מסע מעל לזמן

אני אוהב ספרים לא רק משום שהם מאפשרים מסע בעולם הדמיון, לא רק משום שהם מאפשרים היכרות עם דמויות עגולות, לא רק בגלל החשיפה לאסתטיקה של צורה ותוכן, אלא מפני שכל ספר מאפשר להוסיף דף ליומן המסע האישי של חיי.

בהקשר זה דומני שהתנ״ך הוא היחיד מבין הספרים האהובים עלי, שהוא על־זמני. סיפורי "בראשית" הם התשתית להבנת מהותו של האדם, ביחסים בתוך משפחה, תוך תיאום מופתי של רגעי שיא ושפל, שבהם מתגלה האדם גם בשיא תפארתו וגם בתהומות של רוע, שנאה, כעס ומוות.

מה יכול לעצב את חייו של איש פוליטי יותר ממשה רבנו, הרואה איש מצרי מכה ואינו יכול לעמוד מנגד? מה אם לא נבואותיהם של עמוס וישעיהו יכול לגבש השקפת עולם חברתית וכלכלית? האם הקורא בתנ״ך יכול להתחמק לרגע אחד מהמילים: "צדק צדק תרדוף"? הן רדפו אחרי בדיוני תקציב ובשיחות על חינוך בפריפריה. ומה כמו ספר איוב יכול ללוות ברגעים של כאב וצער, רגעים של אבלות וחיפוש אחר פשר ומשמעות?

ומהיכן תימצא חוכמה אם לא מקהלת ומספר משלי? ואיפה אמצא מילים עמוקות של אהבה כמו בשיר השירים? האוכל לה־ רהיב עוז ולפנות לאל במילים של קרבה עמוקה כל כך? וכיצד אלמד לנהל ולהתנהל, אם לא מסיפורי ההצלחות של מנהיגים בספרי שופטים, שמואל ומלכים? וכמה פעמים ברגעי שלוות נפש מצאתי עצמי ממלמל בלחן לא מוכר, לחן של הרגע, לחן שמעביר ומפרש את פסוקי תהלים?

התנ"ך הוא הספר שלי. הוא מסכם את מה שהיה ואת מה שיהיה, ומאפשר לחלום ולהאמין שימים של טוב יבואו על העולם ועלינו.♦