פריצת דרך: סיפור על פריצה לרכב, משטרת תל אביב והבעש"ט

לא ידעתי ששוק הפשפשים כל כך נעים בערב. החנויות עוד היו פתוחות ואנשים רבים התהלכו ברחוב. “אני אוהבת את כפר עציון, הבית שלי", חשבתי בלבי, “אבל לעזאזל, אני אוהבת גם את תל אביב". כעבור שעת התפנקות על כיסא מסאז', בזמן שמורחים לי לק שהנסיכה קייט יכולה רק להתקנא בו, חזרתי אל הרכב. חניון העפר כבר היה מלא במכוניות וזוג בתוך מכונית חיכה בכניסה לראות אם מישהו מפנה מקום. “את יוצאת", שאלו? “בואו אחרי", השבתי והתאפקתי לא לדלג בדרך לאוטו, סתם כי מתחשק לי. 
 

כשבני הזוג הגיעו אחרי 20 שניות, הם ראו אותי ממררת בבכי. “מה קרה?", נבהלו. הצבעתי להם על הרכב. החלון היה מנופץ, הכיסאות היו מלאים בשברי זכוכיות והמחשב הנייד שהחבאתי מתחת למושב והתיק עם האיפור והמטפחות נעלמו. 

הזוג החמוד ניסה לנחם אותי ויחד חיפשנו מסביב, אולי התיק שלי נזרק בחניון. מה לא מצאנו שם: פנקסי צ'קים, כיסאות בטיחות, תיקים ישנים יותר או פחות. במהלך החיפושים התברר שכנראה החניתי את הרכב בטריטוריה של כנופיה שעושה זאת מדי ערב. מבעד לדמעות אמרתי לזוג הנחמד שאני נוסעת ושהם יכולים לחנות עכשיו במקומי. הם הודו לי ואמרו שאיכשהו יצא להם החשק להסתובב באזור והמליצו לי להתקשר למשטרה. 

הייתי סקפטית, אבל במוקד המשטרה דווקא היו אופטימיים. “ודאי שיש מה לעשות", אמר המוקדן, “תיגשי לתחנה הקרובה ותגישי תלונה. הם ייקחו טביעות אצבע ויש סיכוי טוב שהמחשב יחזור אלייך". 

כשהגעתי לתחנת המשטרה סיפרתי לאחד השוטרים את קורותי והוא היה נלהב. “איפה זה קרה? אמצא אותם. אני יודע מי הגנבים", אמר.  “באיזה צבע המחשב?" 
 

“לבן", עניתי והוא נכנס במהירות למעלית. “איזו משטרה יעילה", חשבתי לעצמי, “סתם משמיצים אותה". אז נזכרתי: לא אמרתי לו שהכיסוי למחשב שחור, אולי הוא לא יימצא ככה. רצתי החוצה, להספיק לתפוס את השוטר לפני שהוא עולה לניידת. מצאתי אותו, הוא רק יצא להפסקת סיגריה. המרדף נגמר לפני שהוא התחיל. 
 

בין שאיפה לשאיפה סיפר לי איך הצליח לתפוס חבורה של גנבים שלוש פעמים. “למה שלוש?", שאלתי, והוא הסביר שרק כך השופטים מוכנים להעניש אותם. אם תופסים אותם על חם רק פעמיים הם משתחררים לאחר נזיפה קלה. 

אנושיות ויעילות

שלוש השעות שחיכיתי במסדרון היו מרתקות. התפעמתי ממגוון המקרים המשונים שהשוטרים מתמודדים איתם, באנושיות וביעילות: אדם בתהליכי גירושים שצריך ערבות כדי לצאת מהארץ והמשפחה לא עונה לו. השוטרים ניסו לעזור לו לדבר עם הבן שלו, תוך שהם מעודדים את רוחו; במקרה אחר השוטרים טיפלו בנער פלסטיני בן 16 שנכנס ללא אישור לישראל. “אם אבא שלו לא בא לקחת אותו מהמחסום, אל תשאירו אותו שם, תחזירו אותו", אמר השוטר הבכיר. “ותיתנו לו סוודר", רציתי להוסיף; זוג שגנבו לו את האופנוע הגיע להתלונן, אבל הבחורה הייתה מרוגזת בעיקר על זה שבן הזוג שלה קרא לה פרחה. “אני לא פרחה", צעקה עליו בקולי קולות במסדרון, כשהיא נגררת אחריו עם קבקבי עץ רעשניים ועגילים רעשניים עוד יותר. 
 

כשכמעט נרדמתי בתוך ההמולה הגיע תורי. התיישבתי ברוב חשיבות מול החוקר האדיב, שרשם את תלונתי, הדפיס לי דף, הגיש לי אותו ואמר “תודה רבה, נהיה בקשר אם יש משהו". 
 

“רגע", כמעט נשמטה לי הלסת. “אתה לא לוקח טביעות אצבעות, איך תמצא את הגנב?"  “אין לנו מז"פ בלילה", ענה השוטר. “אין מי שייקח טביעות אצבעות, אבל אם את מאוד רוצה, אתן לך הפניה ותחזרי מחר בשמונה בבוקר". 

“אבל עכשיו חצות ואני נוסעת לגוש עציון", עניתי. “האמת היא שהאבקה לזיהוי טביעות האצבעות סתם תלכלך לך את הרכב", אמר החוקר האדיב. “ובכלל, סיכוי קלוש שימצאו את הגנבים". 
 

חשבתי על השוטר הנחוש שפגשתי בחוץ, ואיכשהו קיוויתי שהוא ילך לתפוס את הפושעים החצופים ולנער אותם עד שיגידו לו איפה המחשב היקר שלי. אבל ככל הנראה במשטרה כבר הוחלט על דרך פעולה אחרת. שלושה ימים חלפו - כשבאמצע שישי ושבת - וכבר קיבלתי מכתב. “לאחר בדיקת תלונתך הוחלט על סגירת התיק", נכתב שם, “הסיבה: עבריין לא נודע". 
 

ידידי החוקר, אני יודעת שהעבריין לא נודע, אחרת הייתי הולכת אליו בעצמי, נוקשת על דלתו ואומרת לו בטון הכי מפחיד שלי: "תחזיר לי את המחשב או שאקרא לך גנב, חתיכת שמנדריק". אבל ברוח ימי תשרי החלטתי שדווקא טוב שהגנב נהנה מהמחשב שלי (סליחה שלא הורדתי עבורך משחקים), ושאשתו כנראה צועדת ברחובות יפו כשהיא חובשת את המטפחות שלי ומאופרת ברימל החדש שבדיוק קניתי. 
 

אתם יודעים למה חשתי כך? בגלל הסיפור הזה: מספרים על כנופיית גנבים יהודים שנתפסה ונמסרה לשלטונות. הם הועמדו לדין ונדונו לשנים בבית האסורים. שמע זאת הבעל שם טוב והחליט לפרנס בינתיים את המשפחות העניות שלהם. כשיצאו הגנבים מהמחבוש לא רצה אף יהודי מהעיירה להעסיק אותם. כולם חששו להכניס אותם לבתים מחשש שישובו לגנוב. 
 

כשנודע לבעל שם טוב שאיש לא נותן פרנסה לגנבים, החליט להמשיך לפרנס את משפחותיהם. “רבי", שאלו אותו תלמידיו, “למה אתה ממשיך לפרנס את הכנופיה הזאת?", אמר להם: “גם אני זקוק לפעמים לגנבים". 

“אתה, רבי?", סירבו התלמידים להאמין. 

“כן", ענה הבעש"ט. “בשעה שישראל עושים מעשים רעים ונסגרים השמיים והתפילות לא עוזרות, בשכר הצדקה שאני נותן לגנבים האלה הם פורצים את המנעולים ופותחים שערי שמיים לרווחה". 
 

ואולי בזכות הפרנסה שנתתי לגנב, העבריין ה"בלתי נודע" שלי גם פרץ עבורי כמה שערים נעולים. וזו ההזדמנות לאחל לכל בית ישראל, שוטרים וגנבים, צדיקים ופשוטי עם, ששערי שמיים יהיו פתוחים כל השנה ויתגשמו משאלות לבנו - לטובה