"לשיר זה כמו להיות ירדן", כתבה נעמי שמר בשיר המתאר את מחזוריות החיים של הנחל השוצף, אלגוריה לחיים עצמם עוד לפני שראש הממשלה הפך אותם לדאחקה חבוטה. "אתה מתחיל למעלה בצפון צונן, צעיר שוצף ומתחצף, ימיך שוטפים כמו ירדן וכמותו זורם אתה דרומה, על החופים צומח עשב פרא... סופך לגווע כמו ירדן, להיאסף לאט אל ים המוות". 
 
השיר נכתב על הנהר שממימיו הצוננים נבנו יישובים, ניטעו מטעים, נבנה אתוס, פרצו מלחמות ונשפך הרבה דם, מול סוריה שרצתה לשכשך רגליה בכנרת, שממנה יוצאים מים טובים ובריאים בצינור. יש קרב לא קטן גם על הצינור שיוצא ממנה לירדן, כחלק מהסכמי השלום שנחתמו בין המדינות והסכם המים המיוחד שניהל נח כינרתי ז"ל, איש העמק והאדמה, שידע להיות נדיב וחכם בהנחייתם של יצחק רבין ושמעון פרס.  
 
אחר כך הסתבך בנימין נתניהו עם החיסול הכושל של חאלד משעל, והמלך חוסיין עליו השלום איים לפרק את החבילה. אריק שרון, החישוקאי, שאז עוד צויר בקריקטורות בעיתונים כאחד שמנגב ערבים בחומוס לארוחת בוקר, נסע וסיכם את הגדלת המים לירדן באופן כמעט שערורייתי, וגם את שחרורו של אחמד יאסין, מנהיג חמאס שהיה כלוא בישראל והתגלגל עם כסא הגלגלים שלו לעזה, משם ניהל מערכת טרור אכזרית עד שעלה בסערה השמיימה. 

היחסים עם ירדן - כמו הנחל, כמו השיר - ידעו להיות שוצפים וחצופים, צוננים ובעלי גידולי פרא. כמו הנחל, הם ידעו פיתולים ופינות חמד נסתרות, וגם מים עכורים ששטפו את הנתיב בין ירושלים לעמאן. ייתכן שהשיר הוא גם אלגוריה ומשל לממלכה עצמה, שהחלה כנגזרת של המנדט הבריטי והפכה למדינה בשלטון בית מלוכה האשמי, עם חינוך וקשר עמוק לבריטניה. חולשתה הייתה תמריץ, התייבשותה שימשה זרז והאופי של המלך חוסיין, שהתחבר לפרס ורבין, הכתיב את הכל. 
 
בסוף זה עניין של מנהיגות. ייתכן שירדן בדרך להיאסף לים המוות. זה מה שמפחיד את הירדנים. יש בשטחה יותר משני מיליון פליטים מעיראק ומסוריה. לא בכל ימות השבוע יש בעיר הבירה שלה מים זורמים. היא תלויה בישראל, היא תלויה בארה"ב, שנמצאת במגמת התקפלות מהמזרח התיכון, ואף   שהמלכים באזור מחזיקים בינתיים יותר מהדיקטטורים הצבאיים, כולם יודעים שלא לעולם חוסן. חמאס בוחש, איראן שיגרה את כוח אל־קודס כדי להקים בירדן תאים פעילים ודאע"ש לוחץ מצפון וממזרח.
 
המלך עבדאללה נמצא בעין הסערה. מכל התפקידים שיש לירדן באזור יש לה אחד סמלי והיסטורי, מוזר וייחודי: האחריות על הר הבית. בשטח שנכבש ממנה בירושלים, במקום הכי טעון במזרח התיכון, השומרים של אל־אקצה הם אזרחים ירדנים הכפופים למלך. זה בדרך כלל משמש גורם מרסן ומרתיע, אבל לאחרונה הפך לחלק ממשבר האמון בין המדינות, שבינתיים מייצר נתק והרעה ביחסים. ביום חמישי פורסם שהמלך לא מוכן לקבל שיחות מנתניהו, כדי שלא יתפרש שיש תיאום ביטחוני בין ישראל ובין ירדן. 
 
יש תיאום כזה גם בלי השיחה. יש כאן אינטרס הדדי. ירדן נהנית מסיוע ישראלי שקט וחשאי, שעל רוב פרטיו מוטלת צנזורה, וישראל נהנית מגורם ערבי ידידותי לרוב, שמגן ביעילות על הגבול המזרחי. נתניהו לא יאמר מילה רעה על ירדן. הוא רוחש כבוד למלך ויעשה הכל כדי למנוע פגיעה בו. הוא גם חייב לו: עבדאללה קיבל אותו בעבר, לעתים בחשאי ולפעמים עם תמונה וארוחת צהריים, בזמן ששאר הגורמים הערבים (כולל א־סיסי, שאיתו קיים שיתוף פעולה ביטחוני מעולה), נמנעים ממפגש פומבי או פומבי למחצה. 
 
זו הסיבה לכך שהפרסום שלי בערוץ 2 בתחילת השבוע עורר סערה מתחת לפני השטח. דיווחתי על מסר חריג שהעביר בכיר מדיני לעבדאללה לאחר שזה תקף את ישראל בבוטות. המלך אמר שהמשך הפרובוקציה הישראלית בהר יוביל את ירדן לשקול את היחסים בין המדינות, והכריז שההר אינו חלק משותפות או חלוקה - אלא מיועד רק למוסלמים. המסר הישראלי היה מדויק ונקודתי והתייחס לאחריות של ירדן בסערה בהר הבית: "קח אחריות ואל תאשים ותתקוף". 
 
המסר התייחס לעובדה שהוואקף הירדני אפשר למתפרעים פלסטינים לישון במסגד, חמושים באבנים ובזיקוקים. אחר כך הם התפרעו והמשטרה פרצה להר. לשכת ראש הממשלה סירבה להגיב בפומבי לפרסום. זה כבר נוהל רגיל. גורם מדיני בכיר מסר שלא היה מסר כזה, ושזו לא הלשון שבה משתמשים במסרים בין שתי המדינות. אך היה מסר כזה, אף שישראל משתמשת בשפה שמטרתה לרצות ולמנוע כל בעיה עם ירדן. 
 
סערה מתוזמנת
 
המתיחות עם ירדן קשורה לכמה עניינים נוספים: לגדר בדרום, ללחץ של הרחוב הערבי ולהכנות לקראת ההצגה הגדולה באו"ם. כולם נערכים להכין את נאום התוכחה שכאילו מיועד ל"קהילה הבינלאומית", הקהילה הכי מוזרה ואפאתית בעולם, אבל למעשה מיועד לקהל בבית. אבו מאזן למשל מאיים להתפטר. נו, באמת. אם אתה אומר את זה בבית ברמאללה זה עניין אחד; באו"ם, בין הנפת דגל למסעדה בניו יורק, זה לא אמין.
 
ולצד ההצגה באו"ם - יש מציאות. כמו ירדן, היא ממשיכה לזרום ומונעת מאינטרסים. עם כל הכבוד לברוגז הזמני של המלך, הוא יודע את האמת: חמאס והאחים המוסלמים הם שעוררו את המהומות בהר הבית. התנהגות מטופשת ומתגרה של שרים וחברי כנסת הלהיטה אותם, ירדן הפגינה אוזלת יד וחולשה במקרה הטוב, וחברי הכנסת הערבים יצאו למסע יחצנות מתוקשר שעניינו ביקורת על ישראל בעמאן ובאנקרה. 
 
אין שינוי של הסטטוס קוו, אבל כמו הגבולות של המדינה גם הוא רגיז ורגיש וניתן בקלות לעוררות מסוכנת. חמאס, שהצית את המהומה, מיהר מצד אחר להבהיר שלא הוא ירה את הרקטות לדרום כדי למנוע הסלמה. הוא נהנה מאישור ישראלי לפרויקט בינוי קטארי נדיב בשווי חצי מיליארד דולר, ומה שמונע את העברת הכסף למשכורות הוא סירובו של אבו מאזן להיכנס למעברים ברצועה כחלק מההבנות שגובשו אחרי צוק איתן. 
 
שליח האו"ם לאזור, הבולגרי ניקולאי מלאדנוב, מנסה לתווך מהלך מאחורי הקלעים. המסקנה: באו"ם נשמע בשבוע הבא סערה מתוזמנת, אבל גורם מדיני בכיר אומר שבכל המזרח התיכון הגועש והסוער, המדמם והמשוסע - המשולש המוזר הזה של חמאסטן בעזה, הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וישראל - הוא המשולש הכי יציב באזור. וכמו כל הערכה ותחזית יש להוסיף - יציבות בעירבון מוגבל.
 הכותב הוא הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2