הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף:
“אחדות ישראל
ותורת ישראל חד הן”

חג שמחת תורה” הוא חג שבו אנו זוכים לסיים את כל חמשת חומשי התורה, שנקראו במשך כל שבתות השנה. אנו חוגגים את סיום קריאת התורה לפי סדר פרשיות השבוע, כאשר עם הסיום מתחילים שוב בבתי הכנסת לקרוא מבראשית ועד דברים לאורך כל השנה. בחג זה המוני בית ישראל יוצאים ורוקדים במחולות עם ספרי התורה לכבודה של תורה - שמחה המאחדת את כל רובדי העם. כי כל יהודי, באשר הוא שם, חש היטב שיש לו קשר ולו במעט מזעיר אל התורה הקדושה, ואכן עם ישראל יוצא באלפיו וברבבותיו לרחובות הערים ומפגין את אהבתו לתורת ישראל.
 
בשנה זאת זוכים אנו לקיים מעמד נדיר המתרחש אחת לשבע שנים מדי שנת שמיטה, וזוהי מצוות “הקהל”, שבה התורה מצווה אותנו להקהיל את כל עם ישראל, אנשים, נשים וטף, בזמן העלייה לרגל של חג הסוכות במוצאי שנת השמיטה; מעמד “הקהל” היה מגיע לשיאו כאשר מלך ישראל היה קורא באוזני כל קהל ישראל בפרשיות התורה, זאת כדי לזרז, לחזק ולאמץ את ידיהם במצוות התורה הקדושה, אולם לצורך הקריאה, הכרחי היה קודם לכנס את כלל ישראל למעמד.
 
אם מתבוננים בהלכות “קריאת התורה”, אנו מוצאים כי עניינה של קריאת התורה הוא ייחודי, שכן בניגוד לשאר סדרי התפילה שקבעו חז”ל, את קריאת התורה יש לקרוא אך ורק בציבור; ההלכה קובעת כי אדם המתפלל יחידי בביתו אינו קורא בתורה, וכהגדרת חז”ל מצוות קריאת התורה היא “חובת ציבור” ולא חובת היחיד; היחיד, כאשר הוא מתפלל בביתו, אין עליו חובה לקרוא בתורה וגם אינו רשאי לקרוא בתורה בברכה, אלא אך ורק בבית הכנסת יחד עם כל הציבור.


הרב יצחק יוסף. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הוראת חז”ל זו באה בין היתר לסמל את הקשר בין אחדותו של עם ישראל אל תורת ישראל. אנו מוצאים, אם כן, כי גם במעמד “הקהל” וגם לאורך כל השנה ישנו עניין מיוחד בקריאה דווקא בציבור, בשעה שכולם מאוחדים ולא כשהם נפרדים זה מזה, זהו בעצם המסר שאותו עלינו להפנים – אחדות ישראל ותורת ישראל חד הן. וכמאמרו הידוע של הרב סעדיה גאון, שהיה מגדולי תקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנה, “אין אומת ישראל אומה אלא בתורותיה”, לאמור, איננו מתקיימים כאומה אלא כאשר אנו מחוברים לתורה, וכך גם אין תורתנו תורה שלמה אלא כשאנו באחדותנו.
 
נייחל כי אחדותנו, הבאה לידי ביטוי בשמחת תורה ובקריאת התורה, תלווה אותנו כל השנה. נסיר את המחיצות בינינו ונקיים בלב אחד, כאיש אחד, מצוות “ואהבת לרעך כמוך".

הרב הראשי האשכנזי לישראל הרב דוד לאו
 
“לכולם מדברת 
אותה תורה”
 
ביום 14 ביולי לא ראיתי בצרפת אנשים מתרוצצים בשמחה ואושר ורוקדים כאשר הם מחבקים את מגילת הזכויות של המהפכה הצרפתית. גם ביום 4 ביולי איננו רואים את אזרחי ארצות הברית, הגאים בחוקה שנותנת השראה לכל הדמוקרטיות שבעולם, ולמרות זאת אינם רוקדים ומחבקים אל לבם את החוקה.

אבל העם היהודי רוקד עם ספר עתיק, ספר שאיננו מודפס, אלא נכתב בכתב יד באמצעות נוצת אווז ובדיו טרי. לעתים הספר שלהם הוא גם עתיק מאוד, האותיות בו מחוקות מעט, לא תמיד קלות לקריאה, אבל הם רוקדים איתו, הם מחוברים אל הספר הזה, מחבקים אותו אל לוח לבם ושואבים ממנו השראה לימי סתיו אפורים, לימי חורף קודרים ולימי אביב פורחים. 


הרב דוד לאו. צילום: פלאש 90
זקנים עשו כל מאמץ שגם כשהם נופלים לארץ, את ספר התורה שאחזו שמרו שלא ייפול; ילדים ראו לעצמם זכות להתקרב ולנשק את ספר התורה; ועם ישראל כולו מחובר לספר שאותיותיו לא השתנו באלפיים שנות גלות, ולמרות הפיזור של העם בכל ארבעת קצוות תבל, חזרנו לארצנו ונתברר שאין שום הבדל בין ספר תורה שנכתב בעדן לספר תורה שנכתב בברזיל. אותו

“שמע ישראל” מופיע בספר שנכתב בערבות אלסקה ובספר שנכתב בדרום אפריקה. לכולם מדברת אותה תורה, מאחדת את אותם הלבבות שקשורים זה לזה באחוות אחים, אחים לדעה, אחים לרעיון, אחים לרוח, אחים למסורת ולמורשת מופלאה.
 
נצא לחגוג כולנו בבתי הכנסת וברחובה של עיר, ונשדר שוב לעולם כולו שאת עוצמתנו ינקנו מהספר המופלא, ואת התכנים שבו נעביר לבנינו ולבנותינו עד עולם.