יותר משהיא שחקנית וקומיקאית מוכשרת, חנה לסלאו היא דוגמנית של אושר.
בגיל 62, שבו שחקניות רבות, גם בהוליווד, מתלוננות על הצטמצמות היקף העבודה, היא דווקא עסוקה מתמיד, ובקושי יש לה זמן לנשום.
הגיל, מבחינתה, הוא ממש לא מכשול, אלא ההפך – סוג של ברכה. "לאחרונה הילדים בגרו", היא אומרת. "אחד בלונדון, שני מפיק סרטים ועומד להתחתן עם רומי אבולעפיה, ואחר עם תואר בפילוסופיה ומתגורר עם בת זוגו; ופתאום קיבלתי את חיי בחזרה. לא שחס וחלילה היה לי רע לגדל אותם, פשוט עכשיו זאת תקופה של אחרי צבא, יש לך שטח הפקר, שאתה חי באמת את חייך, ואתה שואל את עצמך מה בא לי לעשות עכשיו".
ומה שמתחשק לה לעשות זה בין היתר לקדם את סרטה החדש, "סוף עידן התמימות", שיוצא לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, ובו היא מככבת לצד יחזקאל לזרוב, ריימונד אמסלם, יעל בן דור, אנה דוברוביצקי ואחרים. הסרט של הבמאית וידי בילו מתרחש בירושלים של 1966. בקומה השלישית בבניין ישן במרכז העיר גרה משפחה קטנה ושקטה. אלי, האב (לזרוב), נעדר רוב היום מהבית. רותי, אשתו (אמסלם), סגורה בתוך עולמה, מבלה רוב הזמן במיטה, קוראת רומנים עבי כרס שבעלה מחליף לה בספרייה. מיכל (בן דור), בתם בת ה־11, בודדה ומשועממת, נאלצת לחפש תשומת לב ועניין בקרב דיירי הבניין. יום אחד, כאשר רותי מחליטה לצאת מהמיטה ולמצוא לעצמה פרנסה ותעסוקה, השקט והרוגע המדומים בבית, מופרים.
לסלאו מגלמת בסרט את גברת ששוני השכנה, שמארחת בביתה את מיכל הילדה. "הסרט צולם לפני שנתיים פחות או יותר, אני לא טובה בזמנים", היא מודה וצוחקת. "החיים שלי זה לא לפי תאריכים, אלא לפי אירועים: נישואים, גירושים, לידות. כך חלפו להן 62 שנה, ואני מסתדרת עם זה לא רע".
"סוף עידן התמימות". צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג ומרקר פילמס
מסתערת על הבימה
ביום שבת שבו אנחנו מדברות היא מסתובבת בביתה המהודר שבתל אביב בבגד ים, תופסת קרני שמש על הגג ומאזינה לרדיו. "ממש כמו המסורת של שבת בבוקר בבית הוריי", היא נזכרת בנוסטלגיה. "לאחרונה חזרתי לתל אביב אחרי שנים בהרצליה פיתוח, שהייתה אחלה, אבל הרגשתי בגלות. זה לא תל אביב".
מה חיפשת שם מלכתחילה?
"הבעל האחרון סחב אותי לשם, ויצא כך שהייתי שם די הרבה שנים, גם אחרי שהקשר התפרק. התגרשתי לפני 18 שנים, ואני עדיין חיה ובועטת".
והיום, יש מישהו בחייך?
"לא, למרות שהייתי רוצה. ילדי הצעיר, שחי בזוגיות וגר לידי, מטשטש את הבדידות. כשהם נסעו לאחרונה לחו"ל, פתאום הרגשתי את הלבד. לא שאני יושבת וסורגת, אני עובדת בשנה האחרונה: עשיתי שלוש סדרות ואני ממשיכה להריץ את הצגת היחיד שלי".
היית אומרת שהעבודה המטורפת שלך היא כדי לא להרגיש את הלבד?
"הפוך, העבודה המטורפת שלי לא משאירה לי זמן. אני אוהבת את העבודה שלי מאוד. אני עוברת שנים של בגרות מקצועית, עם תפקידים נהדרים שבאים עם הגילאים האלה. פעם הייתי חתיכה, ועם השנים, מתפקידי החתיכות שהציעו לי אז, את מתבגרת והטייפ קאסטינג שלך הופך למישהי שיש לה פתאום חברים בפלמ"ח".
כשהיית צעירה צרם לך שמלהקים אותך לתפתקיד החתיכה התורנית?
"לא, מעולם לא פקפקו ביכולותי ובכישרוני. אבל בשנים האלה, שאני נמצאת בהן עכשיו, יש היצע עצום, אם אתה גדל כשחקן".
האמת שזה מפתיע. בדרך כלל שחקנים קובלים על ההתבגרות ותופעות הלוואי המקצועיות שלה.
"את יודעת למה זה מפתיע? כי צריך לשבת ולחכות. צריך לקבל את הגיל בעדנה. נכון, המסך אוהב צעירים ורעננים, אבל יש תפקידי משנה יוצאים מן הכלל. לדוגמה הסרט הנוכחי, 'סוף עידן התמימות', שבו השכנה שאותה אני מגלמת ובעלה המנוח משפיעים על הסיפור. אז התפקיד שלי שם לא ראשי, אבל אתה, כצופה, מחכה לגברת ששוני, ממתין לרגע שהיא תגיח על המסך. גם בתפקידי בסדרה 'שטיסל' וגם בדמות של גברת ששוני יש הרבה הומור, ואוטוטו אני מגיעה להבימה לתפקידים שעשתה זהרירה חריפאי או שעושה גילה אלמגור. יש תפקידים נהדרים לשחקניות בגילאים האלה".
מה תעשי בתיאטרון?
"בהבימה אני עומדת לשחק ניצולת שואה, מה שאפרופו מתחבר עם הגיל. זאת גם לא פעם ראשונה שאני מתכערת כדי לשחק מישהי מבוגרת. ב'אדם בן כלב', צימחתי את שערי הלבן כדי לגלם גם שם ניצולת שואה. בתפקיד של גברת ששוני אני נראית קטסטרופה, הולכת עם כותונות ונראית זוועה. בדמות של המנקה קלרה עשיתי כאילו יש לי בטן. צריך ללכת עם התפקיד עד הסוף".
לסלאו חוזרת שוב אל עניין הגיל, מדגישה כמה היא מרגישה בשלה ושלמה עם הניסיון שצברה. "אפילו את התופעות הפיזיות של הגיל הזה אני אוהבת", היא אומרת. "אין מצבי רוח, אין טירופי אכילה, הכל מאוזן. את יודעת? יש אמירה כזאת, ש־60 הוא ה־30 החדש. ואני אומרת: מה זה השטויות האלה? 60 זה 60! קבלו את הגיל בברכה. בינתיים אני במצב, תודה לאל, שאני צריכה לבחור את התפקידים".
"צימחתי את שערי הלבן כדי לגלם ניצולת שואה". לסלאו ב"אדם בן כלב". צילום: באדיבות yes
התפקיד של גברת ששוני בסרט החדש מתרחש בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. כשצילמת את הסרט, נזכרת בתקופת הילדות שלך?
"בוודאי, כמו שאני זוכרת את הישיבה בשבת סביב הרדיו וכל פרט אחר מהשנים ההן. למרות שכשאני עושה דמות אני לא חנה לסלאו שחוותה את הדברים האלה בצעירותה, אלא גברת ששוני שעוברת אותם כאן ועכשיו".
הייתה דמות בחיים שלך שהיוותה השראה לגברת ששוני?
"גרתי ביפו, ולאבי הייתה חנות שעונים, והיו הרבה דמויות שהיו נכנסות לחנות שביחד הרכיבו את הדמות הנוכחית. אני כל הזמן מתבוננת באנשים, זה החומר גלם שלי".
צוחקת עם החיילים
שנים רבות חלפו מאז פרצה לסלאו בשנות ה־70, כשהשתתפה בסרטי פולחן, כמו "גבעת חלפון אינה עונה" או "הצילו את המציל". מאז היא הספיקה להיות כוכבת ילדים נערצת בשנות ה־80, כבשה את בימות הארץ עם דמותה של סבתא זפטה בתוכנית הבידור המיתולוגית "סיבה למסיבה", ופרצה כקומיקאית שהופיעה במופעי יחיד שסללו את הדרך לנשים כוכבות נוספות. גם בשנות האלפיים היא לא שוקטת על שמריה, כשגולת הכותרת הייתה זכייתה המרשימה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על סרטו של עמוס גיתאי, "אזור חופשי".
"אני מצלמת עכשיו את הסדרה 'בנות הזהב', אז אני קמה שלוש פעמים בשבוע בחמש, ליום צילום של 11־12 שעות", היא מתארת את סדר יומה. "פעם בשבוע יש חזרות ויום לסידורים, ובשישי־שבת אני נחה, נהנית מחברים ומארחת אצלי בבית".
כקומיקאית ותיקה, יש נושאים שאת עדיין לא מוכנה לצחוק עליהם?
"הומור זה תרפיה, למרות שגם שם יש פרות קדושות שקשה לגעת בהן. למשל, בנושא השואה. הייתי צריכה להתרחק 60 שנה כדי לגעת בזה. מילדות ועד גיל מבוגר תמיד כשדיברתי על הגרמנים הוספתי 'יימח שמם', כי ככה היו מדברים ההורים שלי בבית. היום, בהצגת היחיד שלי, אני מספרת על הנישואים של הורי, על כך שהם לא התאימו בכלל זה לזו, שזאת לא הייתה אהבה רומנטית. הנה, מותר לגיבן לצחוק על גיבנתו. בשבילי זאת תרפיה, אני נוגעת בזה מתוך אהבה והשלמה. זה תפקידה של קומיקאית - ברגע שאתה צוחק על משהו, משהו משתחרר בך. ולמדתי להכיר את זה מקרוב: בתקופת המלחמות הופעתי בפני מחלקות של פצועים, שהיו צוחקים על נכותם".
הטבע חכם
במקביל לתפקידים שהיא קוטפת, רצה לסלאו בשנים האחרונות עם הצגת הבידור "לסלאו לא נחה". "זה מופע חי מול קהל, ששונה במהותו מהופעה מול המצלמה", היא אומרת, "אבל בגדול אני לא אדם שמתפזר. אם אני עושה משהו, אני עושה רק את זה. קיבלתי הצעות בימוי, ולביים זה גם לערוך דברים, ואני טובה בזה, כי אני כותבת את החומרים של עצמי. מצד שני, אין לי זמן לזה. לכן אני אומרת: 'תעשה מה שאתה עושה טוב, אל תתפזר'. אני בטח אגיע לזה כשיתפנה לי זמן, הרי לא לעולם חוסן. פעם הגוף יתעייף".
מפחיד אותך לחשוב על זה?
"לא, הטבע חכם. הרי כבר בגיל 40 אנחנו לא רואים טוב, וזה מטעמי חוכמה של הטבע, כי ככה אנחנו לא רואים את הפגמים של עצמנו. בינינו, אני גם לא מפחדת למות, למרות שלא נראה לי שזה יקרה בקרוב. כנראה שגם אצלי הזמן הזה - שלא אוכל להופיע בקצב שאני רגילה אליו - יבוא, ואז אוריד מהלך וכנראה אעבוד כקואוצ'רית של שחקנים צעירים ואלך לכתוב לאנשים אחרים. כבר קיבלתי הצעות לכתוב לניקי גולדשטיין, למשל. מה שלא יהיה, אני מאמינה שאמשיך לעבוד, ואני לא מודאגת מאיך אתקיים בגיל מבוגר".
את ממש אופטימית. מאיפה את שואבת את האנרגיות האלו?
"אני לא תמיד אדם שמח. כמו כולם, גם לי יש שכבות. אבל בסוף, את הרי לא תשני את המצב בזה שלא תישני בלילה מדאגות, נכון? אז אני זורמת עם החיים. כאדם שעוסק בהומור, אני חייבת להיות אופטימית".
את שומרת על אופטימיות גם במצב התרבות כיום, כשאמנים רבים מתלוננים על שרת התרבות השנויה במחלוקת מירי רגב?
"מה לעשות? זה זמני, זה יעבור. חלפו כל כך הרבה שרי תרבות בזמני, ואני עדיין כאן.
נולדתי כך. גדלתי ביפו במשפחה של ארבעה ילדים, בת לניצולי שואה שהיו באושוויץ, וכמוהם אני חפצת חיים. אני מתפללת 'מודה אני' כל בוקר ומאמינה שאנחנו יוצקים את התוכן למילים ולאהבת החיים. אני אומרת לחבריי, שמתלוננים על הקיץ החם: 'תירגעו, בזמן הזה בשנה שעברה נפלו טילים על בתינו, אז בואו נשמח על הקיץ הזה'. במדינה הזאת צריך לחיות כאן ועכשיו. אולי זה מה שלימדו אותי אישית, שהחיים הם מה שוקרה כאן".
"חייבת להיות אופטימית". צילום: אריאל בשור
ובכל זאת, מתי היה לך קשה?
"היו שלוש שנים אחרי שהתגרשתי מבעלי האחרון (בני בלוך, ר"ז), שעשה לי נזק בעסק. היו תקופות מאוד קשות, אבל גם אז אמרתי: 'זה יעבור'. ואת יודעת מה? מהימים הקשים האלה לקחתי את הטוב, כי השתמשתי בתחושות שצברתי ואגרתי בתוכי לעבודה על דמויות. אתה חי ואתה עובר דברים, אז בזה אתה משתמש כשצריך לעגל דמויות".
יכול להיות שההסתבכות המשפטית והעסקית עם בעלך לשעבר, קשורה גם לאופטימיות היתר שלך?
"לא. יש בי איזושהי תמימות ואני שמחה שזה לא נעלם. 18 שנה חלפו מאז, הצדק נעשה והשמיים הם הגבול. אנשים כבר לא זוכרים את כל הסיפור".
מה שמחזיר אותנו לחיי האהבה של לסלאו. או יותר נכון היעדרם. "לא התאהבתי 18 שנה", היא מגלה. "התחתנתי והתגרשתי פעמיים, זה הכל".
ואת עדיין מאמינה במוסד הנישואים?
"אם אתה מוצא את הפרטנר הנכון, ברור. אבל מה, להתחתן עכשיו בגילי? עדיף לקחת פיליפיני. אני אומרת: 'אם את רוצה שמישהו יקשיב לך וילטף אותך, לכי לחדר מיון. אם את צריכה שמישהו יטפל בך, קחי פיליפיני'".
איך לא התאהבת 18 שנה?
"אין לי זמן. אני עסוקה ועובדת כל הזמן, ברוך השם".
את חוזרת ומצטטת מהמקורות. לא חשבתי שיש לך אוריינטציה דתית.
"בדת יש המון יופי, בייחוד כשעושים את זה מתוך בחירה ולא מתוך יראה מעונש. כמו שהיום מבינים שתזונה נכונה לא מורכבת מערבוב של חלב ובשר. לכל דבר יש פירוש, אבל אז לא ידעו להסביר, אז הפחידו".