העורכת, שהתקשרה אלי וביקשה ממני לבחור את הספר ששינה את חיי, לא ידעה כי מרגע שסיימנו את השיחה ועד לבוקר שלמחרת כמעט לא הצלחתי לעצום עין. אולי מכיוון שבשורה אחת ומסודרת צצו ועלו, כמו מתוך תיבת פנדורה מאובקת, כל הספרים שבתקופות מסוימות בחיי הצליחו לטלטל את עולמי. כולם דרשו שאבחר בהם. האמת היא שזו בקשה מעט מסובכת, לדרוש מתולעת ספרים מדופלמת, כזו שהעדיפה להניח מאז ומעולם ספר על הברכיים מתחת לשולחן בכיתה במקום להקשיב למורה, לבחור ספר אחד משמעותי. ספרים רבים השפיעו על חיי, אבל מעטים היו כאלה שגרמו לי לצאת בעקבותיהם למסע. 



והיה ספר אחד, שכנגד כל הסיכויים, סחף אותי להרפתקה מטלטלת שנמשכה כמעט שנתיים. לספר קוראים "מכתבים אל מילנה" של פרנץ קפקא. את הספר המוכר בתרגומו הישן מעולם לא קראתי. אני זוכרת את עטיפתו המאובקת שהייתה מונחת על מדף הספרים העמוס של סבתי. הייתי יושבת מול המדף הזה ומביטה בו שנים על גבי שנים, ותמיד הקפקא הזה היה קופץ אל מול עיני. קפקא באותיות גדולות ורקועות צבועות בשחור עורב. הדבר היחיד שנהגתי לעשות עם הספר היה להעביר אצבעות בתוך האותיות השקועות והגדולות על הכריכה הקפקאית. קשה מדי לקרוא את קפקא כשאת ילדה, ועוד יותר קשה להיכנס לנבכי נפשו הקרועה והפצועה כשאת נערה מתבגרת. 
 
חלפו שנים, והתרגום החדש והקריא יותר של "מכתבים אל מילנה" יצא אל האור. הייתי כבר סטודנטית בסיבוב שני, ולמדתי ספרות. במהלך הלימודים יצא שקראתי כמעט את כל כתבי קפקא. מלבד אחד: "מכתבים אל מילנה". את הספר קיבלתי במקרה משובר מתנה מאחת מחנויות הספרים בשדה התעופה בדרכי לטיול באמסטרדם והנחתי אותו בתיק. כמה ימים מאוחר יותר, בעוד הספר מונח בתיקי עדיין ארוז ועטוף (מכיוון שזה גורלם של ספרים בזמן טיסות עמוסות), פגשתי באקראי בחורה הולנדית שמכרה עותקים ממחזה שכתבה בפתחה של אחת הגלריות. למחזה, שהיה גם בגרסה אנגלית, קראו "ההרמון של קפקא", והוא ניתח קווים בדמותן של כל נשותיו של קפקא. "זה בוודאי מסר", אמרתי לעצמי, וכשהגעתי לדשא המטופח בוונדל פארק החלטתי סוף־סוף לפתוח אותו. 
 

אין ספק כי לקורא המעריץ את קפקא מתגלה תמונה שונה לגמרי ממה שהורגל, כשהוא נכנס אל תוך עולמו האינטימי והדיכאוני והנרקיסיסטי של הכותב הנפלא הזה. וזה קשה להכלה – הפער הזה, בין היכולת הוורבלית המדהימה של קפקא בכתיבת סיפורים ובין מכתבי האהבה העמוסים רגשית שהוא כותב אל אהובתו. וכמו הצורך האנושי הבלתי נשלט להאזין לזוג שרב בספסל מאחורייך בפארק, לא יכולתי להפסיק לקרוא. כשירדה החשכה, חזרתי אל הדירה שבה התארחתי לאחר שקראתי את כל המכתבים החושפניים והמסעירים בנשימה עצורה. כל הלילה עמדה לנגד עיני דמותה של מילנה יסנסקה, אותה אהובה נכזבת. זכרתי שכמה שבועות לפני הנסיעה קראתי כתבה על ארכיון עצום שנמצא בדירה בתל אביב, שנותר ככל הנראה מעזבונו של מקס ברוד, על עניין משפחתי כלשהו שמונע גישה אליו, ועל כך כי שם ייתכן שנמצאים שרידי מכתבים שכתבה מילנה לפרנץ (אותם מכתבים שמעולם לא נמצאו).
 
בדיעבד, אין לי מושג מה גרם לי לחזור למחרת אל אותה מחזאית ולרכוש ממנה את המחזה על קפקא, לספר לה שאני מישראל ומתעסקת בתרגום ובתיאטרון, וברוב חוצפתי לבקש ממנה רשות לתרגם ולעבד אותו לעברית. אני מניחה שאיזה שד השתלט עלי שם באמסטרדם, וגרם לי לרצות ולחקור קצת באובססיביות את דמותה האניגמטית של מילנה. ייתכן מאוד שזו הייתה גם השפעתו של הרומן הרומנטי האישי שלי, שהתנפץ בפרצופי בתקופה ששהיתי שם. וכמו בכל ספר טוב, גם כאן הסערה הרגשית של קפקא ומילנה השפיעה עלי כל כך, עד שרציתי לגרד לשווא כל תקווה לסוף טוב. 
 
במהלך העבודה על הפרויקט הזה מצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב את "מכתבים אל מילנה", ומדי פעם פותחת באקראי את הספר וננעלת על מכתב מצחיק, מרגיז או מרגש במיוחד. כי במכתבים הללו, שנכתבו במהלך שלוש שנים, מוצאים לא רק מסמך אוטוביוגרפי מרתק ביותר וחושפני על טירופי הנפש של אחד הסופרים המוערכים ביותר בהיסטוריה, אלא גם מזהים את הרבדים שקיימים אצל כמעט כל אחד מאיתנו כשהוא מאבד את עצמו לדעת מטירוף, מאגו או אפילו מאהבה. 


עוד בפרויקט:

ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"

תלמה אדמון על ספר הפלמ"ח

איריס לעאל על "חלף עם הרוח"