אישה וגבר אוכלים ארוחת ערב. ילדיהם משחקים בחדר הסמוך, הכלב מתמתח, הכלים נשטפים במי קצף. ואז הוא אומר לה שהוא עוזב אותה. אין שם דרמה גדולה. הוא עייף, מבולבל, ואין לו תלונות של ממש. והוא גם מעז לעשות את הנורא מכל ולהאשים את עצמו בכישלון נישואיהם. אחר כך הוא סוגר אחריו את הדלת והולך.

כך נפתח הספר "ימי הנטישה" של אלנה פרנטה, שמתאר סצנה שתוארה כבר אינספור פעמים, באינספור יצירות, אך לא בדיוק של פרנטה, בשפה הרזה, בחדות מעוררת הצמרמורת, כמו בנבואה שאמורה להכין כל אחד מאיתנו לרגע שייעזב, נשים וגברים, ילדים וזקנים. כך זה יקרה, אומרת פרנטה, וצוללת אט-אט לנבכי הנפש של הנעזב, מרגע ההודעה הבלתי צפויה, דרך ההכחשה וההדחקה ועד הזעם וההשלמה.
כי נטישה היא אף פעם לא רק נטישה. היא אינה רק ההיעדר המוחלט של מישהו. היא גם רגשות האשם, הצורך הדחוף למלא את חללו, הגעגועים לדבר שאינך יודע לנקוב בשמו, השחזור האובססיבי של כל פרט מחייכם המשותפים, ביעותי הלילה, העולם המכעיס שכמנהגו נוהג, הפתטיות וחוסר היכולת להיחלץ ממנה, הזמן הארוך עד לקבלה של אובדנו ובעיקר – נטישת העצמי. כן, זוהי גדולתה של פרנטה. בכך היא מצטיינת.

מהי נטישת העצמי, היא שואלת. כיצד יכול פלוני לחיות עם הידיעה שנפשו דברים רבים לה, ויום אחד היא עלולה להיחצות, והדרך לאיחויה אינה מובטחת? כיצד הוא יכול לחיות עם הסיכון שיום אחד יעזוב את עצמו ולא ישוב? אולגה, הגיבורה של פרנטה, עוברת את התהליך האטי, המייסר, של איבוד העצמי והחזרה אליו. היא כותבת עד שחר, ואז זונחת את כתביה בגועל. היא שולחת מכתבים שלא נשלחים.
היא בוכה עד שאינה רואה עוד בעיניה. היא מתרוצצת מקצה אחד של העיר לקצה האחר כדי לעשות סידורים לא נחוצים.
היא מפסיקה לנהוג כי הנהיגה הופכת מסוכנת. היא אינה סובלת יותר את העיר. היא ישנה לאורך היום. היא נאבקת בפלישת נמלים בכל האמצעים הקיימים. היא זקוקה לאומץ. היא יודעת זאת ואומרת לעצמה את זה בלי הרף. "עלי לאזור כוחות ולדמיין את עצמי כסלמנדרה המסוגלת לעבור באש בלי לחוש כאב", היא חושבת לעצמה ונופלת וקמה שוב ושוב. 
באחד המונולוגים היפים בספר אפשר לחוש את פרנטה, שם העט של הסופרת האיטלקייה שאיש באיטליה אינו יודע את זהותה האמיתית. רוחה מרחפת מעל המילים ואפשר להישבע שזו לא הגיבורה שאומרת לעצמה, כי אם האישה שמאחוריה. וכך היא כותבת שם: "מריו – כתבתי כדי לנסוך בי אומץ – לא לקח עמו את העולם, הוא לקח רק את עצמו. והרי את אינך אישה מלפני שלושים שנה".
"את של הזמן הזה, היאחזי בזמן הזה, אל תיסוגי, אל תלכי לאיבוד, החזיקי בעצמך חזק. מעל לכל, זנחי את המונולוגים הבטלניים או המשמיצים או הנזעמים. בטלי את סימני הקריאה... אל תיתני לעצמך להישבר כמו חפץ לקישוט בסלון, את לא קישוט, שום אישה אינה קישוט... La femme rompue ("אישה שבורה", ספר של סימון דה בובואר). על הזין שלי שבורה... אם אני חשופה לנמלים, אלחם בנמלים. אם אני חשופה לגנבים, אלחם בגנבים. אם אני חשופה לעצמי, אלחם בעצמי".
לאורך השנים טענו שהספר הזה אינו פמיניסטי, אבל אין פמיניסטי יותר ממנו. פרנטה לא מבזבזת את הזמן על נשים חזקות, לוחמות מוצהרות. מבחינתה, זה לשכנע את המשוכנעים. היא בוחרת דווקא באיזה היומיומית, הפשוטה, התלותית, ובודקת מה יקרה לה אם. האם כוחות תת-קרקעיים יבליחו בתוך האפלה, האם היא תצליח למצוא את עצמה בשנית, האם היא תצא כשידה על העליונה. 
ויש שיטענו, ואני ביניהם, שהעיסוק בזה הוא הסוגיה המעניינת יותר, הפמיניסטית יותר, מכל סוגיה אחרת שמגמגמת את המובן מאליו, שאינה מטילה ספק, שאינה מאלצת את הגיבורה ללמוד את עצמה, לאהוב את עצמה, לאחר שנים כה רבות של חיים במחיצת עצמה.
פרנטה שולחת את אולגה למצולות בלי לדעת אם תשוב מהן, וזה הרי מה שספרות טובה אמורה לעשות. היא עוקבת בדריכות אחר כל שינוי בהתנהגות שלה, כל ניואנס בתהליך האיטי של המטמורפוזה שלה, והופכת את אולגה, דמות רדופה, לדמותו הגנרית של הנעזב. השאלה מה יעלה בגורלה, ומנין יבוא עזרה, היא שאלה מיסתורית, מיסטית כמעט, שמרחפת מעל הספר עד סיומו. 
אך גולת הכותרת של הספר היא הדרך לשומקום והחזרה ממנה – לעתים הופכת קרביים, לעתים מחרישת אוזניים, לעתים מוכרת עד כאב.
עבור אנשים רבים (לאו דווקא נשים), גם עבורי, הספר הזה הוא בבואה לפחד הגדול ביותר. מסמך אנושי מרתק, כמעט תיעודי, על נטישה. הקריאה של הפחד, לפרטי פרטיו, בלי לייפות או לעמעם, הייתה עבורי תרפויטית ומחזקת, ובסופו של יום, הצליחה לכרסם בטלפיו של השד הבלתי נסבל ולרסן את ממדיו. 
האם הספר הזה יהפוך את ימי הנטישה, אם יבואו, לקלים יותר? האם נטישה היא באמת הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לו לאדם? והאם חייב האדם לעשות כל שביכולתו כדי להימנע מלהינטש? "עיר ללא אהבה היא עיר אכזרית", אמרה בעבר פרנטה המסתורית בראיון, ונדמה שבכך אמרה את הכל.
"ימי הנטישה", אלנה פרנטה, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה