אבא אבן: סיפורו של האיש שנפל מצמרת עץ הקוקוס וחטף כאב ראש

הנס הרפואי הגדול, האיש שנפל מצמרת עץ קוקוס וחטף כאב ראש, הגיטריסט שהזריק הרואין בווילה בריביירה הצרפתית ויצא ממנה עם אלבום מופת כפול, ומי שכבר 50 שנה מתקוטט באהבה עם מיק ג’אגר, חובק את Crosseyed Heart, אלבום סולו ראשון זה 23 שנה. האיש הזה, שלקרוא בשמו זה בזבוז זמן כי מי אינו מכיר, חובק אלבום מחמם לב, אישי ואינטימי שהוקלט בהקלטת אולפן חיה ללא overdubbing, תעלולי מיקס וטכנאים שמושכים לכיוונים שונים – ויצא לו בובה. 
 

זמר גדול מעולם לא היה, כך שבגיל 71 ובבריאות טובה יחסית גם בהשוואה למי שאכלו נבטים ושמרים מעוכים כל חייהם ולא שתו ג’ק דניאלס שלם לפני הצהריים, נשאר קולו כשהיה: דיבור מתנגן, עם יציאות מזדמנות אל עבר המנגינה, שמאמץ את המאזין חזק אל לבו ואומר לו: “תקשיב טוב כשאני שר”. הקשבתי טוב, וב־Robbed Blind, הראשונה מכמה בלדות אקוסטיות המפוזרות באלבום הארוך (15 שירים), הייתי בפנים ונשארתי עד הסוף. יתרה מזאת, הדיסק יישאר במערכת ויישחק עד דק, משום שקית ריצ’רדס לבדו, בין סיבובי ההופעות הרנטביליים והמעט ציניים של הסטונס, הוציא תחת ידיו אלבום שעושה טוב למי שצעירים ממנו בעשור, ואולי גם לצעירים מהם. 
 

ממרום מעמדו המיתי הוא היה יכול להביא לאולפן את כל מי שאיוותה נפשו, אבל ברור מהשירים ומהגשתם האישית שריצ’רדס רצה לומר את דברו בנסיבות הפרטיות ביותר, ולכן הסתפק בשניים מהאחים נוויל, בנורה ג’ונס, שעוזרת לו למצוא את הפנינה החבויה ב־Illusion, וגם בנשיפותיו האחרונות של נגן הסקסופון הטקסני בובי קיז, שליווה את הסטונס במשך כ־40 שנה ומת לאחרונה. מהסטונס הביא רק שניים מזמרי הרקע. הגיטריסט וואדי ווכטל ניגן איתו ביציאת הסולו הקודמת שלו. הוא אפילו מאיים להקים את ה־Xpensive Winos, הלהקה שליוותה אותו בהופעות הסולו שלו. 
 

השנים האחרונות היטיבו עם ריצ’רדס. האוטוביוגרפיה שכתב לפני שלוש שנים נחשבת אחת המוצלחות בתולדות הרוק. הוא הרפה מהפריזורה המקושקשת, הפסיק לצבוע את שערו, וכעת הוא מאפיר כדרך הטבע וחושף קרחת גדולה מאחורי הבנדנה. הוא בריא יותר מאשר מוכנה הרפואה המודרנית להודות שהיה אמור להיות, בהתחשב בהתעללותו השיטתית בגופו. והוא מתגורר בקונטיקט, המדינה בצפון־מזרח אמריקה שבה חיים ממוזלים בעלי יכולת כמותו, בעיר שהוא הגיטריסט הטוב השני בה, אחרי חוזה פליסיאנו העיוור והאקוסטי. 
 

“לב פוזל” מוסר בנאמנות את כל הז’אנרים המוזיקליים שריצ’רדס אוהב ואמון עליהם. מנצחות הבלדות הרומנטיות הרגישות שתמיד היו כוחו, לצד רגאיי, הגרוב הפאנקי של הסטונס והבלוז שגיבורי גיטרה בריטים אימצו בבית ספר לאמנות. האלבום הנהדר הזה לא היה שלם ללא Goodnight Irene של האדי (לדבלי) לדבטר, שריצ’רדס מוסיף לו קומות שלא היו שם קודם. אלבום הסולו עשה לו תיאבון, וכעת הוא מבטיח שיגרור את חבריו העצלים ללהקה לאולפן, טרם שיגמרו לספור את הפדיון מהסיבוב האחרון. נדמה שהוא היחיד שחושב שהסטונס צריכים להקליט שירים חדשים ולא רק לנגן את הלהיטים הישנים עד שהפרות יחזרו מהמרעה; עייפות אך מרוצות.

למרות שחי ומת בצלו של אחיו הבכור, שנחשב רציני ומוכשר ממנו, העדפתי רבים מסרטיו של טוני סקוט על פני אלה של רידלי. גם קפיצתו אל מותו - ההתאבדות, שמניעיה והוצאתה אל הפועל נותרו סתומים בעיני - תורמת כנראה לאופן שבו אני צופה בסרטיו. אבל חייבת האמת להיאמר: Man on Fire, True Romance, Enemy of the State, Spy Game ואחרים הם סרטי פעולה גדולים הניצבים על יסודות קולנועיים איתנים. מסוג הסרטים שאני צופה בהם צפייה שנייה ושלישית, ואיני מחליף ערוץ כאשר אני נתקל בהם בטלוויזיה. יש בהם משהו מהפנט, ולאו דווקא העריכה הקופצנית, דילוגי הזום והמצלמה השיכורה.