החדשה” (הכל נוסה, שום דבר לא עבד) הוא המשמר האזרחי החמוש בשכונות התפר. הרצון והצורך להגן על חייהם ועל רכושם של התושבים הם בהחלט מובנים, כולל משמר מתנדבים מקומי. אלא שצריך להיות ברור: ישראלי יהודי שיורה בישראלי פלסטיני הוא רוצח. רק לאחר חקירה ומשפט יוחלט אם הפלסטיני היווה איום מיידי. גם אם ייתפס נער שמשליך אבנים ובקבוקי תבערה, הוא אמור להיות מוסגר למשטרה. כל הפעלת אלימות – למעט סטירה חינוכית או שתיים שממילא לא יועילו – היא סיבה לאשמה פלילית באלימות אזרחית. 
 
לפני שבוע ישבתי באולפן ערוץ 1 עם הח"כית ענת ברקו (הליכוד), שהסבירה שילדים שזורקים אבנים - “דמם בראשם”. תהיתי אם היא מתכוונת ברצינות והיא השיבה, “ודאי”. אמרתי לה: "את באמת רוצה שילד יחטוף כדור בראש?" “אני רוצה שההורים ילמדו לא לשחרר אותם לרחוב”, השיבה. הצעתי שאת הכדור יחטפו ההורים, אבל ברקו כבר עסקה בשורשי הטרור ההיסטורי. 
 
מדובר בהיסטריה של איבוד עשתונות ובאמצעים ודרכי פעולה שבדרך כלל יוצרים את הסיבות לסבב הדמים הבא. רוצים להגן על אזרחי ירושלים? טפלו בשכונות הפלסטיניות כאילו שוכנים בני אדם ולא רק אויבים, ונהלו עם הפלסטינים משא ומתן אמיתי.