“אתן יודעות למה הייתה בצורת השנה בקיבוץ?” הוא זרק לעברנו, “בגלל התפילה שלכן”. אחר אמר: “שלא תעזו לקחת את ספר התורה שאני תרמתי”.
החטא הגדול של כ־80 הנשים בבית המדרש בקיבוץ, ואני בתוכן, הוא שרצינו להשתתף בשמחת תורה. לשמוח בה באמת, לקחת חלק בקריאה בתורה. אבל עבור חלק מהמתפללים, כל שינוי מהמנהגים הקיימים בבית הכנסת הוא קשה להכעיס.
בשמחת תורה יש מנהג שכל מתפללי בית הכנסת עולים לתורה, לא רק שבעה נבחרים כמו בכל שבת, אלא כולם – מבוגרים וילדים, כוהנים, לוויים ושאר המתפללים. מוציאים את כל ספרי התורה, מתארגנים קבוצות־קבוצות (אחרת זה ייקח יומיים), וקוראים שוב ושוב את פרשת “וזאת הברכה”, עד שאחרון המתפללים, כולל הילדים שאינם בני מצווה, עולה לתורה.
בזמן הזה הנשים בדרך כלל מחכות בצד, מדברות זו עם זו, מכינות את ה”קידוש” – אותה סעודת מאפים וקיגל שעורכים באמצע התפילה, וזהו. בשבילי חג שמחת תורה הוא לא עוד חג ברצף חגי תשרי, האחרון ודי. מבחינה מסוימת החג הזה הוא השיא של החגים, יש בו משהו שמסכם את כל חגי תשרי, על גווניו השונים והמנוגדים, לשלם אחד.
ראש השנה החגיגי, שבו ממליכים בשופר את מלך מלכי המלכים; יום הכיפורים, שבו מתעלים מעל החומריות ומנסים לדבוק בה’ כמלאכים תוך רצינות ושיברון לב; סוכות, שבו דווקא שמחים בחומר, באסיף, ביציאה לטבע, לסוכה, בארבעת המינים; אחרי החודש הזה, שבו עושים כל מיני “מניפולציות” עצמיות כדי למצוא בעצמנו את נקודות החיבור לקדוש ברוך הוא, מגיע חג השמחה הפשוטה, חג שמחת תורה, שבו לא צריכים שום עזרים. מוציאים את ספר התורה – מחבקים אותו, רוקדים איתו, מנשקים אותו, קוראים בו. שמחים שמחה פשוטה בה’ ובתורה.
אבל איפה אני בחג הזה? האם נגזר עלי לחוות את השמחה הזאת רק מהצד? מאחורי המחיצה? בעודי מכינה את האוכל? לפני 15 שנים פנתה קבוצת נשים בקיבוץ שלי לרב בבקשה לקרוא בתורה, בצד, רק נשים, בלי לשבור את המחיצות, שחשובות גם להן. רב הקיבוץ אישר, בתנאי שלא נברך את הברכות שמברכים הגברים כשהם עולים לתורה, כדי שלא יצטייר כאילו נשים יכולות לעשות מניין הלכתי כמו גברים.
זה התחיל בקבוצה קטנה של נשים שהולכת עם ספר התורה הכי קטן שהיה בארון הקודש לחדר האוכל של הקיבוץ. רוב הנשים היו נבוכות ולא ידעו מה לעשות, הרי לא תמיד ראינו בדיוק מעבר למחיצה מה עושים הגברים כשהם קוראים. אבל ברגע שכל אישה ואישה קמה בתור שלה לקרוא את הפסוקים האחרונים של ספר דברים, הגרון השתנק ודמעות ההתרגשות התפרצו, “וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו...”. אנחנו, שהיינו שם בהר סיני כשניתנה התורה, עומדות לידה בפעם הראשונה.
היום, 15 שנים אחרי, יש עוד כמה גברים שכועסים על האישור שניתן לנו, אבל אנחנו כבר לא קבוצה קטנה שהולכת ל”מקום גלות” בחדר האוכל, אלא אנחנו כ־80 נשים המתכנסות בבית המדרש, שהוא חלק מבית הכנסת, ויש כבר שני מוקדים של קריאה, מפני שיש כל כך הרבה נשים - מבוגרות, צעירות וגם ילדות - שלא בטוח אם יתרגשו כל כך מהקריאה בתורה כשהן יהיו גדולות, אבל זה כנראה ההישג האמיתי – הן מרגישות בטבעיות את מה שהרגשנו אנחנו לראשונה אל מול ספר התורה הפתוח בפנינו: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”.